סימן תקי"ג – ביצה שנולדה ביום טוב

סימן זה עוסק בדיני ביצה שנולדה ביום טוב, ואגב כך נוגע במספר ענייני כשרות ותערובות. ונקדים כאן על מהות האיסור המכונה "הכנה דרבה"[1].

מן הפסוק שנאמר בפרשת המן (שמות ט"ז, ה): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ", למדו חכמים שיש להכין את סעודות השבת לפני השבת. והדבר מלמד על חשיבות סעודות השבת. הכנה זו אינה יכולה להיעשות מיום טוב (אם חל ביום שישי), שהרי לא ייתכן שיום קדוש, שאף הוא עצמו זוקק הכנה, יכין בעבור השבת. מכאן למדו שאם ביום טוב שחל ביום ו' הוכן אוכל שאינו ראוי ליום טוב עצמו – הרי הוא אסור בשבת מן התורה. וכן להפך: לוּ יצוייר שבשבת הוכן בהיתר מאכל שאינו ראוי למאכל בשבת, בעבור יום טוב שחל ביום א' – המאכל אסור ביום טוב, ואיסורו מהתורה. למעשה דין זה אינו שכיח, שהלא בשבת אסור להכין אוכל אפילו לשבת עצמה, וודאי שלא ליום טוב (ואף הדין ההפוך אינו שכיח, שהרי מה שמכין ביום טוב ראוי גם ליום טוב עצמו, ולכן לא ייאסר בשבת). אולם אומרת הגמרא שיש מציאות מיוחדת שבה יום טוב מכין לשבת או שבת מכינה ליום טוב, והיא ביצה שנולדה בשבת אחר יום טוב או ביום טוב אחר שבת; זאת כיוון שהביצה מוכנה במעי התרנגולת כבר יום קודם להטלתה, אלא שעדיין אינה ראויה לאכילה כיוון שטרם נולדה. לכן הרי היא דבר שהוכן משבת ליום טוב ואינו ראוי לאכילה בשבת, ואסורה מהתורה. דין זה מלמדנו את כבוד שבת ויום טוב, עד כמה חשוב להתכונן ולהכין להם מבעוד יום. ומאיסור תורה זה למדו חכמים, וגזרו על הכנות נוספות ברוח דברי התורה.

איסור הביצה שהזכרנו חל מהתורה ביום טוב שחל ביום א' בלבד. וגזרו חכמים בשאר ימים טובים, שמא יבוא להתיר ביצה שנולדה ביום טוב שלאחר השבת.

סעיף א

^אביצה שנולדה ביום טוב אסור ^בליגע בה (א) (הגה: דהיינו לטלטלה) (ב), (מרדכי ריש ביצה ופ' כל הכלים), וכל שכן שלא לאכלה. ואם נתערבה (ג), אפילו באלף, כולן אסורות (ד).

^אברייתא ביצה ג׳.  ^בעיין בבית יוסף.

(א) אסור ליגע בה – עיקר האיסור הוא טלטול הביצה, אלא שהוסיפו חכמים איסור נגיעה, שכיוון שהביצה עגולה היא זזה בקלות מכל מגע קטן.

(ב) לטלטלה – הרמ"א חולק כאן על המחבר, שלדעת השו"ע אסור אף לנגוע בביצה, ואילו לרמ"א אסור רק הטלטול, ולא גזרו על נגיעה שמא יטלטלנה[2].

(ג) ואם נתערבה – להבנת דין זה (וכן להבנת סעיף ג') יש להקדים ולהסביר מספר דינים השייכים להלכות ביטול איסור: כאשר דבר איסור מתערב בהיתר יש להבחין בין שני סוגי תערובת: הראשון – כשהאיסור וההיתר נעשים גוף אחד, כגון שני נוזלים שהתערבבו או איסור והיתר שהתבשלו יחד. הסוג השני נקרא "יבש ביבש", והוא כשהאיסור וההיתר נשארו נפרדים, אך אין אנו יודעים מה אסור ומה מותר (כמו ביצת איסור בין שאר הביצים). בסוג הראשון אסורה כל התערובת אם אפשר להרגיש את טעם האיסור; ושיערו חכמים שכל זמן שחלק האיסור הוא יותר מאחד משישים הרי הוא נותן טעם בהיתר, ואוסר מן התורה את התערובת. לכן אין האיסור בטל עד שיהיה ההיתר פי שישים מן האיסור[3].

