סימן תצ"ח – דיני שחיטה ביום טוב

סימן זה עוסק בעניינים שונים המתעוררים סביב השחיטה ביום טוב, ובהם: בדיקת הסכין וטלטולה, מוקצה בבהמות, שחיטת ספק טריפה,  תלישת הצמר והנוצות, כיסוי הדם ועוד.

סעיף א

^אאין מראין סכין לחכם (א) ביום טוב לראות אם הוא ראוי לשחוט בו, (ב) שמא תהיה פגומה ויאמר לו אסור לשחוט בה מפני פגימתה, וילך ויחדדנה במשחזת (ג). ^בוחכם שראה סכין לעצמו יכול להשאילו לאחרים (ד). הגה: ועכשיו בזמן הזה, שכל שוחט רואה סכין בעצמו (ה), כל הרוצה לשחוט ביום טוב יבדוק סכינו מערב יום טוב ולא ביום טוב שמא ישחיזנו (ד"ע ומהרי"ל והגהות שחיטה). מיהו אם לא בדקו מערב יום טוב והוא שעת הדחק יכול לבדקו ביום טוב (ו) (שחיטת ישנים).

^אביצה כ״ח וכרבנן.  ^בשם וכרב יוסף.

(א) מראין סכין לחכם – קודם לשחיטה יש להראות את הסכין לחכם כדי שיבדוק עם היא חדה וכשרה. ובזמן הזה אין מראים דווקא לחכם, אלא נהגו למנות לכך אנשים הבקיאים בהלכה זו, ומחלו להם חכמים על כבודם כיוון שהם זהירים וזריזים בכך. וצריך ישוב הדעת ויראת שמים כדי לבדוק את סכין השחיטה (כל העניין בשו"ע יו"ד י"ח, יז).

(ב) לשחוט בו – בדיקת הסכין היא "מכשיר אוכל נפש" שאפשר לעשותו מערב יום טוב (כפי שבארנו בסימן תצ"ה ס"ק ה'), ולכן אם יש אפילו חשש קל לאיסור – צריך לבודקה מערב יום טוב.

(ג) וילך ויחדדנה במשחזת – אף השחזת הסכין היא מכשיר שאפשר לעשותו מערב יום טוב, ולכן אסורה (מדרבנן) ביום טוב.

(ד) להשאילו לאחרים – ואין חוששים שאם נתיר לחכם שבדק סכינו להשאילו לשוחט יבוא השוחט ויראה לו את סכינו שלו[1].

(ה) רואה סכין בעצמו – לשיטת הרמ"א שוחט שעבר מבחנים וקיבל "קבלה", כלומר אישור מהחכמים לשחוט, מוחזק כבקי בהלכות סכין וכירא שמים, ויכול לבדוק את הסכין בעצמו[2]. אך לא יעשה זאת ביום טוב, כמבואר.

(ו) יכול לבדקו ביום טוב – ואף על פי שזהו מכשיר שאפשר לעשותו מערב יום טוב – התירו כאן חכמים בשעת הדחק הואיל ובדיקת סכין אינה מלאכה, אלא אסורה משום גזירה.

סעיף ב

^גיכול להוליך סכין והבהמה אצל טבח לשחוט, ואפילו גדי קטן שצריך להוליכו על כתפו, ואף על פי שהיה אפשר להוליכם מאתמול (ז) (והוא הדין שהטבח יכול להוליך הסכין אצל הבהמה) (ב"י).

^גברייתא ביצה י״א כבית הלל.

(ז) שהיה אפשר להוליכם מאתמול – ראינו למעלה (בסימן תצ"ה ס"ק ג') שמלאכת הוצאה הותרה לגמרי ביום טוב, ולכן אין איסור להביא את הסכין למקום הבהמה או את הבהמה אל השוחט.

סעיף ג

^דבהמות (ח) שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום הרי אלו מוכנות, ולוקחין מהן ושוחטין אותן ביום טוב (ט). אבל הרועות והלנות חוץ לתחום – אם באו ביום טוב אין שוחטין אותן ביום טוב, מפני שהן מוקצין ואין דעת אנשי העיר עליהן. והני מילי בבהמות ישראל, ^האבל של אינו יהודי לית בהו משום מוקצה, דאין האינו יהודי צריך הכן (י), אלא אם כן באו בשביל ישראל, שאז אסור (יא). ^ולפיכך אינו יהודי שהביא בהמה במקולין (פי' מקום ששם שוחטים הבהמות), אם ידוע שלנות חוץ לתחום – אסורות. ואם ספק – מותרות, אפילו באו לצורך ישראל, שהמוקצה הולכים בספיקו להקל (יב). ואם הביאום לצורך האינו יהודי, או אפילו סתם בעיר שרובה אינם יהודים – מותר, שכל המביא לצורך הרוב מביא (יג).

^דמשנה וברייתא ביצה מ׳ וכתנא קמא.  ^ההר"ן שם על פי הירושלמי.  ^ואורחות חיים בשם הרשב״א.

(ח) בהמות – של אנשי העיר. ואין מדובר כאן בחיות בר שאין להן בעלים, שהן ודאי מוקצות.

(ט) ושוחטין אותן ביום טוב – הואיל ואנשי העיר מצפים לבואן, ואינן מוקצות כלל.

(י) דאין האינו יהודי צריך הכן – כפי שראינו בסימן הקודם (ס"ק ל"ה), בהמות אלו ראויות מעיקרן, אלא שנאסרות אם הקצה דעתו מהן. וגוי, שאינו בדין יום טוב, אין דעתו אוסרת את בהמותיו.

(יא)  שאז אסור – מדין תחומין ולא מדין מוקצה, כפי שיתבאר בתחילת סימן תקט"ו. ומכאן ועד סוף הסעיף, וכן בסעיף הבא, אנו עוסקים בדיני תחומין ולא בדיני מוקצה.

(יב) שהמוקצה הולכים בספיקו להקל – כלומר: במקרה שבו אנו מסופקים אם הבהמות באו מחוץ לתחום, הרי זה ספק תחומין ומותר. וזאת בדומה לספק אם אדם הקצה משהו מדעתו, שמותר[3].

