סימן תק"ט – כמה דינים פרטיים בהלכות יום טוב

בסימן זה מספר דינים העוסקים בהכנות שונות של האוכל ומכשיריו. כבר ראינו בסימן תצ"ה שתיקון כלי הנצרך להכנת אוכל ליום טוב נקרא "מכשירי אוכל נפש". תיקון המכשירים אסור אם אפשר היה לעשותם מערב יום טוב, ומותר אם היה בלתי אפשרי לעשותם. אולם הבינו חז"ל שהיתר זה מרחיב מדי את יריעת הדברים המותרים ביום טוב, והדבר עלול לפגוע בקדושת החג. לכן ראו חכמים להתיר לעתים בשינוי בלבד, ולעתים אף לאסור. מדובר כאן באיזון עדין בין הצורך לשמור על קדושת יום טוב לבין החובה לדאוג לשמחת יום טוב[1].

סעיף א

^אשפוד (שנרצף) (א), אף על פי שהוא יכול לפשטו בידו (ב)- אין מתקנין אותו. הגה: ודוקא שיוכל לצלות בו בלא תיקון, אבל אם אינו יכול לצלות בו כך ונשבר ביום טוב – מותר לתקנו (ג) (טור). ואין מורים כן לרבים (רבי' ירוחם ח"ג), שלא יבואו לתקן גם כן בנשבר מערב יום טוב (ד). והוא הדין לכל מכשירין שאי אפשר לעשותו מערב יום טוב (ה).

^אמימרא דשמואל ביצה כ״ח. ופירש רש״י נרצף – שנעקם. וכן פסק הרמב״ם בפרק ד'.

(א) שנרצף – שהתעקם או שנשבר ביום טוב עצמו.

(ב) יכול לפשטו בידו – המחבר עוסק כאן בשני איסורים: הראשון – לתקן ביד שפוד שנעקם מעט. והשני- לתקן בכלי שפוד שראשו נשבר. לכאורה היה צריך להתיר את שניהם, שהרי אלו "מכשירים" שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב היות שהתקלקלו ביום טוב עצמו. ובכל זאת פסק המחבר לחומרא בשניהם, אך לא מאותו הטעם: השפוד שנעקם מעט עדיין ראוי לשימוש, ולכן תיקונו אינו ממש צורך אכילה; והשפוד שנשבר דורש עבודה מיומנת, והרי זו ממש עשיית כלי שאינה כלול בהיתר מכשירי אוכל נפש[2].

(ג) מותר לתקנו – הרמ"א מסכים עם המחבר בדין אחד, ששפוד שנעקם קצת אסור לתקנו, משום שתיקון זה אינו ממש נצרך. אבל חלק הרמ"א על איסורו של המחבר לתקן כלי שנשבר לגמרי, ולשיטתו גם עשיית כלי ממש לצורך אוכל נפש מותרת ביום טוב, אם לא יכול לעשותו מערב יום טוב, אלא שאין מורין כן.

(ד) מערב יום טוב – כלומר: אף שעקרונית אם אינו יכול לצלות בלי לתקן מותר לתקנו, אין ללמד הלכה זו לרבים שמא יבואו לזלזל בהלכות יום טוב.

(ה) שאי אפשר לעשותו מערב יום טוב – שגם בהם מותר התיקון אם לא היה ניתן לעשותם מערב יום טוב, ואין מורין כן לרבים. אולם אין פה כלל גורף שאין להורות לרבים את ההיתר של מכשירים שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב, שהרי במספר מקומות התירו מכשירים בלא הגבלה זו[3].

סעיף ב

^בשפוד שרוצים לצלות בו והיה ארוך יותר מדאי – אסור לחתכו ולא לשרפו (ו). ^גאין משחיזין את הסכין במשחזת שלה (ז), אבל מחדדה על גבי העץ או חרס או אבן (ח); ^דואין מורים דבר זה לרבים, כדי שלא יבא לחדדה במשחזת (ט). ^הבמה דברים אמורים, כשיכולה לחתוך בדוחק או שנפגמה; אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל – אין משחיזין אותה אפילו על העץ, ^ושמא יבא להשחיזה במשחזת (י).