הסוג השני של התערובות בטל ברוב; דין זה נלמד מהפסוק "אחרי רבים להטות". אולם יש בו יוצאים מן הכלל, וביניהם "דבר שיש לו מתירין" – איסור המוגבל בזמן, שבו אין להשתמש כלל בדין ביטול אלא יש להמתין עד הזמן שבו האיסור מותר.

(ד) כולן אסורות – כי איסור הביצה הוא רק במשך היום טוב. וראינו למעלה ש"דבר שיש לו מתירין" אינו בטל[4].

סעיף ב

^גספק אם נולדה ביום טוב או בחול – אסורה (ה).

^גביצה ג' ברייתא וגמרא.

(ה) אסורה – הכלל בספיקות הוא "ספק דרבנן – לקולא"[5]. אולם גם בכלל הזה דינים רבים היוצאים מן הכלל, כדי שלא יבואו לזלזל באיסורי דרבנן. וכאן, משום שהוא "דבר שיש לו מתירין", אסרו חכמים אף על פי שזהו ספק באיסור דרבנן.

סעיף ג

^דביצה שנולדה ביום טוב שנתבשלה בשוגג (ו) עם בשר ותבשיל, ^האם יש ס' כנגדו – הכל מותר חוץ מן הביצה (ז); ^ואבל אם לבנו בו התבשיל וכיוצא בזה – מידי דלחזותא וטעמא עביד לא בטיל (ח).

^דלשון כל בו.  ^הטור לדעת רבינו תם.  ^ושערי דורא ומצא כתוב בשם מהר״ר איסרלן, ועיין ביו"ד סימן ק"ב.

(ו) בשוגג – כל דיני ביטול בתערובת הם רק אם האיסור נתערב בשוגג. אולם אסור לבטל איסור לכתחילה, ואם עירב איסור במזיד – אפילו איסור דרבנן אינו בטל[6].

(ז) אם יש ס' כנגדו – משום שכפי שביארנו למעלה, בתבשיל יש לשער שישים כנגד האיסור. ואף שלא כל הביצה נתערבה בהיתר (שהרי אפשר להוציאה), עדיין קבעו חכמים שיש לשער שישים כנגד נפח הביצה כולה[7]. ואמנם "דבר שיש לו מתירין" אינו בטל, אך תערובת שבה בטל טעמו – מותרת.

(ח) מידי דלחזותא וטעמא עביד לא בטיל – תרגום: דבר שנעשה למראה ולטעם – אינו בטל. פירוש: הסברנו למעלה כי ישנם יוצאים מן הכלל רבים שאינם בטלים ברוב. וביניהם דבר שנעשה למראה (כלומר ליופי) האוכל או שנעשה לתת טעם. ובמקרים אלו יש לאיסור חשיבות, וגזרו חכמים שאינו בטל.

סעיף ד

^זמותר לכפות עליה כלי כדי שלא תשבר (ט), ^חובלבד שלא יגע בה הכלי (י).

^זברייתא ביצה ג'.  ^חציינתיו לעיל סימן ש״י סעיף ו׳, ועיין שם.

(ט) כדי שלא תישבר – קיימת דעה בגמרא ובראשונים הסוברת שאיסור הרחקה ממוקצה כולל אפילו לכפות עליו כלי כדי לשומרו[8]. ומלמדנו המחבר שדעה זו לא התקבלה להלכה.