(יג) לצורך הרוב מביא – בסימן תקט"ו מבואר שהאיסור לאכול דבר שבא מחוץ לתחום הוא רק למי שהדבר הובא בעבורו. וכשמסתמא הובא בשביל אינו יהודי – מותר. וכל דיני דברים הבאים מחוץ לתחום יוסברו בהרחבה בעזרת השם בסימן תקט"ו.

סעיף ד

^זבהמות הידועות ללון חוץ לתחום (יד) ונמצאו בעיר ביום שני, אני אומר: שמא מבערב הכניסן וחוץ לחומה לנו, ומותרות (טו). וכל שכן השחוטות בבוקר (טז), שחזקה מבערב הכניסן לתוך התחום.

^זאורחות חיים בשם הרשב״א.

(יד) בהמות הידועות ללון חוץ לתחום – בסעיף הקודם התיר המחבר בבהמות שלא ידוע היכן לנו, כיוון שזהו חשש בעלמא. אולם כאן אלו בהמות שוודאי לנות חוץ לתחום ולכן אסורות כשאר ספקות ביום ראשון של יום טוב[4], ומתבאר כאן שהותרו ביום טוב שני[5].

(טו) ומותרות – התירו כאן ספק ב"תרי דרבנן": דין יום טוב שני הוא מדרבנן וכך גם דין תחומין, ונוסף להם הספק האם באו הבהמות מחוץ לתחום.

(טז) השחוטות בבוקר – הסבר דברי המחבר: אם התרנו את הבהמות הנמצאות בעיר בצהריים אף שייתכן שהובאו מחוץ לתחום בבוקר (ואז אסורות), כל שכן שנתיר את הבהמות שנמצאות בעיר באור הבוקר, שמסתבר מאוד שכבר הובאו מבערב לעיר.

סעיף ה

^חעגל שנולד ביום טוב, מותר לשחטו ^טאם האם עומדת לאכילה (יז). והוא דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו (יח). הגה: ובעינן גם כן שהפריס על גבי קרקע, דחיישינן שמא יראה בו ריעותא באיברים הפנימיים (יט), ונמצא שחט ביום טוב שלא לצורך. כך נראה לי מדברי הרא"ש והטור. ^יואם היו שבת ויום טוב סמוכים זה לזה – נולד בזה מותר בזה (כ).

^חברייתא ביצה ז'.  ^טהרא״ש שם.  ^יטור בשם בעל העיטור ואביו הרא״ש.

(יז) אם האם עומדת לאכילה – באופן עקרוני עגל שנולד ביום טוב הוא מוקצה, שהרי הוא נולד שלא הייתה דעת הבעלים עליו (כמו שראינו בסי' תצ"ה ס"ק ט'). אולם עגל זה אינו מוקצה כלל כיוון שאימו עומדת לאכילה, והוא היה בכניסת יום טוב חלק מאימו. ובלשון הגמרא: "מוכן אגב אימו".

(יח) שכלו לו חדשיו – בעל חיים שיש לו מום שבגינו אינו יכול לחיות יותר משנה נקרא "טריפה", ואסור באכילה. ולד שנולד לפני זמנו איננו יודעים אם ישרוד, ולכן הוא ספק טריפה; ואם שרד שמונה ימים – הרי הוא בחזקת בריא ככל שאר הבהמות[6]. ולכן עגל מותר באכילה בשבוע הראשון ללידתו רק אם ידוע שנולד בזמנו, ואין הבדל בזה בין יום טוב לחול.

(יט) ריעותא באיברים הפנימיים – ישנן שמונה-עשרה טריפות, כלומר מומים האוסרים את הבהמה. כולם מלבד אחד הם מומים שלא יאפשרו לבהמה לחיות שנה, ושאפשר לבודקם לאחר השחיטה באבריה הפנימיים. יוצא הדופן הוא "נתרסקו איבריה". מום זה הוא מכה חזקה שקיבלה הבהמה, הגורם למותה תוך עשרים וארבע שעות. אם לאחר המכה שרדה הבהמה יממה – המכה אינה מוגדרת כ"נתרסקו איבריה", והבהמה מותרת (אולם עדיין חוששים שבגלל המכה נטרפה הבהמה במום אחר, ולכן צריכה בדיקה). אולם אם נשחטה הבהמה בתוך עשרים וארבע שעות היא אסורה, מאחר שאנו חוששים שנתרסקו אבריה, וטריפה זו אי אפשר לבודקה אחרי השחיטה[7].

ריסוק איברים בוולד – יש חוששים בכל לידה שמא נתרסקו אברי הוולד, כיוון שצוואר הרחם של האם הוא צר ודוחק. אולם להלכה נפסק שאין חוששים לריסוק אברים בלידה[8], ולכן התיר המחבר לשחוט את הבהמה. אולם הרא"ש חשש כאן לריסוק איברים בלידה, והתיר לשחוט את הוולד רק לאחר שנראה שמצליח לעמוד על הקרקע. רבים תמהו על חומרה זו, ויש שאף כתבו שיש כאן טעות סופר (שהרי בהלכות טריפה אין הרא"ש חושש לכך). הרמ"א עצמו תמה על דין זה בדרכי משה, וכתב שלעניין טריפות אנו סומכים על כך שאם אין אנו רואים שינוי בוולד – לא נתרסקו איבריו. אולם לעניין שחיטה ביום טוב אנו חוששים שמא יראה שינוי אחר כך, וביום טוב "אסור לשחוט במקום שהטריפות מצויות", ומפני כך אסר הרמ"א לשחוט את הוולד עד שיעמוד בעצמו[9].

(כ) נולד בזה מותר בזה – יתבאר בהמשך (סימן תקי"ג) ש"אין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב". כלומר: כאשר חל יום טוב ביום ראשון, אם נעשה בשבת דבר – אפילו מאליו – לצורך יום טוב, הרי הוא אסור[10], וכן להפך. לכן היה מקום לאסור ביום טוב עגל שנולד בשבת, אולם מבאר המחבר שאף בשבת האם נחשבת כעומדת לאכילה מבחינה מהותית, אלא שמשום השבת אסור לשוחטה (ולכן למשל מותרת לחולה), וממילא לא שינתה לידת העגל בשבת דבר, ולא הכינה עבור יום טוב.