^במרדכי בפרק ד' דביצה בשם אבי העזרי.  ^גמשנה ביצה כ"ח, ולשון הרמב״ם בפרק ד'.  ^דשם בגמרא מעובדא דרבא ורבה.  ^השם מימרא דרב יוסף.  ^וכן פירש הרמב״ם שם.

(ו) אסור לחתכו ולא לשרפו – שהרי אלו מכשירים שאפשר לעשותם מערב יום טוב, וכפי שבארנו בהקדמה לסימן, אסורים הם מן התורה.

(ז) במשחזת שלה – השחזת סכין כיום, שהיא מלאכה שנעשית לימים הרבה – ודאי שאסורה. אולם בזמנם המתכות היו באיכות נמוכה, ולאחר כמה שימושים היו צריכים להשחיז את הסכין מחדש. לכן היה זה מכשיר שאי אפשר לעשותו מערב יום טוב, והיה מקום להתיר. אולם אסרו חכמים להשחיז סכין במשחזת אבן, מפני שזה מעשה האומן.

(ח) עץ או חרס או אבן – מותר להעביר את הסכין על כלים העשויים מחומרים אלו, הואיל וזו השחזה באיכות נמוכה, ולא אסרוה חכמים אם נפגמה הסכין ביום טוב.

(ט) לחדדה במשחזת – כאמור, איסור השחזה במשחזת אבן הוא מדברי חכמים, כדי שלא יבואו לזלזל ביום טוב. וחששו חכמים שלא יבדילו האנשים בין צורות ההשחזה השונות, ולכן אף שמותר לחדד על גבי כלים – אין מורים כן, שאם נתיר לחדד על כלים יש לחשוש שמא ישתמשו גם במשחזת.

(י) שמא יבוא להשחיזה במשחזת – המשחיז סכין שאינה יכולה לחתוך כלל – נראה כעושה כלי, וּודאי שאת הכלים יש לתקן לקראת החג ולא ביום טוב עצמו. אמנם בהשחזה על גבי כלים, שהיא שינוי גדול מדרך הכנת הסכין הרגילה, היה מקום להתיר; אלא שחששו חכמים שאם נרשה לבני אדם לתקן כלים ביום טוב יעשו זאת גם בכלי המיוחד לכך, ולכן לא חילקו, ואסרו באופן גורף. ונראה שלשיטת הרמ"א אם הסכין נפגמה ביום טוב עצמו מותר להשחיזה אפילו אם אינה יכולה לחתוך כלל, אלא שאין מורים כן לרבים.

סעיף ג

^זעופות שממלאים אותם בשר וביצים (יא) מותר לתפרם ביום טוב (יב); והוא שיתקן מערב יום טוב החוט וישימנו במחט (יג). ויזהר שלא יחתוך החוט ביום טוב (יד). הגה: וכן נהגו לשרוף החוט הנשאר בעוף לאחר שתפרו בו (טו).

^ז ר' ירוחם בח"ב בשם הראב״ד, וכן כתב הכל בו.

(יא) שממלאים אותם בשר וביצים – ויש לתפור אותם כדי שהמילוי לא יפול מהעוף.

(יב) מותר לתופרם ביום טוב – שזהו צורך אכילה ממש.

(יג) וישימנו במחט – הואיל והכנת החוט היא מכשיר שהיה אפשר לעשותו מערב יום טוב.

(יד) שלא יחתוך החוט ביום טוב – מפני שגם חיתוך החוט הוא מן המלאכות הנעשות לפני התפירה, ולכן מוגדר כמכשיר שהיה אפשר לעשותו מערב יום טוב.

(טו) לאחר שתפרו בו – כאשר חותכים את החוט בערב יום טוב, הדרך היא להכין חוט ארוך מעט יותר ממה שצריך, כדי להקל על התפירה. לאחר התפירה, אף שמעיקר הדין מותר גם לחתוך את החוט, המנהג הוא לשורפו. אפשר שהסיבה היא משום שאיסור הבערה קל יותר מאיסור חיתוך, שהרי ראינו שבהבערה אנו אומרים שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה גם שלא לצורך אכילה[4].

