סימן תצ"ז – דיני הכנה ביום טוב

סימן זה עוסק בלקיחת בהמה, עוף או דג לאכילה. המחבר מברר כאן שתי בעיות אפשריות בלקיחה זו: האחת – מתי הלקיחה נחשבת כצידה האסורה ביום טוב; והשניה – אלו בעלי חיים נחשבים "מוכנים", כלומר מיועדים לאכילה, ואלו אינם נחשבים מוכנים וממילא הם מוקצים.

סעיף א

^אאין צדין (א) דגים מן הביברים (ב). הגה: אפילו במקום שאינם מחוסרים צידה (ג), לפי שהביבר רחב הרבה והדגים נשמטים אילך ואילך (ד) (המגיד פ"ב).

^אמשנה ביצה כ"ג.

(א) אין צדין – ראינו לעיל, בסימן תצ"ה, שיש מלאכות שנאסרו ביום טוב מדרבנן למרות שהן לצורך אוכל נפש, ובהן צידה.

(ב) הביברים – ברֵכות מים. והן רחבות קצת, ולכן אף שאין צורך ברשת כדי לדוג את הדגים יש בכך טרחה, והם אינם נחשבים ניצודים ועומדים. וכפי שמפרש הרמ"א.

(ג) שאינם מחוסרים צידה – כלומר שאין צורך ברשת כדי לדוג אותם.

(ד) נשמטים אילך ואילך – נראה בהמשך (סעיף ה') שאם אמת המים צרה וסגורה – מותר לקחת ממנה דגים. לכן משמיענו הרמ"א שבביבר אין הדבר כן, ואף אם אפשר לאסוף את הדגים בלא רשת, אם הברֵכה רחבה קצת ומצריכה מיומנות כדי להוציא את הדגים, הרי זו צידה אסורה[1]. הרמ"א כאן אינו חולק על המחבר אלא מפרשו.

סעיף ב

^בדגים ועופות וחיה שהם מוקצה (ה), אין משקים אותן ביום טוב ואין נותנים לפניהם מזונות, ^גשמא יבא ליקח מהם (ו). וכל מה שאסור לאכלו או להשתמש בו מפני שהוא מוקצה אסור לטלטלו (ז).

^במשנה ביצה כ"ג.  ^גפירוש התוספות, וכן כתב הרמב״ם בפרק ב' מהלכות יום טוב.

(ה) מוקצה – ראינו בסימן תצ"ה שדבר שהאדם התכוון שלא להשתמש בו או שלא היה ברשותו  הרי הוא מוקצה ביום טוב, אף שלא נאסר בשבת. כאמור, זהו הנקרא "מוקצה מדעת". ולכן הדגים שבביברים אינם רק אסורים בצידה, אלא גם מוקצים.

(ו) שמא יבוא ליקח מהם – השולחן ערוך אוסר כאן להאכיל דווקא חיה, עופות ודגים, ולא בהמות או תרנגולות. ואפילו אם הן מוקצות, כגון בהמה העומדת לעבודה, או תרנגולת העומדת להטלת ביצים מותר להאכילן. זאת משום שהאיסור הוא דווקא בבעלי חיים שמזונם בטבע, שגזרו חכמים שלא להאכיל אותם ביום טוב, כיוון שאם מאכילם מראה בכך שרצונו לקחת אותם לצורך אכילה. אך בהמות ותרנגולות מבויתות מותרות, וכל שכן שמותר להאכיל כלביו ובהמות עבודה טמאות, שאינם ראויים לאכילה כלל[2].

(ז) אסור לטלטלו – לכאורה המשפט אינו מובן, שהרי ודאי שכל דבר שהוא מוקצה אסור לטלטלו, שעיקר דין מוקצה הוא איסור טלטולו. וצריך עיון.

סעיף ג

^דאפילו ספק צידה אסור (ח), כגון מצודות חיה דגים ועופות שהיו פרושות מערב יום טוב ולמחר מוציא בהם – אסורים, אלא אם כן ידוע שניצודו מבעוד יום. ^הואם מצא המצודות מקולקלות מבערב יום טוב, בידוע שמערב יום טוב ניצודו.

^דמשנה ביצה כ"ד, וכמאן דאסר בגמרא שם ספק מוכן.  ^הברייתא שם וכר' שמעון בן אלעזר.

