סימן תקי"ז – קניית מיני מאכל ביום טוב

למדנו בסימן ת"ק כי אסרו חכמים בשבת וביום טוב "מקח וממכר", כלומר עשיית עסקים. בנוסף לגזירה שמא יכתוב יש בעשיית עסקים פגיעה בקדושת היום. אמנם לצורך אכילה התירו לקנות בהמה או אוכל בתנאים מסויימים (שעיקרם שהקניה תהיה ללא תשלום ישיר וללא דיבור על כסף) שנועדו לצמצם את הפגיעה בקדושת היום. פרטי דינים אלה מוסברים בסימן זה.

סעיף א

^אלומר לחנוני לתת לו ביצים או אגוזים או שאר מיני מאכל ומשתה, דינו ביום טוב כמו בשבת (כמו שנתבאר לעיל סימן שכ"ג סעיף ד') (א). ^בואם הוא אינו יהודי (ב) אסור ליקח ממנו דבר שבמינו במחובר או שבמינו מחוסר צידה, אלא אם כן ניכר בהם שלא נלקטו ושלא ניצודו היום (ג); וכן לא יקח ממנו ביצים, שמא נולדו היום (ד). אבל דבר שאין בו משום מחובר ולא משום צידה ולא משום נולד – ^גמותר ליקח ממנו אפילו הובא היום מחוץ לתחום (ה); וכן קמח שנטחן היום, בעיר שרובה אינם יהודים, מותר ליקח ממנו, דאדעתא דאינו יהודי טחני ליה (ו); והוא הדין ליקח ממנו פת שאפה בו ביום (ז) (וכן אם נאפה בשבת שלפניו) (ח) (ב"י).

^אמשנה ביצה כ׳׳ט.  ^בהרא״ש שם בשם בעל הלכות גדולות.  ^גהרא״ש שם מעובדא דמחוזא ערובין מ, ועובדא דדכרי שם מ׳׳ז.  דתוספות בבודה זרה ס"ו, ועיין במה שצינתי לעיל שכ״ה סעיף ד.

(א) סימן שכ"ג סעיף ד – שם עיקר הדין: "מותר לומר לחנווני: תן לי ד' ביצים וה' רימונים. ובלבד שלא יזכיר לו שם דמים, ולא סכום מדה, ולא סכום מנין".

(ב) אינו יהודי – להבנת דין זה ניזכר בכמה כללים שנתבארו בסימן תקט"ו:

• גוי שעשה מלאכה אסורה בעבור יהודי – אף אחרים אסורים ליהנות מן המלאכה, וזאת עד שיעבור זמן "בכדי שיעשו" במוצאי יום טוב.
• גוי שעשה מלאכה בעבור עצמו – מותר ליהודי ליהנות ממנה, ואפילו בו ביום[1].
• גוי שהביא דבר מסוים ביום טוב מחוץ לתחום בעבור ישראל – אסור באכילה (ובאכילה בלבד) למי שהובא בשבילו, ומותר לאחרים.
• הסעיף הקודם נכון גם בנכרי המביא סחורה למכור בשוק בעיר שרובה ישראל, שמן הסתם מביא עבור הישראלים, ולכן אסור לכולם. אולם בעיר שרובה נכרים – מותר לאכול מהמובא לשוק על ידי נכרי מחוץ לתחום.
• דבר שאי אפשר להשיג ביום טוב בלא לעשות מלאכה אסורה הרי הוא מוקצה ביום טוב, ואסור לטלטלו[2].

(ג) ושלא ניצודו היום – כי אם נלקטו או ניצודו היום על ידי הגוי, אפילו עשה הגוי בעבור עצמו, הרי הם "מוקצה מדעת".

(ד) שמא נולדו היום – וביצה שנולדה ביום טוב אסורה, כפי שהתבאר בסימן תקי"ג.

(ה) מחוץ לתחום – מדובר כאן בעיר שרובה גויים (כמתבאר במשפט הבא). וכאמור בהקדמה, נחשב כהובא בעבור גוי, ומותר.

(ו) דאדעתא דאינו יהודי טחני ליה – תרגום: שעל דעת אינו יהודי טחן אותו. לכן אין כאן איסור הנאה ממלאכת נכרי. והקמח אינו מוקצה כיון שבכניסת החג הוא היה עוד חיטה, ואפשר היה לאוכלו חי ("לכוס").