סעיף ד

^חמותר לחתוך ביום טוב אגד גדיים (טז) ועופות מקולסים וחוטים תפורים (יז), ^טוכן יכולים לשרוף פתילה או סמרטוט שקושרים בו העוף (יח).

^חהאגור בשם שבלי הלקט, והמרדכי בפרק ד׳ דביצה.  ^טתשב"ץ סימן ש״פ.

(טז) אגד גדיים – חוט המאגד (מחזיק) יחד חתיכות בשר.

(יז) וחוטים תפורים – הכוונה לעופות שצולים אותם שלמים, ותופרים אותם בחוט כדי שלא יתפרקו. אין הדבר מותר רק משום שזהו צורך אוכל, אלא משום שאין בכך שום מלאכה, ומותר אף בשבת[5]. וזאת מכיוון שסתם חיתוך הוא קלקול, והאיסור לחתוך חוטים הוא רק כאשר החוט הנחתך בעצמו דרוש לנו, תנאי שלא מתקיים כאן. לכן מותר אף בשבת לקרוע עטיפה של מאכל כשאינו זקוק לעטיפה אלא לתכולתה.

(יח) שקושרים בו העוף – כפי שבארנו בס"ק טו, הבערה מותרת לכל צורך ביום טוב, ולכן פשוט שמותר לשרוף את החוט לצורך אוכל.

סעיף ה

(יט) ^ימותר ללבן ביום טוב כלי ברזל שאפו בו פלאדו"ן של גבינה, ואחר הליבון יאפו בו פשטיד"ה של בשר; ^כוהוא שכשיתלבן יתנו אותו על המאכל מיד. אבל אם הוא בלוע מנבילה וכיוצא בה- אסור ללבנו ^לאפילו לאפות בו דבר היתר. הגה: והוא הדין דאסור להגעיל כלי ביום טוב (כ) (מרדכי סוף ע"ז וא"ז והגהות מיימוני פ"א). ומותר ללבן שפוד שצלו בו בשר שאינו מלוח ורוצה לחזור ולצלות בו ביום טוב (כא) (מהרי"א מפראג).

^ימרדכי פ"ב דביצה בשם ר״י.  ^כהגהת מימוני פ"א.  ^לפירוש: כיון דאיסורא בלע – צריך ליבון גמור, שתשיר מקליפתה, וניכר בטוב דלהכשירה הוא עושה.

(יט) הקדמה – נקדים לסעיף זה כמה הלכות בעניין הכשרת כלים: בעת בישול או אפייה בכלי, דפנותיו בולעות טעם הדבר המתבשל בו, ובבישול הבא עשוי הכלי לפלוט את הטעם שבלע. לכן אין לבשל כלל בכלי שבלע איסור, ואין לבשל בשר בכלי שבלע חלב, וכיוצא בזה. כדי להכשיר את הכלי עלינו לגרום לטעם הנמצא בו שייפלט, וזאת על פי הכלל "כבולעו כך פולטו". כלומר: אם בלע איסור בבישול – צריך הגעלה (טבילת הכלי במים רותחים); ואם בלע במגע ישיר, כגון אפיה – יש ללבן את הכלי באש. ישנם שני סוגי ליבון: ליבון היטב עד שניצוצות ניתזים מן הכלי, והוא הנקרא "ליבון חמור"; וחימום הכלי באש עד שקש יישרף עליו, והוא הנקרא "ליבון קל". כלי שבלע איסור, כגון נבילות וטריפות – חייב ליבון חמור; וכלי שבלע בשר ואנו רוצים להכשירו למאכל חלבי ("היתרא בלע") – די לו בליבון קל.

בסעיף זה מבאר המחבר שאין ללבן ליבון חמור ביום טוב, כיוון שזו פעולה שניכר כי נועדה להכשיר את הכלי, ונראה כמתקנו[6]. אולם בליבון קל נראה כמחמם את הכלי כדי לאפות עליו, ולכן מותר אם מקפיד להשתמש בו כאשר הוא עדיין חם מהליבון, כך שהליבון הוא באמת גם צורך האפייה.

