סימן תק"א – עצים האסורים והמותרים להסקה ביום טוב

בזמן התלמוד לא השתמשו כמובן לבישול ולאפיה בגז או בחשמל, אלא בעצים. סימן זה דן בשאלה אלו עצים מותר לקחת להסקה ואלו אסור, בעיקר משום שהם מוקצים. כמו כן מפרט הסימן אלו מלאכות מותר לעשות כדי להכשיר את העץ להסקה.

סעיף א

^אאין מבקעין עצים מן הקורות שעומדות לבנין (א) ולא מקורה שנשברה ביום טוב (ב), אפילו אם היתה רעועה מערב יום טוב וקרובה להשבר (ג). אבל אם נשברה מערב יום טוב, אם אי אפשר להסיקה בלא ביקוע מבקעין ממנה חתיכות גדולות (ד). ^בולא יבקע לא בקרדום ולא במגל ולא במגירה אלא בקופיץ (ה) (פירוש: סכין של קצבים, ויש עושין בו שני ראשין, דומה קצת לקרדום. רש"י) ^גובצד הקצר שלו אבל לא בצד הרחב. ^דויש מי שאוסר אפילו בקופיץ לפי שאין אנו בקיאין מהו, ולא התירו אלא בסכין (ו).

^אמשנה וגמרא ביצה דף ל"א.  ^במשנה שם.  ^גשם בגמרא כלישנא בתרא, רמב״ם בפרק ד׳ מהלכות יום טוב.  ^דטור בשם סמ״ק בשם תוספות.

(א) הקורות שעומדות לבנין – הן מוקצה מחמת חסרון כיס[1] ואסור להשתמש בהן ביום טוב, וכל שכן שאין לבקע אותן כדי להכינן להבערה.

(ב) שנשברה ביום טוב – אמנם עכשיו כבר אינה עומדת לבנין אלא להסקה, ובכל זאת אסורה משום נולד, שהרי השתנה ייעודה ביום טוב עצמו. ולכן אסורה היא גם בטלטול.

(ג) וקרובה להישבר – כיוון שלא הייתה ודאות שתישבר, ואם לא הייתה נשברת היה משתמש בה לבניה, לא הייתה דעתו להשתמש בה בחג להסקה ולא יצאה מהגדרתה כקורה המיועדת לבניין[2].

(ד) מבקעין ממנה חתיכות גדולות – אין איסור מלאכה בביקוע עצים. ולכן אם העצים אינם מוקצים – ביקועם לא נאסר, אף שהיה אפשר לעשות זאת מערב יום טוב. ודווקא ביקוע לחתיכות גדולות, כי ביקוע לחתיכות קטנות יש בו משום מלאכת טוחן[3].

(ה) אלא בקופיץ – אסרו חכמים לבקע עצים כדרכו ובכלי אומן, משום 'עובדין דחול'. אבל בקופיץ, שהוא סכין של קצבים ואינו מיוחד לחתוך עצים- מותר אם חותך בשינוי.

(ו) בסכין – ודאי שמותר, לפי שאינו ראוי לחתוך עצים, ואין בזה כלל 'עובדין דחול'.

סעיף ב

^העצים גדולים קצת וראוים להסקה בלא ביקוע – לא יבקע כלל (ז). ואפילו לשברם ביד ^ויש מי שאוסר.

^הכן נראה מדברי רמב״ם בפרק ד', וכן כתבו שאר פוסקים.  ^וטור בשם אביו הרא״ש.

(ז) לא יבקע כלל – כי זו טרחה שאינה נצרכת.

סעיף ג

^זאין מביאין עצים מן השדה (ח), אפילו היו מכונסין שם מבערב (ט). אבל מגבב הוא בשדה משלפניו (י) (וכן בחצר לוקח מלפניו) (יא) (ב"י ורמב"ם) ומדליק שם. ^חומביאין מהמכונסין שברשות היחיד (יב) אפילו היתה מוקפת שלא לשם דירה, ^טובלבד שיהיה בה מסגרת (יג) ותהיה בתוך תחום שבת. ואם חיסר אחת מכל אלו הרי הן מוקצה (יד).

