סימן תק"ז – דיני אפייה ביום טוב

בסימן זה מבואר כי אמנם מותר לאפות ביום טוב, אלא שיש להיזהר מלעבור על מספר איסורים, וביניהם מלאכות הקשורות להכנת התנור, מוקצה בעצי ההבערה וכמה מלאכות שרובן "מכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב".

סעיף א

^אאופין בפורנ"י, דהיינו תנורים שלנו הגדולים ופיהם בצדם (א). ובלבד שלא תהא חדשה, ^בדחיישינן שמא תפחת ויפסד הלחם וימנע משמחת יום טוב (ב). ומחמין חמין באנטיכי (ג) (פי' יורה גדולה).

^אברייתא ביצה ל"ד.  ^ברמב״ם בפרק ג׳.

(א) ופיהם בצדם – "פורני" הוא תנור גדול שבדרך כלל אפו בו ככרות לחם רבות יחד, וכיוון שהוא זקוק לבערה גדולה, השימוש בו דורש טרחה רבה יותר מאשר בתנור רגיל. מותר לאפות בו ביום טוב משום שטרחה לצורך אוכל מותרת, אלא שכמובן מותר לאפות מה שצריך ליום טוב עצמו בלבד, ולא להוסיף כיכרות. וכתבו הפוסקים[1] שאם יש לו תנור קטן המספיק לאפייתו– ראוי שלא ישתמש בפורני.

(ב) וימנע משמחת יום טוב – בזמנם תנורים חדשים היו שבירים, והיה חשש שהתנור לא יחזיק מעמד באפייה הראשונה. לכן אסרו חכמים להשתמש בתנור חדש ביום טוב, שמא יתקלקל התנור, ייפסד הלחם ותיפגם שמחת החג[2]. מטרת האיסור– שיקפידו לחנוך פורני חדש לפני יום טוב.

(ג) באנטיכי – בקדרה גדולה זו יש יותר מים מן הכמות הנצרכת לשימוש ביום טוב, ומותר לחמם בה כיוון שאין טרחה בהוספת מים לקדירה.

סעיף ב

^גאף על פי שעצים שנשרו מן הדקל ביום טוב או בשבת שלפניו אסור להסיקן (ד), ^דאם נשרו ביום טוב בתוך התנור– מרבה עליהם עצים מוכנים (ה) (שלא יהיו עצי איסור ניכרים) (ו) (ר"ן פ"ק דביצה), ומבטלן; ובלבד שלא יגע בהם עד שיתבטלו ברוב (ז). ^האבל אם נפלו בתנור בשבת– אסור להסיקן ביום טוב שלאחריו אפילו על ידי ביטול ברוב (ח).

^גהרב המגיד בפרק ב'.  ^דמהא דרב מתנה ביצה ד׳.  ^הטור בשם אחיו הר׳ יחיאל.

(ד) אסור להסיקן – האיסור הובא בסימן תק"א סעיף ה'[3]. שם ראינו שעצים אלו אסורים משום נולד, הואיל ולפני יום טוב לא היו ראויים להסקה, ועכשיו נשתנה ייעודם ועומדים להסקה.

(ה) מרבה עליהם עצים מוכנים – וכך רוב העצים אינם מוקצים ומותר להשתמש כולם, שהרי העצים המוקצים התבטלו בעצים שאינם מוקצים[4].

(ו) שלא יהיו עצי איסור ניכרים – שכל זמן שהעצים המוקצים ניכרים – אינם בטלים. אולם נראה שהמחבר אינו מודה לחומרה זו.

(ז) עד שיתבטלו ברוב – שהלא כל זמן שלא התבטלו הם אסורים בטלטול.

(ח) אפילו על ידי ביטול ברוב – כאמור, היתר ביטול העצים הוא משום שאיסורם הוא מדרבנן. אולם איסור הכנה משבת ליום טוב הוא מהתורה[5], ולכן אין לבטל לכתחילה את האיסור במקרה זה.

סעיף ג

^ואסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האש בתנור, דהוי ליה מתקן מנא (ט).

^ומימרא דרבא ביצה ל״ג.