(ז) פת שאפה בו ביום – שהלוא האפייה מותרת. והקמח אינו מוקצה כיוון שראוי לאפייה[3].

סעיף ב

^הישראל שאמר לאינו יהודי מבעוד יום 'תקנה לי יונים למחר' – לא יפה עושה (ח), אבל אם עשה כבר – מותר לאכול מהם ביום טוב, והוא שלא יהיו מפריחין (ט). אבל אם רגיל בכך – אסור לאכול מהם, דאין זה חשוב דיעבד כיון שרגיל בכך (י).

^הטור בשם אביו הרא״ש בתשובה כלל כ״ד. 

(ח) לא יפה עושה – ראינו בתחילת הסימן שאסור ליהודי לקנות ביום טוב אם מזכיר את סכום הכסף. וכיוון שכל מה שאסור לעשות בעצמו אין לבקש מגוי שיעשה בעבורו, אין לבקש מגוי שיקנה, כי ודאי יזכיר סכום דמים או אפילו ישלם בשליחות היהודי. לא נקט המחבר לשון איסור אלא רק "לא יפה עושה" הואיל וכל איסור הקניה הוא מדרבנן, והקניה כאן היא לצורך מצוַת שמחת יום טוב, וכבר למדנו כי אמירה לנכרי באיסור דרבנן לצורך מצוה מותרת[4]. ולכן אכן מותר בדיעבד, אלא שלכתחילה לא ראוי לעשות כן, כי יש בזה זלזול בכבוד יום טוב בפרהסיה. אולם אם הישראל אומר כך לגוי בכל יום טוב יש בזה עשיית עסקים ביום טוב על ידי גוי, ואסור גם בדיעבד.

(ט) שלא יהיו מפריחין – מפני שאז יש חשש שניצודו היום, כפי שהתבאר בסעיף הקודם.

(י) כיון שרגיל בכך – כלל גדול למדנו מדברי המחבר כאן: דבר שאסור לעשותו לכתחילה ומותר בדיעבד – ההיתר הוא רק אם נעשה באופן חד פעמי, ולא אם נעשה באופן קבוע.

סעיף ג

^ולומר לחבירו 'מלא לי כלי זה יין', דינו ביום טוב כמו בשבת (יא). הגה: כדאיתא סימן שכ"ג. וה"ה דאסור להטיל גורלות ביום טוב כמו בשבת (יב), כדאיתא לעיל סימן שכ"ב סע' ו.

^וציינתיו לעיל סימן שכ״ג.

(יא) כמו בשבת – בהלכות שבת נאמר שאסור למדוד בכלי המיוחד למידה משום שזו דרך מקח וממכר. והואיל ואפשר היה לחשוב שביום טוב יהיה מותר כיון שהותרו מלאכות לצורך אוכל, מפרש המחבר שגם ביום טוב מדידה אסורה; שהמדידה עצמה אינה לצורך אוכל, אלא לצורך תשלום מדוייק. אולם כמובן שהדברים שהותרו בשבת (כגון לומר "מלא לי כלי זה") מותרים גם ביום טוב.

(יב) דאסור להטיל גורלות ביום טוב כמו בשבת – גם זה מפורש בהלכות שבת, שאסור לחלק מנות לבני ביתו על פי גורל[5]. ואומר הרמ"א שאין לומר בזה שיום טוב קל משבת[6].

סעיף ד

^זלא ימוד אדם שעורים ליתן לפני בהמתו, אלא משער ונותן לה (יג).

^זציינתיו לעיל סימן שכ״ד סעיף ב׳.

(יג) משער ונותן לה – כיון שמדידה אסורה בשבת וביום טוב. ועיין בתחילת סימן תק"ו.

[1] ויש בזה יוצאים מן הכלל, כפי שמבואר בסימנים רע"ו ושכ"ה.

[2] ונקרא " מוקצה מדעת", שלא הייתה דעת הבעלים עליו.

[3] כל זה ביום טוב, אבל בשבת הביא המחבר (שכ"ה,ד) שיש אוסרים כיוון שבשבת סוברים שהקמח הוא מוקצה. ועוד, שבשבת מחמירים יותר וחוששים שמא יבקש מהגוי לאפות בשבילו.

[4] סימן ש"ז, ה.

[5] וראה שם (שכ"ב, ו) שיש אוסרים גם בחול, "משום קוביא".

[6] ועיין שער הציון סימן שכב ס"ק כג.