סעיף ו

^כבהמה מסוכנת שירא שמא תמות, והוא אכל כבר ואין צריך לה – אסור לשחטה, אלא אם כן ^ליש שהות ביום כדי לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום (כא) (ואפילו אין שהות לנתחה ולבודקה תחילה) (כב) (טור). וכשיש שהות ביום ושחטה – ^מאינו נוטל עורה (כג), אלא אם כן שייר ממנו אבר אחד ומביאו עמו (כד). הגה: וי"א דאין להפשיטה כלל (כה), אלא אם כן שחטה לצורך יום טוב. וכן ראוי להורות (הגהות אלפסי פרק אין צדין).

^כמשנה ביצה כ״ה וכת״ק.  ^לוכתב הבית יוסף: אפילו לא גמר בליבו לאכול, כיוון דקיימא לן כמאן דאית ליה הואיל וכו׳. הרי״ף ורא״ש ורמב״ם בפרק א׳ מהלכות יום טוב.  ^מהר"ן שם בשם הרשב״א.

(כא) כזית צלי מבעוד יום – להבנת סעיף זה נקדים ונסביר את דין "הואיל ומקלעי ליה אורחים": ראינו כי מותר לעשות מלאכה ביום טוב לצורך אכילה בו ביום, אך אסור לעשות מלאכה לצורך אכילה למחרת. איסור זה אינו אלא מדרבנן, כי מהתורה אנו תמיד אומרים שקיימת אפשרות שהאוכל שהוכן בחג הוא לצורך אורחים שאולי יבואו בהפתעה, או שהמכין בעצמו ישנה דעתו וירצה לאכול עוד. לכן הכנה כזו אסורה מדרבנן בלבד[11], ובאו חכמים והתירו איסור זה במקום שיש בו הפסד ממון מרובה. וכלל גדול אנו רואים כאן, שהתורה חסה על ממונם של ישראל, ובמקום של הפסד מרובה התירו חכמים לסמוך על פירצה דחוקה ולהתיר איסור מדבריהם.

אף כאן, שחיטה מותרת ביום טוב רק לצורך אוכל נפש, ולכן אין היתר לשחוט לאחר שכבר אכל ויש בזה איסור דרבנן. ובכל זאת אם יש לאדם בהמה שחלתה ועלולה למות ולהפוך לנבילה, התירו חכמים לשחוט אם יש אפשרות לאכול חתיכת בשר על ידי צלי. ונקטו דווקא צלי מפני שמליחה ובישול אורכים זמן רב, והכשרת כזית בשר בצליה זמנה מועט. ואין צורך אפילו שיאכל את הבשר, אלא די באפשרות לאכול כזית בכדי להתיר את השחיטה.

(כב) אין שהות לנתחה ולבודקה תחילה – כבר הזכרנו שישנה רשימת מומים המטריפים את הבהמה. לאחר השחיטה אין צורך לבדוק את האיברים הפנימיים מחשש טריפה, משום שסומכים על החזקה שרוב בעלי החיים בריאים הם. זאת מלבד הריאה, אותה יש לבדוק אם אין בה נקב, ואסור לאכול את הבשר כל זמן שלא נבדקה (יו"ד ל"ט, א). אולם אם הריאה אינה לפנינו – הבהמה כשרה, כי אף שנקב בריאה מצוי יותר משאר מומים, גם כאן חזקה שרוב הבהמות כשרות הן (שם סעיף ב).

במקרה שלנו, בבהמה מסוכנת ביום טוב, אם אין שהות לבדוק את הריאה ­- סומכים על החזקה ומותר לשוחטה, ושעת הדחק דינה כבדיעבד[12]. אולם אם בפועל לא נאכל הבשר ביום טוב יש כמובן לבדוק את הבהמה לאחר החג.

ויש להוסיף שתי הערות על עצם שחיטת בהמה מסוכנת:

• בשר בהמה מסוכנת מותר רק אם פרכסה לאחר השחיטה. ואם לאו – נחשבת כנבילה (שו"ע יו"ד י"ז, א).
• מעיקר הדין מותר אמנם לשחוט בהמה מסוכנת, אבל כתב על כך השולחן ערוך (שם סעיף ג): "גדולי חכמים לא היו אוכלים מבהמה שממהרים ושוחטים אותה כדי שלא תמות, ואף על פי שפרכסה בסוף השחיטה. ודבר זה אין בו איסור, אלא כל הרוצה להחמיר על עצמו בדבר זה הרי זה משובח".

(כג) אינו נוטל עורה – עור של בהמה שנשחטה בחג הרי הוא מוקצה. ואף שיתבאר בסימן הבא (סע' ג) שבדרך כלל התירו לטלטל את העור כדי שלא יימנע מלשחוט, כאן השחיטה עצמה הותרה כדי למנוע הפסד, ולא הוסיפו להתיר את טלטול העור.

(כד) ומביאו עימו – כלומר: איסור נטילת העור הוא אם לא נשתייר בשר כלל. אך אם נותר אבר אחד שיש בו בשר מותר לטלטל את כל העור אגב הבשר, ואינו מוקצה.

(כה) דאין להפשיטה כלל – בהמה שנשחטה ועורה לא הופשט – צפוי העור להיפסד, ויוכל ליהנות מן הבשר בלבד. ואומר הרמ"א שאמנם התירו חכמים לשחוט כדי שלא יפסיד את הבשר, אך לא בעקבות הפסד העור. ההיתר הוא רק לדברים הכלולים באכילה, וייתכן גם שיבואו אורחים, אבל לא התירו כדי למנוע הפסד ממון. לכן מלאכת הפשטת העור אסורה כל עוד אינה לצורך אכילה ביום טוב.

