סימן תק"י – כמה דברים האסורים ביום טוב, ומהם המותרים על ידי שינוי

בסימן זה מספר דברים שאסרו חכמים לעשות ביום טוב אף על פי שנעשים לצורך הכנת האוכל. רוב האיסורים הם משום שנראים כמעשה חול, וחלקם הותר אם נעשים בשונה מאופן עשייתם בימות החול.

סעיף א

^אמוללין מלילות ומפרכין קטניות כדרכן ביום טוב (א). ^בומנפח מעט מעט ואוכל (ב), ואפילו בקנון ותמחוי, אבל לא בטבלה ולא בנפה ולא בכברה (ג).

^א מימרא דרבא ביצה י"ב.  ^בברייתא שם.

.

(א) כדרכן ביום טוב – המלילה היא גרעין החיטה בשלב שבו הוא עדיין לח, ואפשר לאוכלו חי. הפעולה המכשירה את המלילה לאכילה היא הפרדת הגרעין מן הגבעול. ובדומה לכך בקטנית, הפרדת הזרע (הנאכל) מן הקליפה נקרא "פריכה". פעולות הפרדה אלו אסורות בשבת משום מלאכת דש. ואמנם אסרו חכמים את מלאכת הדישה ביום טוב[1], אך לא גזרו על מלאכות ביתיות שלא נעשות לימים הרבה, דוגמת המלילה והפריכה[2].

(ב) ומנפח[3] מעט מעט ואוכל – לאחר המלילה או הפריכה יש להפריד את הגרעין מהקליפות. הפרדה זו נאסרה בשבת אם היא נעשית בכלי[4], וביום טוב מותרת כי הרי היא מלאכה לצורך אוכל; ובכל זאת אסרו חכמים להפריד כמות גדולה, מפני שנראה כבורר לצורך חול.

(ג) ולא בכברה – הקנון והתמחוי הינם כלים שניתן להיעזר בהם לצורך הברירה. אולם הם אינם כלים המיוחדים לכך[5], אלא דרך הבוררים לברור בנפה ובכברה או לפזר את הגרעינים על השולחן (הנקרא "טבלה"). ואסרו חכמים הפרדה זו ביום טוב בכלי המיועד לברירה, שנראה כבורר למחר, והתירו רק בכלי העזר שאינם מיוחדים לכך.

סעיף ב

^גהבורר קטניות ביום טוב (ד) בורר כדרכו (ה) בחיקו (ו) ובתמחוי (ז) (אם רוצה לאכלו בו ביום) (ח) (המגיד פ"ג), אבל לא בטבלה ולא בנפה ולא בכברה (ט). ^דבמה דברים אמורים, כשהאוכל מרובה על הפסולת (י); אבל אם היתה הפסולת מרובה על האוכל, בורר את האוכל ומניח את הפסולת (יא). ואם היה טורח בברירת הפסולת מן האוכל יותר מטורח ברירת האוכל מן הפסולת, אף על פי שהאוכל מרובה – בורר את האוכל ומניח את הפסולת. הגה: ולוזים ובטנים שנשתברו ועדיין בקליפיהם, לא מקרי הקליפה פסולת, כיון דאורחייהו בהכי ועדיין מעורבין (יב) (טור).

^גמשנה ביצה י״ד וכבית הלל.  ^דברייתא כר׳ גמליאל, ובגמרא שם.

(ד) הבורר קטניות ביום טוב – סעיף זה עוסק במי שגרעיני קטניות לפניו, ולפני הבישול עליו לברור אותם מהאבנים ומהגרעינים המקולקלים שבהם. הברירה היא מאבות המלאכה האסורות בשבת[6], וכבר ראינו[7] שאסרו חכמים מלאכות שדרך לעשותן לימים הרבה. ובבורר, מלבד האיסור במה שנראה כמכין למחר אף יש להשתדל להמעיט בטרחה כאשר ניתן, כפי שיתבאר בהמשך הסעיף.

(ה) בורר כדרכו – דרך הבוררים היא להוציא את האבנים והפסולת מן הקטניות ובכך לתקן את הכמות כולה. מלאכה זו הותרה ביום טוב כשאר מלאכות אוכל נפש.

(ו) בחיקו – ברירה בחיקו נעשית על ידי פיזור הגרעינים על בגדוֹ, וניעורם. הפסולת – הקלה מן הגרעינים – נשארת למעלה, והבורר מוציא את הגרעינים ומנער שנית.

(ז) ובתמחוי – קערה גדולה ורחבה. ומנער באותו אופן את הגרעינים כדי להוציא את הפסולת מלמעלה.

(ח) בו ביום – כמובן שאסור לברור לצורך מחרת, כבשאר המלאכות המותרות ביום טוב. אלא שמדגיש הרמ"א שביום טוב מותר לברור לצורך כל היום, ולאו דווקא מיד לפני האוכל, כבשבת[8]. ודברי רמ"א אלה מוסכמים על המחבר.

(ט) ולא בכברה – כלים אלו מיוחדים לברירה[9], ואסרו חכמים לברור בהם הואיל ונראה כבורר לימים הרבה (וזה כ"עובדין דחול").

(י) כשהאוכל מרובה על הפסולת – שזהו המצב הרגיל. ואז מותר להסיר את הפסולת מתוך האוכל.

(יא) ומניח את הפסולת – כדי להמעיט בטרחה ככל האפשר.