(ט) מתקן מנא – אסור לתקן כלי בשבת וביום טוב, והגדרת איסור זה – סיום עשיית הכלי והפיכתו לראוי לייעודו. כאן מדובר בעץ שהיה מיועד להסקה ועכשיו משנה את ייעודו לכלי לחתות בו את הגחלים. שינוי ייעוד הכלי דומה לתיקון כלי (אף שאינו עושה מעשה בכלי עצמו), ואסור מדרבנן. דע עוד ששינוי הייעוד אינו מלאכה אלא כשנותן ייעוד לדבר שאינו כלי והופכו לכלי, כמו כאן, שעצי הסקה אינם כלים ממש.

סעיף ד

^זתנור שנפל לתוכו מטיח הטיט (י); אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה ולא יתחרך הפת או הצלי (יא)– אסור לגרפו, מפני שהוא מטלטלו שלא לצורך (יב); ^חאבל מותר להשכיב האש והאפר שבו כדי שיהיה חלק ולא יגע בפת כלל (יג), אף על פי שאם היה נוגע בו לא היה כדי לחרכו (יד). ^טאבל אם יש בטיח שנפל לתוכו כדי לחרך הפת או הצלי אם היה נוגע בהם – אף על פי שבלא גריפה היה אפשר לאפות ולצלות בו, כיון שהיה מתחרך מותר לגרפו, דחשיב טלטול לצורך. ודוקא בתנורים שלהם שהיו מדבקים הפת סביבם ואין צריכים לגרפם אלא מהטיח שנפל לתוכו, אבל תנורים שלנו (טו), כיון שאי אפשר לאפות בהם בלא גריפה – מותר לגרפו מהאפר והגחלים. ואף על פי שהוא מכבה, אי אפשר בלא כן, וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כך מותר לכבות לצורך אוכל נפש, והרי זה כמניח בשר על הגחלים (טז), וכן נהגו (יז).

^זמשנה וגמרא ביצה ל״ב.  ^חלשון הטור לדעת הרא״ש אביו.  ^טכן פירש הרא״ש שם.

(י) מטיח הטיט – התנורים שלהם היו מטוייחים בפנים בטיט. אם הטיט נושר הרי הוא מוקצה מחמת גופו, ואין לגורפו אלא לצורך אוכל נפש.

(יא) ולא יתחרך הפת או הצלי – בהמשך הסעיף יתברר שאפשרות זו היתה קיימת רק בזמן הגמרא; כיוון שדרך האפייה הייתה להדביק את הכיכרות הנאפות סביב דפנות התנור הייתה אפשרות שהטיט שנשר לא יפגום באפייה.

(יב) שלא לצורך – וכאמור, הטיט הוא מוקצה ואין לטלטלו אלא לצורך אוכל נפש.

(יג) ולא יגע בפת כלל – השכבה היא יישור האפר והשוואתו, למניעת "גבעות" העלולות לנגוע בפת ולחרוך אותו, בעוד שגריפה היא הוצאה האפר.

(יד) לא היה כדי לחרכו – אבל היה פוגם בטעמו.

(טו) תנורים שלנו – שהם, כמבואר למעלה, תנורים טוחים בטיט שאופים בהם על ריצפת התנור.

(טז) על הגחלים – ובהנחה עליהם הגחלים כבות, ומותר כיוון שמניח לצורך אכילה.

(יז) וכן נהגו – מכאן למדנו שבכיריים של גז מותר להגביר או להמעיט את עוצמת הלהבות בזמן הבישול, שהרי זהו צורך אוכל נפש. אולם לכבות את האש אסור, כיוון שאינו צורך אוכל, שהרי אפשר להסיר את האוכל מעל האש ואין צורך לכבות. ובתנורי חשמל  רבו הפוסקים שאסרו אפילו את הגברת החום ואת הנמכתו, משום איסור הולדת אש. אולם יש פוסקים שהתירו וטענו שאיסור הולדת אש היה דווקא בזמן הגמרא, כיוון שהוצאת האש אז הייתה כרוכה בטרחה גדולה ונעשתה לימים הרבה. ואין הדבר שייך בתנור חשמלי, שבו הגברת החום והנמכתו הם מלאכה ביתית שמהותה ממש צורך אוכל נפש. והואיל ופעולת הדלקת התנור וכיבויו אפשרית על ידי שעון שבת – ודאי שמן הראוי להשתמש בשעון שבת להדלקה ולכיבוי. אך כשאי אפשר, והרי זו שעת הדחק – כדאים הם הפוסקים המתירים לסמוך עליהם להדליק, להגביר ולהנמיך לצורך אוכל נפש[6]; והכיבוי באיסורו נשאר.