סעיף ז

^נאם שחט בהמה בשדה – לא יביאנה במוט או במוטה כדרך שעושה בחול (כו), אלא יביאנה בידו איברים איברים.

^נביצה כ"ה במשנה.

(כו) כדרך שעושה בחול – כלל גדול אנו למדים מהלכה זו, והוא שאסור לעשות מעשים ביום טוב  שיפגעו באוירת החג. לכן אסור להביא בשר על מוטות, אף שהאיסור גורם לאדם ללכת כמה פעמים ומרבה את הטרחה.

סעיף ח

^סעוף שנדרס ברגלים (כז) ויש לחוש שנתרסקו איבריו ולכן צריך שהייה מעת לעת ובדיקה אחר שחיטה (כח) – מותר לשחוט ביום טוב, ולא חיישינן שמא ימצא טריפה אף על גב דאתיליד ביה ריעותא (כט).

^סבעיא שם ל״ד, ונקיט הרא״ש והרמב״ם בפרק ב׳ ורשב״א לקולא.

(כז) שנדרס ברגלים – לפני יום טוב.

(כח) ובדיקה אחר שחיטה – ראינו למעלה בסעיף ה' (ס"ק י"ט) כי בחשש לריסוק איברים אסור לשחוט את העוף או הבהמה במשך עשרים וארבע שעות (עבר ושחט – אסור, ואינו ניתר בבדיקה). לאחר השהייה יצאו העוף או הבהמה מחשש ריסוק איברים, אך הורעה חזקת בריאותם וחייבים בבדיקת האיברים הפנימיים לאחר השחיטה. כאן עוסק המחבר בשחיטה ביום טוב של עוף שנתרסקו איבריו וכבר שהה כ"ד שעות.

(כט) דאתיליד ביה ריעותא – היה מקום לאסור שחיטת עוף זה, שהרי יש חשש שיימצא טריפה בבדיקה ויתברר למפרע ששחט שלא לצורך יום טוב. אולם להלכה פסק המחבר שמותר לשחוט, הואיל וסוף סוף השחיטה היא לצורך אכילת היום ונחשבת כשחיטה לצורך אוכל נפש אף אם תימצֵא טריפה[13].

סעיף ט

^עבכור בזמן הזה (ל), שאינו יכול לשוחטו בלא מום (לא) – אין חכם יכול לראותו ביום טוב אם יש בו מום (לב); ^פואפילו אם עבר וראהו ומצא שיש בו מום, אינו יכול לשחטו (לג). אבל אם נולד במומו ועבר וראהו (לד) – נשחט על פיו (לה). ^צואם ראה המום מערב יום טוב, וראה שהוא מום שראוי לישחט עליו – יכול לחקור עליו ביום טוב אם נפל בו המום מאיליו, ומתירו (לו). הגה: ואם נפל בכור לבור – אסור להעלותו, דהא אינו ראוי לשוחטו (לז), אלא עושה לו פרנסה במקומו (לח) (רמב"ם פ"ב).

^עמשנה ביצה כ״ה-כ״ו וכר' שמעון. הרי״ף ורא״ש.  ^פשם וכר' שמעון.  ^צשם כ״ז.  

(ל) בכור בזמן הזה – בכור בהמה טהורה מצוַת עשה ליתנו לכהן. בזמן שבית המקדש היה קיים היה הכהן מקריבו על גבי המזבח כקורבן שלמים[14], אך אם היה מום בבכור – היה נשחט כחולין (ושחיטה זו היתה מותרת ביום טוב, כשאר שחיטות).

בזמן הזה, שאין בית המקדש קיים, לא ניתן להקריב את הבכור. לכן מחכה בעליו שיפול בו מום, ואז מותר בשחיטה.

(לא) בלא מום – מדובר כמובן במום שאינו מטריף את הבהמה, אך פוסל אותה לקורבן.

(לב) אם יש בו מום – בכור ניתר לשחיטה על ידי חכם המומחה לדבר, הבודק אם נפל בו מום. בזמן שבית המקדש קיים מותר לבדוק את הבכור ביום טוב, שהרי בכל מקרה אפשר לאוכלו, אלא שצריך לבדוק אם מותר לשוחטו כקורבן או שהוא חולין. אבל בזמן הזה אסור לבדוק בכור ביום טוב אם יש בו מום, שהיות ובעליו לא ידע בכניסת החג אם יש בו מום, הרי אינו ראוי לשחיטה, והוא מוקצה[15] (ואפילו ידע שיש בו מום, אלא שלא בדקו חכם – אסור לשוחטו, שלא חילקו חכמים בין המקרים).

(לג) אינו יכול לשחטו – שהרי הוא מוקצה.

(לד) ועבר וראהו – הנולד במומו אינו מוקצה, שהרי בכניסת יום טוב היה מוכן אגב אימו. ובכל זאת אסור להראותו לחכם, כיוון שגזרות חכמים הן גורפות, ואסרו להראות לחכם בכל מקרה.

(לה) נשחט על פיו – הואיל וכאמור, הוא אינו מוקצה[16]. ואפילו אם נולד ביום טוב בריא ונפל בו מום בהמשך היום – אינו מוקצה, ואף על פי שהיה זמן במשך היום שבו לא היה ראוי להישחט, שהרי "אין מוקצה לחצי שבת".

(לו) ומתירו – כלומר: אם במקרה ראה החכם את הבכור בערב יום טוב, וזיהה בו מום המתיר שחיטתו, אך עדיין לא ידע אם נעשה מום זה מאליו (שמום שנעשה בידי הבעלים אינו מתיר את הבכור) – מותר לו לברר ביום טוב אם נעשה המום מאליו, ומתירו. ואינו מוקצה, שהלוא המום נפל בערב יום טוב, וכשאסרו חכמים ראיית מומים לא אסרו פסיקת הלכה בעניין.

(לז) אינו ראוי לשוחטו – וכבר ראינו שאסור לטרוח ביום טוב לצורך מחר.

(לח) עושה לו פרנסה במקומו – כלומר: מותר להוריד לו אוכל לבור, שהרי מותר להאכיל את בהמותיו ביום טוב (ועיין סימן תצ"ז ס"ק ה').