(י) שלא יגע בה הכלי – כי אף למתירים נגיעה במוקצה, הרי זה כשהנגיעה היא לצורך האדם, אבל נגיעה לצורך המוקצה אסורה[9].  ולא הגיה כאן הרמ"א כפי שעשה בסעיף א' כיוון שהסכים עם כלל זה[10].

סעיף ה

^טאם נולדה ביום טוב ראשון – מותרת ביום טוב שני בִשני יום טוב של גליות (יא); אבל בשני יום טוב של ראש השנה (יב), וכן בשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה (יג) – נולדה בזה אסורה בזה. הגה: ואם יום טוב ביום א' ב', ונולדה בשבת שלפניהם – מותר ביום ב' של גליות (יד) (מהרי"ל).

^טביצה ג' בגמרא וכרב.

(יא) בשני יום טוב של גלויות – למדנו (בתחילת סימן תצ"ו) כי בתחילה שמרו שני ימים טובים בגלויות מחמת הספק מתי חל יום טוב, ולכן מעיקר הדין אחד משני הימים היה חול. וכך במקרה של ביצה שנולדה ביום טוב ראשון, אזי אם יום זה קודש – היום השני חול, ואין איסור לאכול בחול ביצה שנולדה ביום טוב. ואם היום הראשון הוא חול והשני קודש – הביצה נולדה בערב יום טוב, ומותרת ביום טוב. אמנם כיום, כשהלוח קבוע, היום הראשון הוא מן התורה והשני אינו מספק אלא מדרבנן. אולם לגבי איסור הביצה, שכל איסורה מדרבנן, אמרו חכמים שלא נחמיר יותר ממה שהחמירו בזמן ששני הימים היו מחמת הספק[11].

(יב) בשני יום טוב של ראש השנה – שני ימים טובים של ראש השנה נחשבים כיום קדוש אחד ארוך[12], ולכן ביצה שנולדה בראשון – אסורה בשני.

(יג) בשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה – כאן האיסור הוא מהתורה, משום "הכנה דרבה". שכפי שבארנו בתחילת הסימן, ביצה שנולדה בשבת אסורה לאכילה בשבת עצמה, ולכן כל תועלת לידתה היא לצורך מחר. ואם מחר יום טוב – נמצא ששבת הכינה ליום טוב. וכן ביצה שנולדה ביום טוב שחל ביום שישי – הרי הוכנה מיום טוב לשבת. וביארנו שהכנה זו אסורה מן התורה.

(יד) ביום טוב שני של גלויות – הרי אחד מהימים היה במקורו חול, ולכן יום שני במקרה זה הוא או חול או למחרת יום חול, וממה נפשך מותר לאכול בו את הביצה.

סעיף ו

(טו) ^יביצה שיצאה רובה מערב יום טוב וחזרה ואחר כך נולדה ביום טוב – מותרת (טז); ^כלפיכך אפילו בדק בקינה של תרנגולת ערב יום טוב סמוך לחשיכה ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים ומצא בה ביצה – מותרת, שתרנגולת אינה יולדת בלילה, ואנו תולין שמאתמול יצא רובה וחזר (יז); ^לוהוא שיש תרנגול זכר תוך ס' בתים ואינו מפסיק נהר שאין בו גשר (יח), שאם לא כן אפשר שתלד בלילה, ואסור (יט). אבל אם לא בדק מערב יום טוב, אפילו ליכא זכר בהדה – שריא (כ), שאנו תולים שמאתמול נולדה. ^מובלא זכר רובן יולדת ביום, לפיכך מותר ליקח ביצים מן האינו יהודי ^נבליל ראשון של יום טוב, דתלינן שמערב יום טוב נולדו (כא), וכן בליל שני של שני ימים טובים של גליות (כב), ^סאבל לא בליל שני של ראש השנה (כג), ולא בליל יום טוב שאחר השבת (כד). הגה: ואינו יהודי המביא ביצים ביום טוב ראשון ומסיח לפי תומו שנולדו מאתמול – מותר לסמוך עליו (כה) (מרדכי ריש ביצה). ודווקא ביום טוב שחל באמצע השבוע, אבל ביום טוב שחל באחד בשבת, שאז יש לחוש שמא נולדה בשבת ואסור מדאורייתא ביום טוב (כו), אין אינו יהודי מסיח לפי תומו נאמן (כז); ודוקא ביום טוב ראשון, אבל ביום טוב שני, אפילו ראש השנה – נאמן, דאינו אלא דרבנן (תה"ד סי' ע"ט).