(כ) ביום טוב – ההגעלה היא כליבון, כיון שניכר שעושה לתיקון הכלי. והואיל ועל פי רוב היה אפשר להגעיל מערב יום טוב, אסרו חכמים את כלל ההגעלה. ואפילו אם נטרף ביום טוב לא התירו חכמים דבר שעל פי רוב הוא מכשירים שהיה אפשר לעשותן מערב יום טוב[7].

(כא) ולצלות בו ביום טוב – לפני בישול בשר יש למולחו כדי להוציא ממנו את הדם. אולם אם צולים את הבשר אין צורך למלוח, מפני שהצליה עצמה שואבת את הדם ומוציאה אותו מהבשר. שפוד שצלו בו בשר שלא נמלח – מעיקר הדין אינו נאסר, אולם יש מחמירים ללבנו ליבון קל, שמא בלע דם[8]. ולכן שפוד שצלו בו ביום טוב – מותר ללבנו כדי לצלות בו שוב, שהרי הוא מכשיר שאי אפשר היה לעשותו מערב יום טוב. וביארו האחרונים שמותר אפילו אם צלו בו לפני יום טוב[9], ונראה שבתנאי שצולים בו לצורך יום טוב כאשר השפוד עדיין חם מהליבון.

סעיף ו

^מאין נוקבין נקב חדש בחבית ביום טוב (כב).

^מ הרא״ש בתשובה, דהוי מכשירי אוכל נפש דיכול לעשותה מערב יום טוב.

(כב) בחבית ביום טוב – החביות שלהם היו אטומות לגמרי, וכדי להשתמש בחבית היה צורך לנקוב בה נקב. ניקוב זה אסור בשבת משום "תיקון כלי", כיוון שעשיית הפתח מכשירה את הכלי לשימוש[10]. וביום טוב, אף שהניקוב הוא לצורך אוכל, הרי זהו מכשיר שאפשר לעשותו מערב יום טוב, ואסור[11]. ועל פי זה, גם לשיטת האוסרים לפתוח בקבוקי שתייה בשבת[12], הדבר מותר ביום טוב אם ייפגם קצת טעמו של המשקה אם ייפתח לפני החג.

סעיף ז

להטביל כלי חדש ביום טוב דינו כמו בשבת, ^נכדאיתא בסימן שכ"ג סעיף ז' (כג). הגה: ודין הדחה ושפשוף כלים ביום טוב – דינו כמו בשבת, כדאיתא סימן שכ"ג (כד). ומותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש ושמחת יום טוב (כה) (מרדכי פ' בכל מערבין וב"י בשם התוספות פ"ק דביצה).

^נ ציינתיו לעיל.

(כג) כדאיתא בסימן שכ"ג – מבואר שם בסתם שמעיקר הדין מותר להטביל כלי חדש בשבת. ומוסיף המחבר "ויש אוסרים". טעם האוסרים הוא מפני שנראה כמתקן כלי. וטעם המתירים הוא שאין זה נחשב תיקון כלי כי אין שינוי פיזי בכלי עצמו, וכן משום שאפשר להשתמש בכלי קודם להטבלתו למטרות אחרות שאינן לצורך אוכל[13]. ונראה שביום טוב אם צריך לכלי לצורך אוכל נפש – ודאי שאפשר לסמוך על סתימת השולחן ערוך שהתיר להטבילו. ולכן אף שלכתחילה ודאי יש להטביל כלי חדש לפני החג, אם לא עשה כן אפשר להטבילו ביום טוב. וטוב לכתחילה לנהוג על פי עצות ההערמה שנתנו המחבר והרמ"א בסימן שכ"ג שם[14].

(כד) כדאיתא סימן שכ"ג – בסעיפים ט-י, ששם נתבאר כי מותר לשפשף את הכלים בשבת (אך לא במלח). היתר זה מותנה בכך שצריך לכלים ביום טוב עצמו, ולכן אין לשטוף כלים אחר סעודת החג האחרונה.

(כה) ושמחת יום טוב – במקום שהתירו חכמים לעשות מלאכה לצורך אוכל, כל שכן שמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל. לכן, כפי שכבר נתבאר, מותר לטלטל את העלי לקצב עליו בשר, וכן מותר לסלק אפר כירה. הרמ"א הביא דין זה כאן משום שבעקבות איסור המכשירים היינו יכולים לחשוב שגם טלטול המוקצה נאסר, ויש להדגיש שאינו כמכשירים. אולם לא כל הדברים המוקצים מותרים בטלטול, אלא יש יוצאים מן הכלל[15].