סעיף ה

^יתנור וכירים חדשים (יח) אין סכין אותם בשמן ולא טשין אותן במטלית, ^כאבל מותר להסיקן אפילו היסק ראשון (יט), ובלבד שלא יפיגם בצונן כדי לחסמן (כ). ^לואם הוסקו יותר מדאי והוצרכו להפיגן בצונן כדי לאפות בהן מותר (כא). ^מלפיכך מותר לשרות במים המכבדת שמכבדין בה התנור אף על פי שמכבה.

^יברייתא ביצה ל״ד.  ^כהרא״ש שם, וכן כתב הטור.  ^לשם בברייתא.  ^מטור בשם ר״מ מרוטנבורג.

(יח) תנור וכיריים חדשים – סעיף זה עוסק בתנורים חדשים שהיו בזמנם, שהיו זקוקים לטיפול לפני השימוש הראשון. פעולה זו הינה "מכשיר שניתן לעשותו מערב יום טוב", ולכן נאסרה ביום טוב עצמו. בימינו כלי חדש ראוי לשימוש מעת קנייתו בדרך כלל, ולכן מותר לחנוך אותו ביום טוב. אמנם יש היום כלים המגיעים עם הוראות לעשייה לפני השימוש הראשון, ובמקרה כזה האיסור שבסעיף זה חל גם בזמננו.

(יט) היסק ראשון – וזה מותר אפילו אם זו גמר מלאכתו, כיוון שתיקון הכלי נעשה אגב אפייה שהיא לצורך יום טוב.

(כ) לחסמן – אם עבור גמר מלאכתו לא די בהיסק אלא יש צורך גם בצינון במים, אזי צינון זה אסור ביום טוב, שאינו לצורך אכילה.

(כא) מותר – האיסור הוא רק על צינון לצורך חיזוק התנור. אבל צינון לצורך האוכל, כדי שלא יישרף – מותר, ואפילו אם ממילא מתחזק התנור[7].

סעיף ו

^נמותר לאפות תנור מלא פת, אע"פ שאינו צריך אלא פת א'. ^סודוקא בתנוריהם, שהיו קטנים והיו מדבקים הפת בדפנותיהם, ומתוך שהוא מלא אין מקום לחומו להתפשט והפת נאפה יפה. אבל בתנורים שלנו אין לאפות יותר ממה שצריך (כב).

^נברייתא ביצה י״ז וכר׳ שמעון בן אלעזר, גמרא שם.  ^סהרא״ש שם ושאר פוסקים.

(כב) יותר ממה שצריך – התירו חז"ל לאפות פת מלוא התנור אפילו אינו צריך אלא לכיכר אחת, "מפני שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מלא"[8]. ומבאר המחבר בסעיף זה שההיתר הוא דווקא בתנורים שבימי חז"ל, שבהם האש הייתה במרכז התנור והלחם מודבק סביב, וריבוי לחמים היה ממעט את האוויר בתנור ומסייע באפייה. אבל בתנורים גדולים שבהם האש מבחוץ – אין לטרוח ולהרבות כיכרות, אלא אופה את הצריך לו בלבד.

סעיף ז

^עמותר לסתום פי התנור (כג) בטיט ורפש שעל שפת הנהר (כד), ^פוהוא שרככו מאמש (כה) או ^צעשה בו סימן ונתקו לצד אחד (כו); אבל לגבל טיט ביום טוב אסור (כז). ^קומותר לגבל אפר לסתום בו פי התנור (כח).

^עמימרא דרב אשי ביצה ל״ב.  ^פכפירוש רמב״ם בפרק ג'.  ^צכפרוש רש״י שם.  ^קטור בשם רש״י אהא דאמר רבינא וקיטמא שרי שם.

(כג) לסתום פי התנור – סתימת פתח התנור הייתה נצרכת בזמנם למניעת בריחת החום, ופעולה זו מותרת ביום טוב כיוון שהיא לצורך אכילה.