סעיף י

^קאותו ואת בנו (לט) שנפלו לבור (מ) – מעלה את הראשון על מנת לשוחטו, ואינו שוחטו, וחוזר ומערים ומעלה את השני. רצה זה שוחט, רצה זה שוחט (מא).

^קברייתא ביצה ל״ז וכר׳ יהושע והסכמת הפוסקים.

(לט) אותו ואת בנו – אסרה תורה לשחוט אם ובנה באותו יום, ואיסור זה קיים בין בימות החול ובין בימים טובים.

(מ) שנפלו לבור – לכאורה היה צריך להתיר להעלות ולשחוט רק אחד מהם, ולשני יתן מזונות במקומו[17]. אולם נראה בהמשך שבכל זאת התירה ההלכה להעלות את שניהם.

(מא) רצה זה שוחט – הערמה היא "עשיית כאילו". אם היה מעלה את הראשון כיוון שבאמת מתכוון לשוחטו, ואחר היה מתחרט – ודאי שמותר היה לעלות את השני. אך כאן ההלכה מתירה גם להערים: לאחר שהעלה את הראשון יאמר שמתחרט, ואף על פי שהוא ראוי לאכילה, וזאת כדי להעלות גם את השני. ומסבירה הגמרא שסיבת ההיתר היא "צער בעלי חיים", שיש כאן צער גדול לבהמה לשהות בבור כל החג, וצער בעל חיים דאורייתא. והיות שבכוח יש אפשרות שיהיה מותר להעלות את שניהם (אם יתחרט), התירו חכמים להעלות את שניהם בפועל, גם אם הראשון שהעלה מתאים לו. ואם תשאל מדוע התירו חכמים דווקא דרך הערמה, ולא התירו בגלל צער בעלי החיים להעלות את שניהם? התשובה היא שההערמה כאן חשובה כדי לשמור על קדושת יום טוב, שלא ישמש היתר זה להתיר בקלות איסורי דרבנן נוספים.

סעיף יא

^רבהמה חציה של אינו יהודי וחציה של ישראל – יכולים לשחטה ביום טוב (מב). ואפילו יש להם שתים יכול לשחוט שתיהן (מג).

^רגמרא ביצה כ״א.

(מב) יכולים לשחטה ביום טוב – אסור לעשות מלאכה עבור אינו יהודי ביום טוב. וזאת מכיוון שכל היתר עשיית מלאכה בחג הוא משום כבוד יום טוב, שדווקא ישראל מחויב בו. במקרה שגוי שותף בבהמה היה היגיון לאסור לשוחטה מפני שסוף סוף השחיטה נעשית גם עבורו. אך הדבר מותר כיוון שהשחיטה אינה משתנית בגלל חלקו של הגוי ("אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה").

(מג) יכול לשחוט שתיהן – כל אחת מהבהמות מוגדרת חציה של ישראל וחציה של גוי ומותרת בשחיטה, ואין אנו מתייחסים אליהן כאילו אחת של הישראל ואחת של הגוי. וזאת כיוון שלעולם לא יהיו שתי הבהמות שוות לחלוטין, וממילא לא ניתן לחלק אותן אחת לזה ואחת לזה. ולכן מותר לשחוט את שתי הבהמות, ואחר כך לחלוק בהן.

סעיף יב

^שהשוחט בהמה ביום טוב אינו רשאי לתלוש הצמר לעשות מקום לסכין (מד), אלא מפנהו (בידו ב"י) ומושכו אילך ואילך, ואם נתלש נתלש.

^שטור בשם ר״י ואביו הרא״ש.

(מד) לעשות מקום לסכין – תלישת השיער במקום השחיטה היא תולדת מלאכת "קוצר"[18]. ואמנם אב המלאכה הוא במחובר לקרקע, אך יש לו תולדה והיא כל עקירת דבר ממקום גידולו, וזוהי מלאכה גמורה; ולכן אסור לתלוש שיער מבהמה. ואין להתיר כאן משום צורך אוכל נפש, שהרי אפשר לשחוט ללא תלישת הצמר על ידי משיכת השיער והזזתו ממקום השחיטה. ואם נתלש השיער בזמן משיכתו הרי זה דבר שאינו מתכוון, ומותר.

סעיף יג

השוחט את העוף ^תלא ימרוט את הנוצה (מה) כדי לעשות מקום לסכין.

^תטור בשם הרמב״ם בפרק ג׳ מהלכות יום טוב.

(מה) לא ימרוט את הנוצה – המורט נוצות חייב משום גוזז, כי דרך האומנים לתלוש את הנוצות לצרכם. ולא הותרה המריטה לצורך אוכל נפש, שהלא אפשר לתלוש את הנוצות לפני החג, והרי זה מכשיר שאפשר לעשותו מערב יום טוב[19].

סעיף יד

לא ישחוט אדם חיה ועוף ביום טוב, אלא אם כן יש לו עפר מוכן מבעוד יום (מו). ואם עבר ושחט, אם יש לו דקר (פירוש: כעין יתד של ברזל שחופרין בו את הקרקע) נעוץ מבעוד יום בעפר תיחוח (מז), מכסהו בו (ואפילו היה צריך לכמה דקירות, שרי) (מח) (ב"י).

א משנה ביצה ב׳ וכדמפרש לה אמוראי שם.

(מו) עפר מוכן מבעוד יום – מצוַת עשה מהתורה שהשוחט חיה ועוף יכסה דמם. ומשתמשים לכיסוי הדם בעפר, אפר או חול. אמנם כל אלו מוקצים הם בשבת ויום טוב, כיוון שאינם כלים, ולכן צריך להכין אותם לפני החג. אם לא הכינם – לא ישחט, כיוון שלא יוכל לקיים את מצוַת התורה לכסות את הדם.

(מז) בעפר תיחוח – במקרה שעבר ושחט ואין לו עפר מוכן, אזי אם יש לו עפר שאינו מוכן – יעבור על איסור מוקצה דרבנן, ויקיים מצות כסוי הדם מהתורה. אך אם אין לו עפר עליו לחפור אותו, ובחפירה זו עלול לעבור על שני איסורים: חופר וטוחן.