(ח) ספק צידה אסור – לכאורה ספק מוכן הרי הוא ספק בדין דרבנן, וכל איסור דרבנן ספקו מותר. אולם כאן האיסור הוא זמני, שהרי הדבר מותר לאחר יום טוב. איסור כזה נקרא בהלכה "דבר שיש לו מתירין", וספק בדבר שיש לו מתירין אסור אף בדבר שאיסורו מדרבנן[3].

סעיף ד

^וספק מוכן מותר ביום טוב שני, משום דהוי ספק ספיקא (ט).

^והרא״ש דלוני״ל, וכן כתב הר״ן, משום דאי אפשר שיבוא לפניך ספק מוכן ביום טוב שני אלא בשני ספקות. ועיין לקמן סימן תקט"ו.

(ט) ספק ספיקא – כוונת המחבר לומר שיש כאן ספק ב"תרי דרבנן"[4]– איסור מוקצה עצמו הוא מדרבנן, וכן איסור יום טוב שני. ומשום שמחת החג הקלו כאן חכמים בספק בתרי דרבנן[5].

סעיף ה

^זאם סכר אמת המים בכניסה וביציאה מערב יום טוב, מותר ליקח ממנה דגים ביום טוב, דהוה ליה ניצודין ועומדין (י) (מאחר שאמת המים היא צרה ואינן יכולים להשמט) (המגיד פ"א).

^זמימרא דרב ביצה כ"ה.

(י) ניצודין ועומדין – ולא זו בלבד שאין כאן מלאכת צידה, אלא שגם מוקצה אין כאן. כי היות שהדגים אינם יכולים לברוח מהאמה, גילה דעתו בסכירה  שרוצה לקחת מהם ביום טוב[6].

סעיף ו

אווזים ותרנגולים ויונים שבבית או שבחצר העומדים לאכילה מותר לצודן, ואין צריכים זימון (יא).

ח ברייתא ביצה כ"ה.

(יא) אין צריכים זימון – בעלי חיים העומדים כל הזמן לרשות האדם לאכילה אינם מוקצים, ואפילו אם ברור שלא יאכל את כולם ביום טוב.

סעיף ז

שאר כל חיה ועוף ^טשמחוסרים צידה, שצריך לומר הבא מצודה ונצודנו, אסור לצודן וליתן לפניהם מזונות (יב); וכל שאין מחוסרים צידה, מותר לצודם וליתן לפניהם מזונות.

^טמשנה ביצה כ"ד כר' שמעון בן גמליאל, וכדמפרש לה שמואל בגמרא.

(יב) וליתן לפניהם מזונות – בסעיף זה משלים המחבר את דבריו בסעיף ב', שבו דיבר על בעלי חיים שאינם מחוסרים צידה. ראה דברינו שם (ס"ק ה').

סעיף ח

^יאיל וצבי שקננו בפרדס וילדו בו עפרים (יג), ועדיין הם קטנים שאין צריכים צידה, מותרים בלא זימון (יד); ודוקא בפרדס הסמוך לעיר ^כבתוך שבעים אמה דדעתיה עלויה (טו). ^לוהאם, אפילו זימון אין מועיל לה, כיון שמחוסרת צידה (טז).

^ימסקנא בגמרא ביצה כ"ה.  ^כטור מהא דקרפף במשנה ל״א כפרוש המפרשים. ^לשם בגמרא כ״ה.

(יג) וילדו בו עפרים – לפני יום טוב. שאם נולדו ביום טוב – הלא הם "נולד", ואסורים בטלטול.

(יד) בלא זימון – כלומר: אין כאן צידה מפני שקל לתופסם, ואין כאן מוקצה הואיל ובני אדם רגילים לאכול את העפרים, ואינם מקצים דעתם מהם.

(טו) דדעתיה עילויה – שדעתו עליהם. אבל אם הפרדס רחוק מן העיר הם אינם עומדים אוטומטית לרשותו, הואיל ואין דעתו עליהם, ולכן הם מוקצה אם לא זימנם.

(טז) מחוסרת צידה – כיוון שאי אפשר לתופסה בקלות.

סעיף ט

^מיוני שובך ויוני עלייה וצפרים שקננו בטפיחים (פירוש: כלי חרס הבנויים בכותלים לקנן בהם העופות), אסור לצודן (יז); לפיכך אין זימון מועיל להם. והני מילי בגדולים, אבל בקטנים שאינם מפריחים – ^נמותר לצודן, אבל זימון צריכים (יח).

