סימן תק"ד – דין תבלין וטחינתו ביום טוב

ראינו למעלה (בסימן תצ"ה סעיף ב) כי הטחינה היא מן המלאכות שאסרו חכמים ביום טוב. אמנם לצורך החג התירו חכמים טחינת תבלין אם יטחן בשינוי או במקרה שטחינתו מערב יום טוב תפיג טעמו. וגם אם מתקיים אחד מתנאים אלו אין לטחון בכלי של אוּמן, משום 'עובדין דחול'.

סעיף א

^אדכין את התבלין כדרכן (א), שאם ידוך אותם מבעוד יום יפיג טעמן (ב). אבל מלח אינו נידוך ביום טוב ^באלא אם כן הטה המכתש, או שידוך בקערה וכיוצא בה, כדי שישנה; שאם שחק המלח מערב יום טוב לא יפיג טעמו (ג). ^גואין שוחקין את הפלפלין ^דולא את החרדל בריחים שלהם (ד) משום דהוי כעובדין דחול, (אלא) דך אותם במדוכה ככל התבלין. הגה: ומיהו נוהגין לשנות קצת בדיכת תבלין (ה) (הגהות מיימוני פ"ג בשם סמ"ג), וכן ראוי להורות.

^אמשנה ביצה י״ד וכבית הלל. ^בשם בגמרא כרב בפירוש הרי״ף, וכן כתב הרמב״ם בפרק ג'. ^גמשנה שם כ״ג וכחכמים. הסכמת הפוסקים.  ^דהרב המגיד בפרק ג' בשם רשב״א, וכן כתב הר״ן.

(א) כדרכן – כלומר במכתשת, שהוא כלי ביתי לטחינת תבלינים.

(ב) יפיג טעמן – כפי שבארנו בהקדמה, התירו חכמים את דיכת התבלין אם לא ניתן לעשותה מערב יום טוב. אך זאת בטחינה ביתית בלבד, ורק אם אינה נראית כמעשה אומן.

(ג) לא יפיג טעמו – כלומר: התירו חכמים לדוך ביום טוב בשינוי אף על פי שהיה יכול לדוך את המלח מערב יום טוב. שהרי אף בבישול אוכל נפש התירו לעשות ביום טוב גם מה שיכול לעשות מערב יום טוב, אלא שצריך לעשות בשינוי[1].

(ד) ברחיים שלהם – הרחיים המיוחדים לפלפלין ולחרדל הוא כלי של אומן, וכאמור אסור בחג משום "עובדין דחול"[2].

(ה) לשנות קצת בדיכת תבלין – חולק בזה הרמ"א על דברי המחבר, שהתיר בתחילת הסעיף לדוך כדרכן, ללא שינוי כלל. וטעם חומרת הרמ"א הוא כדי שיזכור שהיום יום טוב ולא ידוך יותר משצריך לשימוש היום[3]. ומסתפק הרמ"א בשינוי קטן, כהטיית המדוכה, היות שמסכים שמעיקר הדין אין צורך בשינוי.

סעיף ב

^המותר להוליך תבלין ומדוך אצל מדוכה או מדוכה אצלם, ^ואפילו דרך רשות הרבים, אף על פי שהיה אפשר להוליכם מערב יום טוב (ו).

^המשנה שם י״א וכבית הלל.  ^ובית יוסף כמו שכתב הר״ן בדין הולכת הסכין.

(ו) מערב יום טוב – מלאכת הוצאה הותרה לגמרי ביום טוב, כפי שראינו בתחילת סימן תצ"ה (ס"ק ג'). ואפילו הרמ"א – שכתב שם שדבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב ללא פגיעה באיכותו יש לעשותו מערב יום טוב – לא הגיה כאן, כי גם הוא מודה שחכמים לא אסרו כלל הוצאה שהיא לצורך יום טוב. וזאת משום שאין בה טרחה, וגם משום שנוח יותר להוציא בעת שצריך את החפץ, ומכביד להתארגן לכך מערב יום טוב.

סעיף ג

^זאין כותשין הריפות (ז) במכתשת גדולה (ח), אבל כותשין במכתשת קטנה שזה הוא השינוי שלה; ובארץ ישראל אפילו בקטנה אסור (ט). וכיון שאין אנו יודעים עכשיו מה נקראת גדולה או קטנה, יש לאסור הכל. הגה: ומותר לגרור גבינה (י) ביום טוב על הכלי שהוא מורג חרוץ (יא), מיהו צריך שינוי מעט, כמו דיכת מלח (ריב"ש סימן קפ"ד). והוא הדין מצות בלא שינוי, משום דאין טחינה באוכלין שהיו טחונין תחלה (יב) (מהרי"ל).