חופר – אמנם גוף המלאכה הוא בצריך לחפירה עצמה, ואם חופר לצורך העפר – הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, והאיסור הוא מדרבנן. ובכל זאת התירו חכמים לחפור רק אם יש לו דקר נעוץ בעפר, שאז אינו נראה כל כך כחופר.

טוחן – אם העפר הוא במצב של גוש אזי פירורו הוא תולדה דטוחן. ולכן מותר לחפור את העפר רק אם הוא תחוח.

ולכן אם עבר ושחט, אם יש לו עפר – יכסה. ואם אין לו, אם יש לו דקר נעוץ בעפר תחוח – יכסה את הדם, ואם לאו – לא יכסה.

(מח) שרי – ראינו כי ההיתר לחפור הוא דווקא אם יש לו דקר נעוץ, ואז לא נראה כחופר; ואפשר היה לחשוב שמותרת רק הוצאתו הראשונה של הדקר, אבל דקירות נוספות נראות כחופר, ואסורות. ומלמדנו הרמ"א שאין לחשוש לזה, ומותר לחפור גם בכמה דקירות. דברי הרמ"א כאן מסבירים את המחבר, ואינם חולקים עליו.

סעיף טו

^באפר כירה (מט) שהוסק מערב יום טוב – מותר לכסות בו. אבל אם הוסק ביום טוב – אסור (נ), אלא אם כן הוא חם שראוי לצלות בו ביצה (נא). ^גואם שחט – מותר לכסות בו אף על פי שאינו ראוי לצלות בו ביצה (נב) (ומיהו עדיף טפי לכסות בדקר נעוץ בעפר תיחוח, אם יש לו) (נג) (ב"י בשם הרא"ש וטור).

^בביצה ב' במשנה וגמרא.  ^גירושלמי, כתבוהו התוספות והרא״ש שם.

(מט) אפר כירה – בזמנם היו משתמשים באפר הכירה לכל מיני תשמישים, ולכן האפר הזה אינו מוקצה ביום טוב.

(נ) אסור – אפר שהוסק ביום טוב הוא מוקצה משום נולד, שהרי בכניסת החג האפר היה עץ וכעת הוא דבר חדש.

(נא) שראוי לצלות בו ביצה – כל עוד האפר חם הרי הוא עומד להסקה ולא נשתנה ייעודו מהיותו עץ העומד להסקה. לכן אין האפר נחשב כנולד כל זמן שלא הצטנן.

(נב) שאינו ראוי לצלות בו ביצה – כפי שראינו בסעיף הקודם, אם עבר ושחט – מצוַת כיסוי הדם דוחה את איסור המוקצה, שהוא דרבנן.

(נג) אם יש לו – ראינו בסעיף הקודם שאם עבר ושחט יכסה אם יש לו עפר תחוח (כדי שלא יעבור על איסור טחינה) ובו דקר נעוץ (כדי שלא ייראה כחופר). בסעיף זה למדנו שאם עבר ושחט מותר לכסות באפר כירה אפילו הוסק ביום טוב. וכאן פוסק הרמ"א בשאלה במה עדיף לכסות אם עבר ושחט ויש לו שניהם.

בעפר התיחוח התירו חכמים לעבור על איסור שנראה קל – נראה כחופר (ואינו חופר מהתורה, כפי שהסברנו בס"ק מ"ז; ואינו נראה כחופר כיוון שיש שם דקר); באפר כירה התירו לעבור על איסור שנראה חמור יותר – איסור נולד. ולכן אומר הרמ"א שעדיף להשתמש בעפר תחוח שנעוץ בו דקר, מאשר להשתמש באפר כירה[20].

סעיף טז

^דהכניס עפר הרבה לביתו לצורך גינתו (נד) והוא כנוס במקום אחד – מותר לכסות בו, שכל זמן שהוא צבור דעתו עליו לכל מה שיצטרך (נה). אבל אם הכניס מלא קופה (נו) לצורך גינתו – לא, שמאחר שהוא מועט, בטל (נט).

^דברייתא ביצה ב' וכפרוש רש"י.

(נד) לצורך גינתו – הסעיף עוסק בעפר שנאסף לצורך יישור הקרקע במקומות שבהם חסר עפר בגינה; יישור כזה אסור ביום טוב מן התורה. אולם היות שהביא הרבה עפר ודאי שדעתו הייתה שלא ישמש לצורך הגינה בלבד, ולכן העפר הזה אינו מוקצה, שאנו מניחים שכוונתו הייתה לכל שימוש המתאים לעפר.

(נה) לכל מה שיצטרך – וכאמור, עפר זה מוכן לכל התשמישים.

(נו) קופה – סל שאינו גדול, ואינו יכול לקחת בו הרבה עפר. המכניס עפר בקופה כוונתו לצורך גינתו בלבד, ולכן העפר מוקצה מחמת גופו.

(נט) בטל – העפר בטל לגבי הקרקע והרי הוא כמו אדמה, שהיא מוקצה, כפי שהסברנו לעיל.

סעיף יז

^המכניס אדם מלא קופתו עפר לבית בסתם (ס) ועושה בו כל צרכו (ועיין לעיל סימן ש"ח סעיף ל"ח), ולא אמרינן שהוא בטל אגב קרקע הבית; ^ווהוא שייחד לו קרן זוית, דכיון שלא שטחו – מוכחא מילתא דלצרכו בעי ליה. ^זואם הוא עפר תיחוח (סא), מותר לכסות בו.

^הביצה ב' מימרא דרב יהודה.  ^ושם מימרא דרב זוטרא.  ^זפירוש: ואין צריך דקר נעוץ. ורישא נמי איירי בעפר תחוח, כמו שכתבו הטור והבית יוסף.