^זמימרא דשמואל ביצה ל"א, ומתניתין יחידאה היא.  ^חמשנה וגמרא שם.  ^טכרבי יוסי שם בגמרא, וכפירוש הרמב״ם בפרק ב', וכן דעת העטור.

(ח) עצים מן השדה – הואיל והם מוקצים, שלא הכינם להסקה. ובסעיף זה דן המחבר אלו עצים מותרים בהסקה[4].

(ט) מכונסין שם מבערב – עדיין הם מוקצים, שהואיל והעצים הושארו בשדה – אין דעתו עליהם לשימוש מיידי.

(י) מגבב הוא בשדה משלפניו – מדובר כאן על אדם המבשל בשדה, ומתיר לו המחבר לקושש עצים מסביבתו הקרובה. ואין בדבר משום מוקצה כיוון שקדרתו שבשדה מוכיחה שכבר מערב יום טוב התכוון ללקט עצים להסקה מסביבותיו[5]. 

(יא) בחצר לוקח מלפניו – מחדש כאן הרמ"א שאף המבשל בחצר יכול לקחת רק מלפניו ולא מהחצר כולה. ונראה שלדעת הרמ"א העצים שבחצר מוקצים, שהיות שלא כינס אותם – לא ייחד אותם להבערה. ועצים אלו אינם נחשבים לכלים ולכן הם בגדר "מוקצה מחמת גופו", וכל זמן שלא ייחדם להבערה – נשארים באיסורם[6]. ונראה שהמחבר מודה בכך לרמ"א[7].

(יב) מהמכונסין שברשות היחיד – אלו אינם מוקצים הואיל וכנסם לרשותו.

(יג) מסגרת – דלת המאפשרת לסגור את מקום העצים[8].

(יד) הרי הן מוקצה – אם העצים אינם מכונסים או שאינם במקום סגור הרי הם כעצים שבשדה ומוקצים, כפי שהסברנו למעלה. ואם אינם בתוך התחום ודאי שלא חשב עליהם, והם מוקצים.

סעיף ד

^יעלי קנים ועלי גפנים אף על פי שהם מכונסים בקרפף – כיון שהרוח מפזרת אותם הרי הם כמפוזרין, ואסורים (טו). ואם הניח עליהם כלי כבד מערב יום טוב, הרי אלו מוכנים.

^ימימרא דרבא ביצה ל"א.

(טו) ואסורים – משום מוקצה, כי מפני שידע שייתכן והרוח תפזרם לא סמך דעתו עליהם. ונראה שלשיטת הרמ"א בסימן תצ"ה, שמתיר ביום טוב מוקצה מדעת, לא יאסור כאן.

סעיף ה

^כעצים שנשרו מן האילן ביום טוב, אין מסיקין בהם (טז) (וע"ל סימן תק"ז סעיף ב').

^כמימרא דרבי יוחנן ביצה ל"א.

(טז) אין מסיקין בהם – משום נולד. לפני יום טוב לא היו ראויים להסקה, וכעת נשתנה ייעודם ועומדים להסקה.

סעיף ו

^לכלים שנשברו ביום טוב – אין מסיקים בהם, מפני שהם נולד (יז) (ואם הסיק בכלים, אסור להפוך באש לאחר שהודלקו במקצת, דאז הוי שבר כלי; אלא אם כן ריבה עליהם עצים מוכנים) (יח) (המגיד פ"ב ור"ן פ"ק דביצה). אבל מסיקין בכלים שלמים (יט), ^מאו בכלים שנשברו מבעוד יום (כ).

^לביצה ל"ב וכר׳ יהודה, ושבת כ״ט וקכ״ד.  ^משבת קכ״ד.

(יז) נולד – שהרי נשתנה ייעודם לגמרי, מכלי לדבר שאינו כלי. והדבר דומה לאילן מחובר ההופך לבֶקַע עץ העומד להסקה, כפי שראינו בסעיף הקודם.