^זברייתא וגמרא ביצה י״ד.

(ז) הריפות – גרעיני החיטה.

(ח) במכתשת גדולה – כתישה זו דומה למעשה אומן, ואסורה משום "עובדין דחול"[4].

(ט) אפילו בקטנה אסור – בארץ ישראל גם בעלי המלאכה משתמשים במכתשת קטנה, ולכן גם בה יש עובדין דחול[5].

(י) גבינה – אין מלאכת טחינה אלא בגידולי קרקע[6]. ולכן אין איסור מלאכה כלל בגירור הגבינה בכלי המיוחד לכך ביום טוב, אלא שצריך לעשות מעט בשינוי כדי שלא ייראה כעובדין דחול[7].

(יא) מורג חרוץ – מגררת (פומפיה).

(יב) שהיו טחונין תחילה – ריסוק מצות בפומפיה מותר אף ללא שינוי. בניגוד לגבינה, ריסוק המצה בפומפיה אינו נוח, ולכן לא חייבו חכמים לרסק בשינוי כפי שדרשו בגבינה.

סעיף ד

^חמותר אדם למדוד תבלין ליתן בקדירה בשביל שלא יקדיח תבשילו (יג) (פירוש: שלא ישרפנו ויקלקלנו מחמת רבוי תבלין).

^חהרב המגיד בפרק ד', ושכן נראה מדברי קצת הגאונים, דנחתום שאמרו שם בגמרא כ״ט לאו דווקא, והוא הדין לכל אדם.

(יג) שלא יקדיח תבשילו – בשבת וביום טוב אסור למדוד, משום עובדין דחול. אולם ביום טוב מותרות מלאכות הנצרכות לאוכל, ולכן אם המאכל ייפגם בלא המדידה – מותר למדוד את התבלין, כדי שלא יתקלקל האוכל ולא תיפגם שמחת החג. אולם מאכל שאפשר להכין על ידי הערכה וללא מדידה בלי לפגום באוכל – אסור למדוד אותו ביום טוב[8].

[1] אמנם ראינו (בסימן תצ"ה ס"ק ו) שאף דבר שיכול לעשותו מערב יום טוב מתיר המחבר לעשותו ביום טוב, ורק הרמ"א מצריך לעשותו בשינוי. אך כאן מודה השו"ע, הואיל ומדובר במלאכה שבמהותה אסרוה חכמים.

[2] נראה שבשאלה האם הפלפלין והחרדל פג טעמם נחלקו הפוסקים. מדברי התוספות בכמה מקומות (שבת קמא ע"א ד"ה "הני פלפלי"; ביצה יא ע"א ד"ה "איכא בינייהו") נראה שאם יטַחנו בערב יום טוב יפוג טעמם. וכן משמע בט"ז ס"ק א, ובמ"ב ס"ק ד. אולם ראה באיסור והיתר לרש"י סימן נ"ג: "כל תבלין שמפיגין טעמן מותרין לכתשן ביום טוב, כגון שומין שהן מפיגין טעמן, ואסורין כגון פלפלין שאינן מפיגין טעמן". וכן משמע במג"א ס"ק א. ודן בכך יש"ש פ"א סי' ל"ט, יעוי"ש. אך כאמור, אין נפקא-מינא, הואיל והאיסור כאן הוא משום 'עובדין דחול'.

[3] על פי דברי הרמ"א בדרכי משה הארוך.

[4] בסימן תצ"ט ס"ק טו ראינו פעולות שנאסרו משום מלאכת הטוחן. אולם כאן מתבאר ההבדל בין מכתשת גדולה וקטנה, הבדל הנובע מ"עובדין דחול".

[5] בבית יוסף הביא בטעם החילוק שלוש שיטות בראשונים. והבאנו כאן את השיטה השלישית (שיטת הרשב"א וה"ה), שכך נראה מהקשר הדברים בשו"ע.

[6] ראה שו"ע שכ"א, ט; ונו"כ שם.

[7] אבל בשבת אסור. שללא היתר "אוכל נפש", אף אם רק דומה מעט לטוחן – אסור. סימן שכ"א סעיף י.

[8] כפי שראינו לעיל ת"ק, ב לעניין בשר; וכן יתבאר בתחילת סימן תק"ו לעניין מדידת קמח.