^מברייתא ביצה כ״ד.  ^נמשנה שם י׳.

(יז) אסור לצודן – בניגוד ליוני הבית (שהוזכרו למעלה בסעיף ו'). וזאת מאחר שציפורים אלו עפות, ואינן "ניצודות ועומדות".

(יח) אבל זימון צריכים – כיוון שאף שאין בהם איסור צידה הם אינם ברשותו, ואין דעתו עליהם. ולכן הם מוקצים אם לא זימנם קודם לחג.

לסיכום דין היונים: יונים שבביתו ("יוני הרדיסאות") – אין בהן לא איסור צידה ולא איסור מוקצה, ומותר לאוכלן ביום טוב אף ללא זימון.

יוני שובך ועליה גדולות – דינן כבעלי חיים המחוסרים צידה, ואסורים משום צד, ולא יועיל בהן זימון.

יוני שובך קטנות – מותרות משום צד, אך אסורות משום מוקצה אלא אם כן זימנן. ובהן נאמר דין הזימון המפורט בסעיפים הבאים.

סעיף י

כיצד הוא הזימון (יט), ^סאומר 'זה וזה אני נוטל למחר' (כ), ואין צריך לנענעם. ^עאבל באומר 'מכאן אני נוטל למחר' לא סגי (כא).

^סמשנה ביצה י' כבית הלל.  ^עשם בגמרא.

(יט) הזימון – כפי שראינו בהקדמתנו לדיני מוקצה (סי' תצ"ה ס"ק ט'), מותר לאכול ביום טוב רק דבר העומד לאכילה. וכאמור בסעיף הקודם, יוני שובך ועליה אינן עומדות מאליהן לאכילה, והן מוקצות אם לא זימנן בערב יום טוב.

(כ) זה וזה אני נוטל למחר – בתנאי שהן לבדן בקן, או שיוכל מחר להכירן בטביעת עין.

(כא) לא סגי – תקנו חכמים שיפרש אלו יונים ייקח, שמא לאחר שייקח יתחרט וירצה להחליף באחרות, ויתברר למפרע שטלטל מוקצה.

סעיף יא

^פאם זימן כל השובך ואינו צריך אלא לזוג, אינו מועיל (כב). הגה: ואם הוא אפשר שיצטרך כל השובך, יכול להזמין כל השובך, ולמחר נוטל מה שצריך (כג) (רבינו ירוחם, והגהות אשר"י פ"ק דביצה).

^פרבנו ירוחם.

(כב) אינו מועיל – הזימון אינו הופך את היונים ליוני בית שאינן מוקצות, אלא נועד לגלות דעתו. וזימון כללי אינו מועיל, שהרי ברור שאינו צריך את כל היונים.

(כג) ולמחר נוטל מה שצריך – ומודה כאן המחבר לדברי הרמ"א.

סעיף יב

(כד) ^צזימן שנים ומצא שלשה (כה); או זימן שחורים ולבנים בקינים המובדלים במחיצה, ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים – אסורין (כו), אלא אם כן מכירן.

^צמשנה וגמרא ביצה י'.

(כד) הקדמה – שלושת הסעיפים הבאים עוסקים באדם שזימן יונים בערב החג ולמחרת אינו מוצא את היונים כפי שהשאירן, ולכן מסתפק אם אלו אותן יונים שזימן או שמא יונים אחרות. המחבר מפרט דוגמאות שבהן אם סביר שאלו אותן יונים אזי אינן מוקצות, ואם לאו הרי הן מוקצות מספק.

(כה) ומצא שלושה – וברור שאחת היונים לא זומנה. והיות שאין הוא מכירן כל אחת מהן היא "ספק מוכן", וכבר למדנו (למעלה בסעיף ג') שספק מוכן אסור.

(כו) אסורין – כיוון שסביר יותר להניח שהמזומנים הלכו להם ובאו אחרים תחתיהם מלחשוב שהמזומנים עצמם תפשו אלו את מקומם של אלו.

סעיף יג

^קזימן שלשה ומצא שנים – מותרים (כז). (ואפילו היו מקושרים ביחד, מנתחי מהדדי) (כח) (ב"י).

^קביצה י' במשנה.

(כז) מותרים – מפני שסביר להניח שאחד מהמזומנים עף, ושני הנותרים הינם אותם שזומנו.