(יח) עצים מוכנים – כאשר מסיק בכלים שלמים בהיתר, אזי לאחר שהחלו הכלים להישרף הם מוגדרים כשברי כלים ואסורים בטלטול. ואם רוצה להופכם כדי שהאש תבער טוב יותר, מציע הרמ"א להוסיף לאש עצים המיועדים להסקה, וכך העצים המוקצים בטלים ברוב ומותר להפוך את הכל. ונראה שהמחבר חולק על הצעה זו של הרמ"א[9].

(יט) מסיקין בכלים שלמים – כי אינם מוקצים.

(כ) שנשברו מבעוד יום – כלים כאלו מיועדים להסקה מערב יום טוב, ומותר לטלטלם לצורך זה.

סעיף ז

^נשקדים ואגוזים שאכלו מערב יום טוב (כא) מסיקין בקליפיהם ביום טוב. ואם אכלם ביום טוב אין מסיקין בקליפיהם (כב). הגה: גם אין להסיק עם האגוזים והשקדים עצמן, אלא אם כן הם עדיין בקליפה (כג) (ב"י). ולפידים שנשארו מיום טוב ראשון שכבו – מותר לחזור ולהדליקם אפילו ביום טוב שני של ראש השנה או יום טוב אחר שבת (כד) (הרא"ש ומרדכי ריש ביצה וב"י).

^נברייתא שבת כ״ט וכר׳ יהודה, רמב״ם בפרק ב' מהלכות יום טוב. ועיין לקמן סימן תקי"ד.

(כא) שאכלו מערב יום טוב – והקליפות כבר הוכשרו להסקה מערב יום טוב, ולכן אינן נולד.

(כב) אין מסיקין בקליפיהם – לפני שהופרדו מהפרי נחשבות הקליפות לחלק מן האוכל, ולכן ביום טוב עצמו הפכו מאוכל לראויות להסקה, ואסורות משום "נולד".

(כג) עדיין בקליפה – כאמור, כל עוד הפרי בקליפתו נחשב המכלול כאוכל, ולכן אינו מוקצה ומותר להסיק בו. אולם לאחר שקולפו הקליפות הן בגדר "נולד", ואין להסיק בהן. ואין שום יתרון להסיקם יחד עם הפרי.

(כד) אחר שבת – יש שרצו לאסור לפידים אלו משום שפתילה שכובתה נוחה יותר להידלק, ולכן הכיבוי ביום הראשון מכין את הפתילה להדלקה נוחה, והרי זה כהכנה מיום טוב למשנהו שאסורה (כפי שנסביר בהרחבה בסימן תקי"ג). אולם הרמ"א פוסק להיתר, כיון שאין זו הכנה חשובה, שהלוא אפשר להדליק את הפתילה גם אם לא כובתה קודם.

[1] מלבד היות הקורות מוקצה מדעת, שהרי אין דעתו להשתמש בהן להסקה (ואז היה מקום להקל לשיטת הרמ"א, ראה בדברינו  בסימן תצ"ה ס"ק י'), הן אף מוקצה מחמת חסרון כיס, האסור ביום טוב לכל הדעות (עיין ביצה ל' ע"א).

[2] אולם כבר אינה מוקצה מחמת חסרון כיס, שהרי זו קורה רעועה. וכן אין כאן נולד, כי מצפה לכך שתישבר. לכן קורה זו מוקצית רק משום שאין דעתו עליה. וראינו שלרמ"א אף ביום טוב אין "מוקצה מדעת", לכן יתיר. ולא העיר כאן כלום כיוון שסמך על דבריו בתחילת בסימן תצ"ה. כך נראה על פי הטור והבית יוסף.

[3] עיין שבת עד ע"ב, ורמב"ם הלכות שבת ח', טו.

[4] הבנו שסעיף זה עוסק במוקצה הואיל וכך כותב המחבר בפירוש בסוף הסעיף, וכך מביא בב"י בשם רש"י. ואמנם הביא בב"י (בשם אחרים בר"ן) שאסור משום מעמר, אך בסוף דבריו הביא הב"י דברי הרמב"ם הסובר שהוא משום מוקצה, וכאן נקט המחבר את לשון הרמב"ם. וכך אף הכריע כף החיים (אות טו). אולם יש אחרונים שפירשו שעיקר האיסור הוא משום מעמר. וד' יצילנו משגיאות.