[1] בדבר מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותם מערב החג נחלקו חכמים ור' יהודה, וחכמים אוסרים מהתורה, "הוא – ולא מכשיריו" (מגילה ז ע"ב). וכשאי אפשר לעשותם מערב יום טוב נחלקו ראשונים האם מתיר ר' יהודה, וכמי ההלכה, והאם מורין כן. וציינו האחרונים שבדעת המחבר מבוכה מסויימת, שלעתים התיר (כמו התנור בסימנים הקודמים), ולעתים אסר (כשיפוד בתחילת סימן זה). עד שכתב ערוך השולחן (כאן סע' ג): "דבעיקרי דיני מכשירי אוכל נפש לא מצאנו דבר ברור בפוסקים". ועל פי דברינו מובן, שהכריעו חכמים בכל מקרה לגופו.  ונדגיש שכל זה במכשירים, ולא באיסורי מלאכה, שהתבררו בסימן תצ"ה.

[2] כך למדתי ממה שכתב בית יוסף בשם הר"ן. ודע כי סעיף זה הוא לשון הרמב"ם, ויש שלמדו (דעת הרב המגיד) מאיסור השפוד שהרמב"ם פוסק שאסור לעשות מכשירים ביום טוב אפילו אי אפשר לעשותם מערב יום טוב. אך הבית יוסף כתב בפירוש שהלכה כהסבר הר"ן בדברי הרמב"ם, שמכשירים מותרים; והאיסור כאן הוא כפי שהסברנו, שעשיית כלי אינה כלולה בהיתר מכשירים. ולשון הר"ן (מובא בבית יוסף): "דבכהאי גוונא אפילו רבי יהודה מודה". ומסכם הבית יוסף: "ולענין הלכה, כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת כפי מה שפירש הר"ן דברי הרי"ף, הכי נקטינן". ובזה מתורצת קושיית כף החיים כאן אות ג'. ועיין גם באור הלכה ד"ה "אותו".

[3] עיין למשל סימן תק"ז סעיף ד; וסימן תקי"ד סעיף א ברמ"א, שמתיר לכבות שריפה אם אין לו מקום לאכול.

[4] בערוך השולחן כתב שהוא משום השינוי שבדבר.

[5] ראה למשל שו"ע או"ח שי"ד, ט.

[6] אולם כמה אחרונים התירו אם נטרף ביום טוב עצמו, ולכן לא היה ניתן לתקנו מאתמול. ראה מג"א ס"ק י"א, מ"ב ס"ק כ"ד, ושעה"צ ס"ק כ"ו.

[7] אחרונים רבים מקילים להגעיל אם נטרף הכלי ביום טוב עצמו (ראה למשל בשעה"צ ס"ק ל"א). ונראה לסמוך עליהם בשעת הדחק, אם נזקק לכלי לצורך החג.

[8] שו"ע יורה דעה ע"ו, ד.

[9] ראה למשל מג"א ס"ק יב.

[10] שו"ע או"ח שי"ד, א.

[11] ולשיטת הרמ"א אם אי אפשר לפתוח בערב יום טוב, כגון שקיבל את החבית ביום טוב – מותר לנקוב, אלא שאין מורין כן לרבים.

[12] בדין זה ראה למשל ציץ אליעזר חלק י"ד סימן מה; יחווה דעת חלק ב סימן מב; משנה הלכות חלק ז' סימן מז; מנחת שלמה תנינא סימן ל"ב ועוד.