(ס) בסתם – אגב דיני עפר לכיסוי הדם עוסק כאן המחבר בדיני הכנה בעפר. הואיל ומדובר בבית לא מרוצף היינו יכולים לחשוב שמעט העפר שהביא בקופה הרי הוא לצורך יישור הקרקע, ואזי הוא מוקצה, כפי שראינו בסעיף הקודם. אבל אין הדבר כן, אלא היות שהכניס את העפר לתוך הבית אנו אומרים שכוונתו בסתם לכל צורכי הבית, ואינו מוקצה.

(סא) עפר תיחוח – כפי שראינו בסעיף י"ד, שלא הותרה מלאכת טוחן לצורך מצות כיסוי הדם.

סעיף יח

^חכוי (פירוש: בריה שנולדה מתיש וצביה) (סב), אין שוחטין אותו ביום טוב (סג). ואם שחטו, אין מכסין את דמו ^טאפילו יש לו עפר מוכן, מפני שהרואה יאמר: ודאי חיה הוא, דאם לא כן לא היו מטריחין לכסות דמו ביום טוב, ויבא להתיר חלבו (סד). ^יולערב, אם רשומו ניכר (סה), יכסנו. הגה: ודוקא ששחטו בקרן זוית (סו) וכהאי גוונא (סז). אבל אם שחטו באמצע החצר – אפילו דם בהמה יכול לכסות אם יש לו עפר מוכן, דהוי ליה כגרף של רעי (סח), וצריך לכסות שלא יתלכלכו כליו (סט) בחצר (הגהות אלפסי פרק קמא דביצה).

^חמשנה חולין פ"ו.  ^טגמרא ביצה ח׳. ^יפשוט, וכן משמע מדברי הרא״ש שם.

(סב) מתיש וצביה – תיש הוא בהמה וצבי הוא חיה, ולכן ולד הנולד מזיווגם הוא ספק חיה וספק בהמה[21]. כאמור למעלה, דם בהמה אינו חייב בכיסוי הדם, ואילו דם חיה אנו מצווים לכסות. לכן מכסים את דמו של הכוי מספק, ומחמת אותו הספק השוחט כוי בחול מכסה דמו בלא ברכה.

(סג) אין שוחטין אותו ביום טוב – לא התירו עבור כיסוי הדם מספק את האיסורים שאותם מתירים לשוחט חיה. ואפילו יש לו עפר מוכן – לא ישחט, ואף על פי שאינו עושה בכך מלאכה, מכיוון שאחד האיסורים ביום טוב הוא לטרוח (שלא לצורך מצוה ודאית). ואף שאינו עושה מלאכה, הרי הטרחה פוגמת במהות החג, מפני שהתורה התירה מלאכות אוכל נפש כדי שיתענגו בחג, ומכאן שהטרחה שלא לצורך יום טוב הרי היא נגד רצון התורה.

(סד) ויבוא להתיר חלבו – במקרה שעבר ושחט אמרו חכמים שלא יכסה את דם הכוי. שהואיל ויש כאן טרחה ביום טוב יחשוב הרואה שמותר הדבר כיוון שהכוי דינו כחיה, ואז עלול לעבור על איסור חֵלב; שחֵלב בהמה אסור בהנאה, וחֵלב חיה מותר, והכוי חֶלבו אסור כבהמה[22] (ובחול לא גזרו משום הרואה, שמסתמא יבין שמכסים את דמו משום הספק).

(סה) רשומו ניכר – שאפשר עדיין לראות כתמי דם.

(סו) בקרן זווית – מקום שהדם אינו מפריע.

(סז) וכהאי גוונא – כל מקום בו הדם השפוך אינו מפריע לניקיון.

(סח) כגרף של רעי – כלי של צואה (סיר לילה). והוא מוקצה מחמת גופו, ובכל זאת התירו חכמים משום כבוד הבריות לטלטל את הכלי עם הצואה שבו. מכך לומדים שהתירו חכמים טלטול מוקצה לצורך גדול של ניקיון, וממילא התירו לכסות את הדם כשהדבר נעשה לצורך ניקיון.

(סט) כליו – בגדיו, שעלולים להתלכלך אם יש דם בחצר.

סעיף יט

^כשחט בהמה וחיה ונתערב דמם, ויש לו עפר מוכן או אפר כירה (נ); אם יכול לכסותו בדקירה אחת שאינו צריך להרבות בשביל דם הבהמה – יכסנו (נא), ואם לאו – לא יכסנו (נב).

^כברייתא ביצה ח' וכרבי יוסי בר יאסיניאה.

(נ) או אפר כירה – כפי שראינו אין כאן חשש מלאכה ומוקצה, אלא רק איסור טרחה.

(נא) יכסנו – כיוון שאין כאן ריבוי טרחה עבור הבהמה.

(נב) לא יכסנו – שאסור לטרוח שלא לצורך יום טוב[23].

סעיף כ

^לשחט צפור מערב יום טוב ולא כיסה דמו – לא יכסנו ביום טוב (נג).

^למימרא דרבא ביצה ח'.

(נג) לא יכסנו ביום טוב – שהיה צריך לכסותו לפני החג. וכשכבר עבר על דברי חכמים – לא מתירים לו לטרוח אפילו כדי לקיים את המצווה.

[1] עיקר האיסור, וכן ההיתר לחכם לראות לעצמו ולהשאיל, נתפרשו בגמרא (ביצה כח ע"ב). ובטעם הדבר, שמא יחדדנה, הלך המחבר בעקבות הרמב"ם.

[2] ראה ד"מ הקצר יו"ד סי' א' אות יב.

[3] אך קשה מספק הכנה, שראינו בסימן הקודם (סעיף ג') שאסור (וביארנו בס"ק ז' שם שהוא משום דבר שיש לו מתירין). ויש לתרץ ששם אנו עוסקים בדבר שחזקתו אסור, כלומר: קודם שהחיה ניצודה ודאי הייתה מוקצה, ואנו צריכים להתירה. אבל כאן הבהמה לפנינו ללא חזקת איסור, אלא שאנו מעלים על דעתנו שאפשר שמא באה מחוץ לתחום. ובזה ספיקו להקל. וראה סברה דומה בב"י תקט"ו סוף אות ז' בשם ראבי"ה.