^ימימרא דר׳ יוחנן ביצה ז.  ^כמימרא דרב מארי שם.  ^לשם בגמרא.  ^מכפירוש רש״י ותוספות והר״ן שם.  ^נהרא״ש והמרדכי והר״ן שם. ^סטור ושאר פוסקים.

(טו) הקדמה – להבנת סעיף זה יש להקדים ולבאר את המציאות בעניין זמן הטלת הביצים[13]. ישנם שני סוגי ביצים: א. ביצים הנוצרות מהפרייה בין תרנגול לתרנגולת. בביצים אלה עשוי להיווצר אפרוח.  ב. ביצים שנוצרו בתרנגולת ללא הפריית תרנגול. ביצים אלו (הנקראות "ספנא מארעא", קלוטות מהקרקע) אינן מתפתחות לאפרוח. בטבע, תרנגולת שהופרתה על ידי זכר מטילה דווקא ביום, ואילו תרנגולת שלא הופרתה יכולה להטיל גם בלילה (אם כי גם זו תטיל לרוב ביום). אך עוד אפשר שהתרנגולת תתחיל (ביום) בתהליך ההטלה, אך הביצה תחזור למעיה. במקרה כזה אפשר שהיציאה הסופית של הביצה תתרחש בלילה.

(טז) מותרת – ביצה זו נחשבת שנולדה ביום שיצא רובה, ולכן דינה כביצה שנולדה בערב יום טוב, ומותרת.

(יז) תולין שמאתמול יצא רובה וחזר – מאחר שכפי שראינו בהקדמה לא ייתכן שנולדה בלילה, ולכן אם יצאה הביצה בלילה – ודאי שיצא רובה ביום, אלא שחזרה למעי התרנגולת.

(יח) שאין בו גשר – שעד מרחק ס' בתים יכול התרנגול להרגיש בתרנגולת, ואנו מניחים שבא עליה.

(יט) ואסור – כפי שראינו בהקדמה, תרנגולת שלא הופרתה יכולה להטיל ביצים גם בלילה, ואין להניח שהביצה הוטלה ביום.

(כ) אפילו ליכא זכר בהדה שריא – פירוש המשפט: אפילו אין שם זכר – מותרת. ומדובר שמצאהּ קודם שעלה היום, ואזי אין אנו יודעים בבירור אם הוטלה ביום (לפני יום טוב), או בליל יום טוב, ואנו הולכים אחרי הרוב, המוטלות ביום.

(כא) דתלינן שמערב יום טוב נולדו –אם ביצים אלו מתרנגולת שהופרתה – ודאי שנולדו לפני יום טוב. אך גם אם נולדו מתרנגולת שלא הופרתה – רובן כאמור נולדות ביום, ותולים שגם ביצים אלו שמביא הגוי נולדו לפני יום טוב[14]. אבל אין לקחת מהגוי ביום, מפני שחוששים שמא הביצים נולדו ביום, ואסורות.

(כב) שני ימים טובים של גלויות – מפני שאם נתלה שנולדה ביום – מותרת, כפי שראינו בסעיף הקודם.

(כג) בליל שני של ראש השנה – כפי שראינו, נחשבים ימי ראש השנה כיום אחד, וביצה שנולדה ביום טוב אסורה בו.

(כד) שאחר השבת – שכפי שראינו, ביצה שנולדה בשבת אסורה ביום טוב שאחריו מן התורה.