(כח) מנתחי מהדדי – שדרכם להתנתק זה מזה. ומעיון בבית יוסף נראה שגם המחבר מודה לדין זה.

סעיף יד

^רזימן בתוך הקן ומצא לפני הקן – אסורים (כט). ואם אין סביבותיהם קן אחר, הרי אלו מותרים (ל). ^שוהני מילי במדדין, אבל אם הם מפריחין – אסורים (לא). ואפילו יש קן אחר בתוך נ' אמה (לב), אם הוא בקרן זוית שאינו יכול לראותו מקן זה, כיון שאינם מפריחין אלא מדדין, משום דכל היכא דמדדה ולא הדר חזיה לקניה לא מדדה (לג). (ואם הזמין תוך הקן ומצא על פתח הקן, מותרים) (א"ז).

^רביצה י' במשנה.  ^ששם בגמרא  י״א.

(כט) אסורים – משום שאינם רגילים לצאת מהקן, ולכן סביר להניח שאין מדובר באלו שזומנו.

(ל) מותרים – במקרה כזה סביר שאלו אותן יונים שהוכנו, אך יצאו מן הקן.

(לא) אסורים – מאחר שאז אנו חוששים שאלו שלפני הקן באו מרחוק.

(לב) בתוך נ' אמה – לאחר שראינו שהמוצא יונים לפני הקן, אם אין סביבו קן אחר הן מותרות ואם יש – הן מוקצות, בא משפט זה להגדיר קירבה זו לקן אחר מה שיעורה. בדרך כלל קן יחשב כקרוב אם נמצא בתוך חמישים אמה, שכך מעריכים את המרחק אותו מדדים הגוזלות[7]. אולם יש להוסיף שעל מנת להיחשב כקרוב, על הקן השני גם להראות מהקן הראשון, אחרת לא ידדו אליו הגוזלות.

(לג) לא מדדה – תרגום: משום שכל (גוזָל) המדדה, כשאינו יכול לראות את קינו – אינו מדדה יותר.

סעיף טו

^תאינו יהודי שהביא דורון לישראל ביום טוב בני יונה קטנים משובכות שיש לו בעיר (לד), כיון שאין צריכים צידה מותרים (לה).

^תהרשב״א בתשובה.

(לד) שיש לו בעיר – וכפי שראינו למעלה (ס"ק י"ז), בני יונה קטנים של יהודי היו צריכים זימון בערב יום טוב כדי שלא ייאסרו משום מוקצה.

(לה) מותרים – ראינו כי ביונים עפות יש שני איסורים: א. מלאכת צידה האסורה ביום טוב. ב. מוקצה, כי אדם מקצה מדעתו דבר שאינו ראוי לו.

בעל חיים שגוי צד בעבור יהודי – אסור, שאין ליהנות ביום טוב ממלאכה (ואפילו דרבנן) שעושה גוי בעבור יהודי. ובעל חיים שאינו מחוסר צידה, אך שלא זומן (כגון שמצאו בשדה)– אסור משום מוקצה. אולם בני יונה השייכים לגוי אינם נאסרים, משום שאין בהם דין צידה כיוון שהם בשובך ואינם עפים, ומשום שאין הקצאתם מדעת של הגוי אוסרתם[8].

סעיף טז

^אהשוחט בהמה ביום טוב, טוב לו שלא יבדוק עד שיפשיט (לו), שאם תמצא טריפה לא יהא רשאי להפשיטה.

^אטור, וכן כתב רבנו ירוחם בחלק ב' בשם המפרשים.

(לו) עד שיפשיט – הפשטת העור היא מאבות המלאכה האסורים בשבת, אולם היא הותרה ביום טוב, שהרי זה ממש צורך אוכל נפש. אולם, אם לאחר השחיטה נמצאה הבהמה טריפה – אסור להפשיטה, שהרי כבר אין זה צורך אוכל נפש. מאידך גיסא, אם אין מפשיטים את הבהמה העור מתקלקל, ויש בכך הפסד גדול לבעל הבהמה (שכבר הפסיד את אכילת הבשר). אם כך, יש מקום לחשוש שאנשים יימנעו מלשחוט בהמה ביום טוב, שמא תימצא טריפה ויפסידו גם את עורה. לכן התירו חכמים להערים ולבדוק אם הבהמה טריפה רק לאחר שיפשיט את עורה.

