סימן תקט"ז – אלו דברים מותר לשלוח ביום טוב

אסרו חכמים לשלוח לחברו ביום טוב דברים שאינם ראויים לשימוש בו ביום, כיוון שיש כאן טרחה לצורך מחר[1]. ואף דברים שהם לצורך היום אסרו חכמים לשלוח בצורה שיש בה זלזול בכבוד יום טוב. פרטי דינים אלה ויישומם מוסברים בסימן זה.

סעיף א

^אמותר לשלוח לחבירו ביום טוב בהמה, חיה ועוף אפילו חיים (א), ויינות, שמנים וסלתות וקטניות; ^באבל לא תבואה, לפי שמחוסרת טחינה שהיא מלאכה האסורה ביום טוב (ב).

^אמשנה ביצה י״ז וכבית הלל.  ^בטור בשם רמב״ם ואביו הרא״ש.

(א) אפילו חיים – כיוון שראויים לשחיטה ביום טוב. ואף אם אין בכוונת המקבל לשחוט היום, לא ניכר ששולח לצורך מחר, ולא גזרו חכמים[2].

(ב) מלאכה האסורה ביום טוב – הדברים המותרים בשליחה הם דברים שדרך האנשים (בזמנם) להכין ביום טוב. אולם לא היו רגילים לטחון חיטים בו ביום, ולכן אף שאפשר ביום טוב להשתמש בחיטים בתבשיל ללא טחינה, אסור לשלוח גרעיני חיטה; שכן לרוב נועדו לטחינה, האסורה ביום טוב.

סעיף ב

^גכל דבר שמותר לשלוח ביום טוב לא ישלחנו בשורה, דהיינו שלשה בני אדם או יותר זה אחר זה נושאים כולם מין אחד (ג). ^דאבל אם כל אחד נושא מין אחר – מותר.

^גביצה י"ד בגמרא.  ^דשם בעיא ולא נפשטא, ורמב״ם בפרק ה' פסקה לקולא.

(ג) נושאים כולם מין אחד – מפני שבצורה כזו נראים כמוליכים למכור בשוק[3],  ויש בכך זלזול בכבוד יום טוב.

סעיף ג

(ד) ^המשלחים כלים (ה) אף על פי שאינם תפורים (ו), ^ושהם ראוים לישען עליהם (ז), ואפילו יש בהם כלאים, אם הם קשים (ח). ^זומשלחין תפילין, כיון שראויים להניחם בחול (ט). הגה: וכל כיוצא בזה (י) אפילו דרך רשות הרבים מותר לשלחן (ב"י).

^המשנה ביצה י"ד.  ^ושם בגמרא י״ד, ועיין ביורה דעה סימן ש"א.  ^זשם ט״ו בעובדא דרב ששת.

(ד) הקדמה – להבנת הסעיף נקדים כמה מדיני שעטנז: האיסור מהתורה הוא דווקא בלבישת בגד צמר ופשתים, ולא בשאר שימושים; ורק בבגד מחמם, אך לא בבגדים קשים. מדרבנן אסור לשבת על בגד שעטנז ואף להישען עליו (שמא יכרך סביבו, ונמצא לובש), אך גזירתם דווקא בבגד רגיל ורך. ועוד אסרו ללבוש בגד קשה, אולם בו לא הוסיפו גזירה שלא להישען עליו[4]. לכן יש שימוש המותר בבגד כלאיים קשה.

(ה) כלים – בגדים.

(ו) שאינם תפורים – שנארגו אך לא נגמרה תפירתם, ואינם ראויים ללבישה.

(ז) לישען עליהם – ולכן ראויים לצורך יום טוב.

(ח) אם הם קשים – וכפי שראינו בהקדמה, הם ראויים להישען עליהם.

(ט) שראויים להניחם בחול – הלכה זו, המפורשת בגמרא, קשה; שהלוא ראינו כי אסור לשלוח דברים שאין בהם צורך בו ביום. והביא הבית יוסף בשם בעל ההשלמה: "כיוון ששמח עכשיו בהן – צורך הוא". כלומר: אף שאסור לשלוח דבר שאין בו צורך ביום טוב, דין תפילין שונה, כי מי שאין לו תפילין שרוי בצער גדול וקבלת התפילין משמחתו בזמן קבלתן, ונחשבות לצורך יום טוב. והתפילין אינן בגדר מוקצה היות שאף שאין בלבישתן בשבת וביום טוב שום מצווה – אין בכך איסור. אמנם כתב הרמ"א (בסימן ש"ח, ד): "ותפילין אין לטלטלם כי אם לצורך", אך אין כוונתו לומר שהן מוקצה, אלא שמותר לטלטלם לכל צורך ואפילו כדי שלא ייגנבו, אך ככל ככלי שמלאכתו להיתר – אין לטלטלן סתם. ולשמח את חברו נקרא צורך, והתירו חכמים[5].

(י) וכל כיוצא בזה – כלומר לאו דווקא תפילין שהן דבר מצווה, אלא כל דבר שחברו מצפה לו הרבה – מותר לשלחו.

[1] לכן אסור גם במקום שיש עירוב. וכן כתב משנה ברורה (ס"ק ד, וראה בשעה"צ ס"ק ה-ו). אבל למג"א וט"ז (ס"ק א) הוא משום הוצאה שאינה לצורך, לכן מתירים באותה רשות.

[2] על פי משנה ברורה ס"ק א. ועיין בשער הציון, ובכף החיים אות ב'.

[3] לשון רש"י ביצה יד ע"ב ד"ה "שלא יעשנו בשורה".

[4] ראה יורה דעה ש"א, א.

[5] אולם עיין שם בט"ז (ס"ק ג) ובמגן אברהם (ס"ק יא) שתמהו על פסיקה זו שהתפילין אינן מוקצות, שהלוא בהלכות תפילין (ל"א, א) פסק המחבר שאסור להניח תפילין בשבת. ואפשר לתרץ שהאיסור הוא דווקא אם לובשן לשם מצווה, אבל לא אם לובשן כדי להעבירן או כדי שלא ייגנבו. ועוד אפשר לתרץ שאף שאסור ללובשן בשבת – אינן בגדר כלי שמלאכתו לאיסור; כי דין 'מלאכתו לאיסור' נאמר דווקא אם האיסור הוא מצד מלאכה אסורה, שחכמים אסרו לטלטל חפץ שמלאכתו לאיסור שמא יבוא לעשות בו מלאכה, אבל בהנחת תפילין אין איסור מצד מלאכה (אלא כדי שלא לזלזל בכך שגם שבת היא אות, כמפורש בשו"ע שם). אמנם למסקנת הט"ז והמג"א שם, שתפילין הן כלי שמלאכתו לאיסור, קשה כיצד התירו לשלחן ביום טוב. ואולי צריך לומר לדעתם ששולח על ידי גוי, שהרי ליהודי אסור לטלטלן.