(כה) מותר לסמוך עליו – בענייני איסור והיתר אפשר לסמוך על עדותו של גוי רק אם מתקיימים שלשה תנאים: א. שהוא מסיח לפי תומו, ואינו יודע שמייחסים חשיבות לאמירתו. ב. שאינו בקיא בדיני ישראל, אחרת יש לחשוש שכבר אינו מסיח לפי תומו. ג. שמדובר באיסור דרבנן. לכן גוי המסיח לפי תומו שהביצים נולדו אתמול – אפשר לסמוך על סיפורו אם אינו יודע שאסור ליהודי לאכול מביצה שנולדה היום, שהרי זהו איסור דרבנן. דין זה מוסכם גם על המחבר, ומובא בבית יוסף כאן[15].

(כו) ואסור מדאורייתא ביום טוב – שאיסור ההכנה משבת ליום טוב הוא מהתורה, כפי שהסברנו בתחילת הסימן, ובס"ק י"ג.

(כז) אין אינו יהודי מסיח לפי תומו נאמן – באיסורי תורה. כפי שביארנו בס"ק כ"ה.

סעיף ז

^עהשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות – מותרות (כח), ^פואפילו ביום טוב של אחר השבת (כט).

^עברייתא ביצה ב׳.  ^פהרא״ש והר״ן שם, ושכן נראה מדברי הרי״ף והרב המגיד בפרק א' מהלכות יום טוב בשם המפרשים.

(כח) מותרות – מדובר בשוחט תרנגולת העומדת לשחיטה (אחרת היא מוקצה), וביצים שבתוכה הרי הן כאחד מאיבריה[16] .

(כט) שלאחר השבת – ואין גוזרים על ביצים שחוטות משום ביצה שנולדה היום, היות שמציאת ביצים במעי אמן היא דבר נדיר, וחכמים לא גזרו בדברים שאינם שכיחים[17].

סעיף ח

^צאפרוח שנולד ביום טוב – אסור (ל). ^קואם נולד בשבת – אסור ביום טוב שלאחריו (לא).

^צביצה ו׳ בגמרא וכרב, טור בשם הגאונים, הרי׳׳ף ורמב״ם בפרק ב', ושאר פוסקים. ^קטור בשם אחיו הר׳ יחיאל.

(ל) אסור – משם נולד. ואסור אף לטלטלו, ככל מוקצה.

(לא) ביום טוב שלאחריו – כאן אין זה מוקצה, אלא איסור הכנה מהתורה. שהלא האפרוח שנולד בשבת אסור בשבת עצמה, ואם כן השבת הכינה ליום טוב שלאחריה; וכפי שראינו בתחילת הסימן, הדבר אסור משום "הכנה דרבה".

[1] כבר הגמרא (ביצה ד ע"א) מכנה כך את האיסור, על שם האמורא רבה, בעל הדין.

[2] וראה בעניין זה בהרחבה בחיבורנו "בעקבות המחבר", מעמוד ק"פ.

[3] כך הדין אם האיסור וההיתר שונים זה מזה ("מין בשאינו מינו"). אך אם הם שווים ("מין במינו"), כגון חלב אסור שנתערב בחלב מותר – מן התורה בטל האיסור ברוב, וגזרו חכמים שאינו בטל אלא בשישים.

[4] שני הסברים ניתנו לדין "דבר שיש לו מתירין אינו בטל". רש"י מפרש: "הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן – לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול" (רש"י ביצה ג ע"ב ד"ה "ואפילו"). וצריך להבין מהו האיסור בדבר, הלא אם הדבר בטל – אין כאן איסור. ופירוש דבריו: סוף סוף האיסור נמצא, אלא שהתורה לא ניתנה למלאכי השרת, ואיך נאכל אם נצטרך לחשוש לאיסור אפילו במשהו? אולם כשיש אפשרות בקלות להימנע מאיסור ללא הפסד, לימדונו חכמים שראוי להמתין, שהלא יש כאן גוף של איסור.