[5] קשה, מדוע לא נאסר משום מעמר. וביארו באחרונים שחכמים התירו כי הואיל ומשתמש בעצים מיד להסקה- הדבר אינו נראה כמלאכה (ראה למשל שעה"צ ס"ק י"ד). אלא שיש להוסיף על דבריהם ולהדגיש שאיסור העימור כאן הוא מדבריהם בלבד; שכתב הר"ן שעימור ביום טוב הותר משום אוכל נפש, אלא שחכמים אסרוהו הואיל ובדרך כלל נעשה לפני החג. ואם תשאל: הרי זהו מכשיר שאפשר לעשותו מערב יום טוב! נראה (עיין בית יוסף בעניין ביקוע עצים) שהיות והעצים הם לצורך הבערה, ועימורם אינו עושה אותם כלים, נחשב הדבר כצורך אוכל נפש ולא כמכשיר (שהגדרת "מכשירים" היא עשיית כלי שישמש להכנת אוכל).

[6] גם לשיטת הרמ"א, שמתיר מוקצה מדעת ביום טוב.

[7] אף שבב"י הביא גם את שיטת הר"ן, האומר שמותר לגבב מכל מקום בחצר, במסקנתו נראה שפסק שאין לחלק כאן בין שדה לחצר.

[8] והצריך המחבר שיהיו העצים במקום סגור אפילו אם כינסם במקום קרוב, כדעת הרמב"ם.

[9] דין זה מפורש בגמרא (שבת כט ע"א). בבית יוסף מביא את דברי המגיד משנה שתמה מדוע לא הביא הרמב"ם הלכה זו בספרו, והציע הרב המגיד שאולי "היה להם גִרסה אחרת או פירוש אחר בזה". אך גם הבית יוסף עצמו בשולחנו הערוך לא הביא חומרא זו. וכנראה הולך כאן בעקבות הרמב"ם, שלא פסק דין זה להלכה (וכך דעת הרי"ף כפי שפירשו הרב המגיד).

קשה – מה בין דין זה, שעל פיו מותר להפוך כלים גם לאחר שהחלו להישרף, לבין דין עצים שאינם מוכנים שנפלו לתנור, ששם המחבר (תק"ז, ב) פסק שמותר להפוך בהם רק אם ריבה עליהם עצים שאינם מוקצים. ונראה להסביר על פי הרשב"א (בשבת שם) שתמה על ביטול העצים, שהרי "כל דבר שהוא בעין וניכר בשעת תשמישו אינו בטל", והסביר שההיפוך באש הרי הוא כטלטול מן הצד, ואינו טלטול ממש. ולא נאסר אלא כיוון שנראה כמטלטל מוקצה, אך כשיש רוב היתר – כבר לא נראה כמטלטל מוקצה, ומותר. ועל פי זה יתבאר הסעיף שלנו, שתחילה הכלים אינם שבורים, ואינו נראה כמטלטל מוקצה, ולכן המחבר מתיר. ואפשר עוד לומר שעצים שנפלו לתנור היו מוקצה מתחילתם, אבל כאן הכלים היו מותרים, ולא נעשו מוקצה בעת ההבערה. ואיסור נולד קיים רק בדבר שמשתנה ייעודו, אך כאן הכלים נועדו להסקה מתחילתם ועד סופם. והרמ"א אינו מקבל הבחנה זו.

עוד יש לשאול על איסור המחבר (בסימן תק"ז) מדוע לא הותר כאן לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש? לשיטת הים של שלמה, שלא הותר לטלטל מוקצה בדבר שאינו שכיח – ודאי שלא שכיח שעצים יפלו לתנור, ולכן אסור לטלטלם. אבל שימוש בכלים להסקה שכיח יותר, לכן כאן מותר לטלטלם. ולפי זה אפשר גם לתרץ את קושייתנו הראשונה, שמותר להפוך את הכלים כשהתחילו להישרף כיוון שזהו טלטול לצורך אוכל נפש. ועיין בזה בספרי "בעקבות המחבר" עמוד שפ"ה.