סעיף יז

^באם נמצאת טריפה – אסור לטלטלה (לז), אבל מותר למכרה לאינו יהודי (לח) כדרך שהתירו מכירה לישראל (לט), שלא ישקול ולא יזכיר סכום דמים. ואם אינו מאמינו, יקח ממנו משכון (מ).

^בשם לרעת הרי״ף שפוסק ביום טוב כר׳ יהודה במוקצה, ובבהמה בריאה איירי. ועיין בסימן תקי״ח בית יוסף.

(לז) אסור לטלטלה – משום נולד, שהרי הבהמה הייתה ראויה לאדם, ועכשיו לאחר שנטרפה היא ראויה לכלבים. ולא התירו חכמים את הטלטול שמא יימנעו מלשחוט (כפי שהתירו בסעיף הקודם) כיוון שיכול לשחוט מראש את הבהמה במקום מוצל. וכך ראוי לנהוג[9].

(לח) למכרה לאינו יהודי – באופן שהיהודי לא יטלטלנה.

(לט) כדרך שהתירו מכירה לישראל – אסרו חכמים לקנות ולמכור ביום טוב שמא יבוא לכתוב, כלומר: יש בכך פגימה מהותית בעניינו של יום טוב (כפי שהסברנו בתחילת סי' תצ"ה). אולם לצורך אוכל נפש התירו חכמים בתנאים מסויימים[10]. בדרך כלל הקנייה והמכירה המותרות הן קניית או מכירת האוכל עצמו, אולם בדומה לזה התירו גם כאן, כאשר מוכר טריפה לגוי. ואמנם אין זה צורך יום טוב ישיר, אולם התירו חכמים שמא יימנע מלשחוט ותיפגם שמחת יום טוב.

(מ) יקח ממנו משכון – אם היהודי אינו סומך על הגוי שישלם לו לאחר החג (שכפי שנראה בהמשך, יום טוב אסור ב"פיסוק דמים") מותר לו לקחת משכון מהגוי, ולהחזיר רק לאחר שישלם לו במוצאי יום טוב.

[1] יש שכתבו שנחשב כצידה משום שהדגים "מכוסים מן העין", ולפי זה אם המים צלולים –  מותר לקחת מהם דגים. אולם הרמ"א לא העתיק טעם זה להלכה, לכן נראה שעיקר טעם האיסור הוא בגלל שהביבר רחב (יותר מאמת המים).

[2] הסברנו ע"פ דיוק מדברי הבית יוסף, ובכך תרצנו סתירה לכאורה עם סעיף ז' בהמשך. ועיין במשנה ברורה ס"ק ד', שעמד על הסתירה.

[3] א. בשער הציון ס"ק י' דן אם לפי סברה זו יש להקל בדבר שיתקלקל עד לאחר יום טוב.

   ב. ראה דברינו בסימן הבא ס"ק י"ב ובהערה 3 שם.

[4] המחבר השתמש בביטוי "ספק ספיקא" כיוון שמקור דין יום טוב שני בספק. אולם לאחר שתיקן הלל השני את הלוח אין כאן ספק, אלא יום טוב ראשון הוא מן התורה ויום טוב שני מדרבנן.

[5] יש שחלקו על פסק זה של השולחן ערוך, ולשיטתם יש להשוות את דין יום טוב שני לדין יום טוב ראשון, ואין להקל בו כלל. וכשאפשר ודאי שכדאי להימנע מספק מוכן גם ביום טוב שני, אבל בעת הצורך כדאים הם המחבר והרמ"א לסמוך עליהם. וראה עוד בסימן הבא סעיף ד'.

[6] ואינו דומה לדין היונים בסעיף הבא, ששם היונים אינן תחת רשותו ממש.

[7] יעויין למשל בשו"ע חו"מ ר"ס, ח.

[8] "דאין האינו יהודי צריך הכן" (לשון המחבר בסימן הבא סעיף ג, לעניין בהמות של גויים).

[9] כתב רש"ל (ביצה פ"ג סי' יז; הובא כאן במג"א, א"ר ובה"ל) שבזמן הזה, כיון שמחמירים בהלכות טריפות ורבות הבהמות הנפסלות לאכילה– יש מקום להקל גם כאן בטלטול, שמא יימנע מלשחוט.

[10] כפי שיתבאר בסימן ת"ק ובסימן תקי"ז.