ההסבר השני הוא שביטול שייך רק כשהאיסור וההיתר שונים זה מזה. ואמנם אף "מין במינו" בטל, אך זה משום שיש ביניהם שוני: האחד אסור והשני מותר. אבל אם לאיסור יש מתירין, אזי אין הפרש בין האיסור וההיתר, ולא שייך בהם דין ביטול (על פי הר"ן נדרים כב ע"א).

[5] שבת לד ע"א, ביצה ג ע"ב, ועוד הרבה.

[6] יורה דעה צ"ט, ו.

[7] היקשה הט"ז כאן (ס"ק ג) שפסק שו"ע ביורה דעה (פ"ו, ה) שביצה בקליפתה אינה נותנת טעם, ולכן אם נתבשלה ביצה טמאה בקליפתה אינה אוסרת את התבשיל. ועל פי זה צריך להתיר כאן אפילו אין שישים כנגדה. ומשום קושיה זו העמידו מ"ב (ס"ק ז) ועה"ש (סע' ו) את המחבר כאן בביצה קלופה. ודחוק. ולולי דמיסתפינא נראה להסביר שביו"ד הקל המחבר בביצה בקליפתה שאינה נותנת טעם למרות שיש ראשונים (הרמב"ם וסיעתו) שמחמירים בה. אך כאן לא רצה המחבר להקל הואיל והביצה היא דבר שיש לו מתירין, לכן פסק כאן כראשונים המחמירים ומגדירים ביצה בקליפתה כנותנת טעם.

[8] המחלוקת בשבת מב ע"ב-מג ע"א, לעניין שבת. ודעת האוסר: "אמר רבי יצחק: כשם שאין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה, כך אין כופין עליה כלי בשביל שלא תשבר. קסבר: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת".

[9] כל העניין מבואר בהרחבה בספרנו "בעקבות המחבר", ראה הערה 1.

[10] ולסיכום סעיף זה וס"ק ג': המחבר אוסר לגעת במוקצה אם הוא עגול, כיון שמתגלגל בקלות; וכן אוסר לגעת במוקצה לצורך המוקצה. הרמ"א לא אוסר בעגול, אך מודה לאיסור הנגיעה לצורך המוקצה.

[11] ואילו בשאר הכנות מיום טוב ראשון לשני ראינו ברמ"א (סימן תצ"ה ס"ק יד) שהכנה במעשה אסורה, ואילו הכנה שאין בה מעשה מותרת.

[12] הגמרא (ביצה ה ע"א) לומדת זאת מכך שבבית המקדש קרה שעשו את שני הימים, אף שכבר ידעו ביום הראשון שרק השני הוא הקדוש.

[13] כפי שעולה מהגמרא, ביצה ז ע"א.

[14] חלקו ראשונים אם ללכת כאן אחר הרוב ולהקל, או שיש להחמיר כיוון שבדבר שיש לו מתירין אין הולכים אחרי הרוב. והסביר הבית יוסף שלא נאמרה חומרה זו בדבר שיש לו מתירין אלא כש"איתחזק איסורא", כלומר כשיש בוודאות ביצה אסורה, אלא שנתערבה באחרות. אבל כאן, שאין כלל רגליים לדבר שהביצים נולדו ביום טוב, אלא חשש רחוק בלבד, אזי הולכים אחר הרוב אפילו בדבר שיש לו מתירים.

[15] אולם הסכמתו לדין זה אינו נחרצת, ומביא גם את שיטת הרא"ש (בתשובה) האומר שגוי אינו נאמן אלא בעדות אשה בלבד (עדות שאדם מת, שעל פיה מתירים לאשתו להינשא). ואף שסיים הבית יוסף "כיון דמידי דרבנן הוא, הסומך על המיקל לא הפסיד", אין זו פסיקה ברורה להיתר.

[16] על פי הר"ן.

[17] ביצה ב ע"ב.