סימן תק"ה – חליבת בהמה ביום טוב

"הדש" הוא אחד מל"ט אבות מלאכה האסורים בשבת, והוא הפרדת גרעיני החיטה מהשיבולים ומהמוץ. כפי שכבר ביארנו (בתחילת סימן תצ"ה), אסרו חכמים ביום טוב אף מלאכות שהן לצורך אכילה, אם דרך לעשותן לימים הרבה ואם אינו חייב לעשותן בחג דווקא. עקב כך  נאסרו אף הדישה ותולדותיה. מתולדות מלאכה זו – הכנת משקה על ידי הפרדתו ממקורו, ולכן סחיטת זיתים וענבים וחליבת בהמה הן תולדות הדש.

אמנם, נאסרה רק חליבת בהמה העומדת לחליבה או לגדל ולדות. אם הבהמה עומדת לאכילה הרי היא עצמה נחשבת לאוכל, ואם יחלוב אותה לתוך אוכל אזי אין כאן דישה כלל. שהרי החלב נחשב לאוכל לפני שנחלב, ונחשב לאוכל לאחר שנחלב[1]. לכן מתיר המחבר לחלוב ביום טוב בהמה העומדת לאכילה בתנאי שחולב לתוך מאכל.

בנוסף נעיר שהחלב לא נאסר משום "נולד", שכיוון שיש אפשרות לחלוב בהיתר, הרי האדם מצפה לחלב זה שיבוא.

עוד יש לציין שמכך שדישה היא מהמלאכות שאסרו חכמים ביום טוב עולה לכאורה שאסור לסחוט פירות. אך יש סברא להתיר סחיטה ביתית של פירות כמו תפוזים ולימונים, שאיסורם בשבת אינו אלא מדרבנן (שלא אסרה תורה אלא ענבים וזיתים. שו"ע ש"כ, א); במלאכת טחינה למשל, שאף היא אסורה ביום טוב, הותרה טחינה ביתית במצב שהטעם ייפגם אם יטחן מראש, ומסתבר שהוא הדין בסחיטת פירות. אמנם האחרונים לא סתמו להיתר, מפני שלא ראו התייחסות בגמרא לשאלה הזאת, אך עיין בשמירת שבת כהלכתה פרק ה' הערה א' שמביא פוסקים שמתירים. ובשעת הצורך נראה לי שאפשר לסמוך עליהם.

סעיף א

^אבהמה שהיא עומדת ^בלאכילה ורוצה לחלוב אותה לאכול החלב – אם לקדירה שאין בה אוכלין אסור (א). ואם יש בה אוכלין מותר. וכגון שבא החלב לתקנו (ב) ^גאו שיש בה פרורין והחלב נבלע בהם (ג); ^דאבל החולב כל צאנו לא הותר מפני פרוסה שנותן בכלי (ד). הגה: ואינו יהודי החולב בהמה ביום טוב וישראל רואהו (ה) יש להקל (ו) (רשב"א בתשובה); אך נהגו בו איסור (ז), ואין לשנות. מיהו ביום טוב של גליות מותר ביום טוב שני (ח) (הגהות אשירי ריש ביצה). ואם מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת, ע"ל סימן ש"ה סעיף כ'. וע"ל סימן תק"י סעיף ה' אם מותר להעמיד חלב ולעשות גבינה ביום טוב.

^אמימרא דרב חסדא שבת קמ״ה.  ^בהר״ן בפרק קמא דביצה, ושאר פוסקים.  ^גסמ״ג בהלכות שבת.  ^דהריב״ש בתשובה.

(א) לקדירה שאין בה אוכלין אסור – כאמור בהקדמה, בפעולה זו הופך המאכל למשקה והרי זו תולדה של דישה. ואף שהדבר צורך אכילה אסרוהו חכמים ביום טוב.

(ב) שבא החלב לתקנו – חליבה לתוך אוכל מותרת באחד משני תנאים, והראשון: אם החלב מתקן את המאכל שבקדרה והופכו לטעים יותר.

(ג) והחלב נבלע בהם – זהו התנאי השני. וכאמור בהקדמה, החלב הבלוע נחשב למאכל, ואין כאן דש.

(ד) מפני פרוסה שנותן בכלי – שאז החלב אינו בגדר מאכל, וחליבתו היא תולדת הדש.

(ה) וישראל רואהו – תנאי זה אינו מהלכות יום טוב, אלא מדיני "חלב עכו"ם"[2].

(ו) יש להקל – גם אם לא חלב לתוך אוכל. ואמנם, בדרך כלל אם גוי מכין אוכל על ידי מלאכה אסורה, ואפילו במלאכה דרבנן – אסור המאכל עד למוצאי יום טוב, אך כאן הואיל ויכול להיעשות על ידי הישראל בהיתר– מותר[3].

(ז) אך נהגו בו איסור – על פי הכלל שכל מה שאסור לישראל לעשותו – אסור לו לבקש מגוי לעשותו, ואפילו במלאכה דרבנן[4].

(ח) מותר ביום טוב שני – אם נחלב ביום  טוב ראשון. בדרך כלל אין ליהנות ביום טוב שני ממלאכה שנעשית ביום טוב ראשון, אך כאן כיוון שמעיקר הדין מותר אפילו ביום טוב ראשון, והאיסור הוא רק מצד המנהג – לא החמירו ביום טוב שני.

[1] "משקה הבא לאוכל – אוכל הוא" (שבת דף קמד ע"ב. וראה שם כל העניין).

[2] "חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו – אסור, שמא עירב בו חלב טמא" (שו"ע יו"ד קט"ו, א).

[3] באחרונים מצאנו כמה הצעות להיתר זה, וביארנו על פי הנראה מלשון תשובת הרשב"א המובאת בבית יוסף ובדרכי משה כאן. נשים לב שלא הקלו אלא באמירה לנוכרי באיסור דרבנן.

[4] שו"ע אורח חייים ש"ז, ה.