[13] בביצה דף יח כמה הסברי אמוראים מדוע נאסרה טבילת כלי טמא ביום טוב. טעם רבא הוא שנראה כמתקן, ועוד שם טעמו של רב ביבי "שמא ישהא", כלומר:  אם נתיר לו להטביל כלי טמא ביו"ט, ימתין עם הטבילה עד ליו"ט, שבו יש לו זמן פנוי, ובינתיים יטמא הכלי תרומתו. לטעם רבא האיסור הוא גם בכלים שנקנו מגוי, ולרב ביבי רק בכלים טמאים. הרי"ף והרמב"ם פסקו "שמא ישהה", ובעקבותם משמע מהבית יוסף (שכ"ג, ז; וסי' תקי"א בסופו) שמותר להטביל כלים שלנו, לכן סתם להיתר. והביא את דעת האוסרים (ובהם הרא"ש) בשם "ויש אוסרים". (יש שהקשו על הב"י מכך שהרמב"ם הביא את טעם "שמא ישהה" דווקא בהלכות יום טוב (פ"ד הי"ז). אך בהלכות שבת (פכ"ג ה"ח) כתב "אסור להטביל כלים טמאין בשבת מפני שהוא כמתקן כלי". ואילו הב"י גם בהלכות שבת (סימן שכ"ג) הביא בשם הרמב"ם שהטעם הוא שמא ישהה.  ותירצו שהרמב"ם דיבר על טבילת כלי טמא, ובו יש מקום לחלק בין יום טוב לשבת, שדווקא ביום טוב שייך טעם "שמא ישהה", שהלא בשבת האדם שובת לגמרי. אבל בטבילת כלי שנקנה מגוי לא שייך טעם תיקון. ואכמ"ל, עיין  ט"ז סימן שכג ס"ק ה. ועוד הקשו שביורה דעה (סימן ק"כ סעיף טז) המחבר עצמו החמיר, אלא שנתן עצה לתת את הכלי לגוי. ונראה פשוט ששם רצה ללמדנו שעל ידי נתינה לגוי פטור מטבילה, ולכן אפילו לאוסרים יש עצה).

וצריך להבין מה ההבדל בין טבילת כלים שלא נאסרה משום תיקון, להפרשת תרומות ומעשרות שאסורה בשבת משום תיקון. ונראה להסביר שבהפרשת תרומות ומעשרות עליו להפריד בין התרומה לבין שאר הפירות אותם מתקן (ואף שיש אפשרות לתת שם בלי להפריד פיזית, לבסוף צריך להפריד כדי לתת לכהן או לשרוף), בניגוד לטבילה. ועוד, שבהפרשת תרומות ומעשרות הפירות לא היו ראויים לכלום, מה שאין כן בכלי לפני טבילתו, שראוי לשימוש אחר, וכפי שכתבנו בפנים.

יש שכתבו שלא גזרו על כלים חדשים הואיל וטבילתם מדרבנן (ראה ט"ז סימן שכ"ג ס"ק א). אולם קשה, שנראה שלדעת המחבר טבילת כלים דאורייתא (ראה יו"ד ק"כ יד; ודברי הט"ז עצמו שם ס"ק טז). וכתב ביאור הלכה (שכ"ג ד"ה "מותר להטביל") שבכלי חדש אין המאכל נאסר בדיעבד. עיי"ש. ולפי דברינו אתי שפיר.

[14] ובשיטת הרמ"א משמע בדרכי משה שפסק להחמיר, וכן סתם המ"ב (סימן שכ"ג ס"ק לג, וכאן ס"ק ל). אולם במפה לא חלק הרמ"א על המחבר, ויש מקום לומר שסַתם להיתר בשעת הצורך. ועיין לויית חן .

[15] כמפורש בתחילת מסכת ביצה, שאסור לשחוט תרנגולת העומדת לגדל ביצים משום שהיא מוקצה, וכן אסורים ביצה שנולדה ביום טוב (תקי"ג, א), יונים שלא הוכנו (תצ"ז), עצים  שלא הוכנו להסקה (תק"ז; ותק"א, א) ועוד.  מגן אברהם (תק"ט ס"ק טו, ומ"ב שם ס"ק ל"א בשמו) מחדש שהשימוש אסור והטלטול מותר. וסברתו: כשמטלטל  את הכלי הוא נשאר מוקצה, אך כשמשתמש בו הרי הוא מבטל לגמרי את דין המוקצה מהכלי. והצענו בסִפרנו "בעקבות המחבר" (מעמוד שפ"ה) שאסרו חכמים דברים הרחוקים מהכנת האוכל ואינם אלא תחילת תהליך הכנתו כשם שאסרו מלאכות שהן תחילת התהליך, כקצירה וצידה,  עיין שם.