[4] כפי שראינו בהערה 3.

[5] הסברנו על פי המגן אברהם (ס"ק ז). וראה הסבר שונה במשנה ברורה (ס"ק כה-כו), שהלך בעקבות אחרונים ששינו את הגרסה ומחקו את המילה "שני".

[6] שו"ע יו"ד ט"ו, ב.

[7] כל העניין בשו"ע יו"ד סי' נ"ח.

[8] כפי שראינו למעלה. ראה הערה 7.

[9] אולם דברי הרמ"א עדיין קשים. ולא ראינו שחוששים לכגון זה במקומות אחרים בהלכות יום טוב (ראה למשל סעיף ח' בהמשך הסימן, שם לא חשש המחבר לריסוק איברים, ולא העיר הרמ"א כלום. ועיין שם בהערה 13 תירוץ לקושיה זו). לכן הביא המשנה ברורה בשם אחרונים שלא צריך לחשוש לכך. אולם מוסיף המשנה ברורה שלמעשה מטעם אחר אין לשחוט וולד, כי הרמ"א פסק שאין אנו בקיאים אם כלו לו חדשיו (יו"ד י"ג, ג). אולם קשה לי על דבריו, כי ראינו שמותר לשחוט ביום הלידה (יו"ד ט"ו, ב), ושם לא העיר הרמ"א כלום, וגם אצלנו לא אסר משום כך לשחוט ביום טוב. לכן נראה לי שחשש הרמ"א (ביו"ד י"ג) הוא דווקא בוולד שנמצא במעי בהמה שנשחטה, שרק כשעדיין לא נולד אין אנו בקיאים לומר אם כלו לו חדשיו.

[10] איסור זה נקרא "הכנה דרבה", ויש אומרים שהוא דאורייתא. על איסור זה והיקפו נדון במקומו בסימן תקי"ג.

[11] ראה רמב"ם הל' יום טוב א', טו. והעניין יתבאר בעז"ה בהמשך, בתחילת סימן תק"ג.

[12] מקור כלל זה בתורת חטאת לרמ"א כלל י"ז (סוף דין ד). והובא בב"ח יו"ד סי' צא אות א' (ובט"ז שם ס"ק ב, בענין המתאכסן בבית נכרים להשתמש בכליהם בצונן). וכן מפורש בשו"ת חכם צבי סי' קל (בענין ערוב תבשילין בדגים מלוחים); בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קי; ובתפא"י על משנה פאה פ"ה מ"ב. ועיין באנציקלופדיה תלמודית ערך "דיעבד" הערה 140.

[14] ביום טוב יכול הכהן להקריבו כשלמי שמחה (שלמים שחייבים להקריב בחג, ונועדו להרבות בשר לכל בני המשפחה).

[15] יש אומרים שהבכור מוקצה משום שביום טוב אסור לראות מומין (בגלל שהתרת הבכור הרי הוא כמתקן, כדברי הר"ן המובא בבית יוסף), וממילא לא היתה דעתו של בעל הבהמה עליה להחשיבה כראויה לו.

[16] אך אם נפל מום בערב יום טוב – היות וגזרו חכמים שלא לבדוק את הבהמה ביום טוב, אם לא הראה את הבהמה בערב יום טוב אזי הסיח דעתו ממנה, ומוקצית.

[17] וכך באמת פסק ר' אליעזר. אולם אין הלכה כמותו, אלא כר' יהושע.

[18] פשוט לפוסקים. ראה למשל שבת דף פא ע"ב רש"י ד"ה "והתולש ממנו"; רמב"ם הל' שבת פ"ח ה"ג. ובהרחבה דן בכך שו"ת "חלקת יעקב" סי' ל"ה.

[19] הרב נבנצל כותב כאן שמי שמקפיד שלא לתלוש אלא סמוך לשחיטה משום צער בעלי חיים – מותר לו לתלוש ביום טוב, כי עבורו הרי זה צורך אכילה שלא יכול להיעשות לפני יום טוב. ונראה שאמר קולא זו בצירוף השיטות הסוברות שמותר למרוט את הנוצות, ואין בזה איסור כלל (הרמב"ן וסיעתו).

[20] הסברנו על פי הבית יוסף. ועיין מגן אברהם ס"ק ל"א שחולק, אך כותב בפירוש שאין זו דעת המחבר. ועיין מ"ב (ס"ק פ') שהסביר שעפר תיחוח חמור פחות, משום שהדקר הופך את העפר למוכן, ואין בו איסור מוקצה כלל. אולם דבר זה נתון במחלוקת אחרונים, כפי שהביא המ"ב עצמו (בס"ק ע"ב ובשעה"צ ס"ק פ"ח), ואין זו דעת הב"י.

[21] ויש מין כוי נוסף, שהוא ספק מעצם ברייתו. כך נתבאר בהלכות כיסוי הדם, יו"ד כ"ח, ג.

[22] נראה לפרש שכל כיסוי דם הכוי הוא חומרה, שמא הוא חיה. וביום טוב ראו חכמים שחומרה זו יכולה להביא לידי קולא באכילת חלבו, לכן תיקנו לא לכסות דמו. ומכאן אנו לומדים שדבר שעושים משום ספק או חומרה, יש לשים לב לכך שאינו נעשה מעיקר הדין.

[23] לכאורה קשה, שמבטלים את מצוַת כיסוי הדם דאורייתא, בגלל האיסור לטרוח שהוא מדרבנן. והסבירו בעלי התוספות שיש כוח ביד חכמים לבטל מצוַת עשה אם רואים בחכמתם שהמצווה פוגעת בקיום ערך. להבנת דבריהם נזכיר שאיסור הטרחה הוא במהות מצוַת יום טוב, לכן ראו חכמים לאסור לכסות יותר מדקירה אחת, כדי להדגיש את גודל קדושת היום. ועל ידי כך שחכמים אסרו את הכיסוי ידקדק השוחט שהדמים לא יתערבו, ואפשר יהיה לקיים את המצווה בלי להוסיף טרחה.