(כד) שעל שפת הנהר – טיט ורפש הם מוקצים מחמת גופם, שהרי אינם כלי; אך מותר לטלטל מוקצה לצורך אכילה. אמנם היתר זה הוא רק בדבר שאינו יכול לעשותו מערב יום טוב, ולכן מתנה המחבר את ההיתר.

(כה) והוא שריככו מאמש – כפי שיתבאר בהמשך הסעיף, אסור לגבל טיט ביום טוב. וכאן עוסק המחבר בטיט וברפש המגובלים כבר, שהריכוך בהם אינו אלא הכנה מערב יום טוב המראה שכוונתו להשתמש בטיט וברפש אלו, ולאחר ההכנה הם אינם מוקצים[9].

(כו) ונתקו לצד אחד – ובכך הראה שכוונתו להשתמש בטיט זה וביטל ממנו שם מוקצה.

(כז) אסור – מפני שהגיבול הוא מן המכשירים שאפשר לעשותם מערב יום טוב.

(כח) לגבל אפר – בניגוד לטיט, האפר מתייבש, ואי אפשר לגבלו מערב יום טוב. ולכן כאשר אין  דבר אחר לסתום בו את התנור– גיבול זה הוא צורך אכילה, ומותר[10].

[1] משנה ברורה בתחילת הסימן בשם עולת שבת ואור זרוע.

[2] מרש"י ותוספות (ביצה לד ע"א ד"ה "ואין אופין") נראה קצת שהחשש הוא שאם ייפסד הלחם נמצא שאפה שלא לצורך. אך המחבר נקט לשון הרמב"ם, ומשמע ממנו שאין חשש של טרחה שלא לצורך בכגון זה (ואולי דומה מעט להיתרו לשחוט עוף שחשש שנתרסקו אבריו. תצ"ח, ח).

[3] שם הנושא הוא דיני עצים ביום טוב, ולכן הובא איסור העצים. וכאן הנושא הוא אפייה, והביא כאן המחבר את השלמת ההלכה הנוגעת לאפייה בתנור, מעין "כיצד יעשה".

[4] ביטול זה אינו פשוט כלל ואין לעשותו במקום איסור אחר, וזאת מכמה טעמים: ראשית "אין מבטלין איסור לכתחילה", כלומר אסור להוסיף היתר על תערובת שרובה איסור בכדי למעט את האיסור ולבטלו (ודיני ביטול נאמרו רק כשהתערב כבר). שנית, "דבר שיש לו מתירין אינו בטל", וכאן אחרי יום טוב העצים מותרים. ועוד, אפשר שהעצים שנשרו שונים מהעצים המוכנים, ואזי יהיו ניכרים גם לאחר שיוסיף. ובכל זאת התירו כאן חכמים לרבות, וזאת מכמה טעמים: א. אין כאן איסור דאורייתא (טעם זה אינו עומד לבדו, שהלא גם איסור דרבנן אסור לבטל לכתחילה, וגם איסור דרבנן שיש לו מתירין אינו בטל. אלא שמצטרף לטעמים האחרים). ב. עיקר ההנאה מהעצים באה לאחר שנשרפו, ולכן אין כאן איסור בעין. ד. אפייה זו היא צורך אכילה. ואף שאסרו חכמים להסיק בעצים אלו, כשנפלו שלא ברצונו הקלו בביטולם.

[5] בדומה לביצה שנולדה ביום טוב לאחר השבת, כפי שנבאר בעז"ה בסימן תקי"ג.

[6] וראה מה שכתבנו בסימן תק"ב הערה 1 בעניין הדלקת גפרור ביום טוב.

[7] ב"י בשם הר"ן.

[8] ביצה דף יז ע"א.

[9] ובזה מתורצת קושיית הביאור הלכה ד"ה "והוא".

[10] ונראה לי שמותר אפילו באפר מהיסק ביום טוב עצמו, למרות שהוא "נולד", כי הרי זהו שימוש במוקצה לצורך אוכל. ואמנם לדעת המג"א (תק"ט ס"ק טו) מותר רק טלטול מוקצה לצורך אוכל נפש, אך אסור להשתמש בו; אולם עיין בספרנו "בעקבות המחבר" עמוד שפ"ה, ששם הבאנו דעות אחרות בעניין זה, ולפיהן בנידון זה מותר להשתמש במוקצה לצורך אוכל.