(יב) ועדיין מעורבין – משפט זה מקורו בראשונים (רא"ש לעניין בורר בשבת, וטור כאן) הסוברים שאם הפסולת מרובה על האוכל – נעשה הכל מוקצה, ואין לברור כלל. ועל כך כותבים אותם ראשונים שקליפות הלוזים (=שקדים) והאגוזים – אף שהן מרובות מן הפרי – אינן הופכות את הכול למוקצה, כי דרך פירות אלו להתערב בקליפתן והפרי אינו מתבטל בכך. ואף שהרמ"א לא פסק כאותם ראשונים, הוסיף כאן הגהה זו ללמדנו שגם לדעת האוסרים, בשקדים ובבטנים מותר לכל הדעות[10].

סעיף ג

^האין מסננים החרדל במסננת שלו (יג) ואין ממתקין אותו בגחלת של עץ (יד); אבל בשל מתכות – מותר (טו).

^הברייתא שבת קל״ד.

(יג) במסננת שלו – החרדל הוא קטנית שזרעיה נאכלים. לאחר הוצאת הזרעים מהקליפה יש צורך להפריד ביניהם, ולצורך זה משתמשים במסננת מיוחדת שנקביה הקטנים מאפשרים לזרעים לעבור, אך לא לקליפה. סינון זה אסור ביום טוב כיוון שאין זו עבודה ביתית, אלא עבודה שרגילים לעשותה מראש לימים הרבה[11]. ולכן אף שזו מלאכה לצורך אוכל – אסרוה חכמים, כפי שהסברנו בסימן תצ"ה[12].

(יד) בגחלת עץ – זרעי החרדל הם מרים, ועל ידי חימום הם מתמתקים. אין לעשות פעולה זו ביום טוב על ידי גחלת של עץ, משום שבכך הוא מכבה את הגחלת. ולא התירו כיבוי זה אף שהוא לצורך אוכל הואיל ורגילים להכין את הזרעים לימים הרבה, וכן מפני שיכול לעשות זאת מערב יום טוב.

(טו) בשל מתכות מותר – מלאכת "המכבה" האסורה בשבת ובחג היא דווקא אם זקוק לדבר אותו הוא מכבה, כגון אם צריך את הפחם, או אם מכבה על מנת להקל על ההדלקה בפעם הבאה. כיבוי שאינו לצורך שכזה נחשב "מלאכה שאינה צריכה לגופה", ואסור מדרבנן. איסור דרבנן זה אינו נחשב כגזרה דרבנן בלבד אלא הוא חמור יותר, מכיוון שהמעשה זהה לאיסור התורה והשינוי הוא רק בכוונתו. בגחלת של מתכת מסיקה הגמרא להתיר כיוון שאין בה מציאות של עשיית פחם, ולכן אין בה אפשרות להגיע לאיסור דאורייתא. לכן אף שכיבויה אסור מדרבנן הרי זה איסור קל יותר, ולא ראו חכמים להחמיר בזה[13].

סעיף ד

^ואין תולין המשמרת ביום טוב לסנן בה שמרים (טז), אבל אם היתה תלויה ועומדת – מותר ליתן בה שמרים לסננן (יז). ^זומערים ותולה אותם ליתן בה רמונים (יח), ואחר כך נותן בה שמרים. הגה: ושאר דיני סינון, ביום טוב כמו בשבת כדאיתא סי' שי"ט (ב"י).

^ומשנה שבת קל״ז וכחכמים. ^זמימרא שם דאמוראי.

(טז) לסנן בה השמרים – היין בזמנם היה מעורב בשמרים, וכדי  להוציאם נתנו את היין המעורב בשמריו בתוך "משמרת", שהייתה למעשה כלי שמתוח עליו בד. כאשר מוזגים למשמרת, היין מחלחל אל תוך הכלי בעוד שהשמרים נשארים בחוץ. מתיחת הבד אסורה ביום טוב, משום שהיא "מכשיר" שאפשר לעשותו מערב החג. ואף שאין כאן מלאכה ממש, אומרת הגמרא (לעניין שבת) שאין לתלות משמרת כדי "שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול"[14].

(יז) מותר ליתן בה שמרים ולסננן – כאשר נצרך ליין ביום טוב.

(יח) ליתן בה רימונים – כאשר תולה את הבד במשמרת ונותן בה רימונים הוא אינו נראה כמכין כלי לסינון, ולכן אין בכך איסור "עובדין דחול". והתירו כאן חכמים להערים היות שגם בנתינת משמרת ליין אין ממש איסור, אלא הרחקה בלבד.

סעיף ה

^חאין עושין גבינה ביום טוב (יט), (ואין מעמידין חלב ביום טוב) (הגהות מיימון פ"ג, ור"ן ספ"ד דביצה, וב"י בשם הרוקח), וה"ה דאין עושין חמאה מן החלב ביום טוב (ריב"ש סימן קכ"א) (כ).

^חבעיא ונפשטא שבת קל״ד.

(יט) גבינה ביום טוב – עשיית הגבינה בשבת אסורה משום בונה[15], שהופך את החלב הנוזלי לאוכל מוצק. ואף שודאי שעשיית גבינה היא צורך אוכל, אסרוה חכמים ביום טוב מפני שבדרך כלל אין זו מלאכה שאדם עושה ליומו, וכפי שהסברנו בסימן תצ"ה[16].

(כ) ביום טוב – העמדת החלב נעשית לצורך הפרדת החלב מהמים שבו (הנקראים "קום"). בדרך כלל אין זו מלאכה המיועדת ליומה בלבד, ולכן אסורה. וכך גם עשיית החמאה, שהיא תהליך של כמה ימים, אסורה ביום טוב.

סעיף ו

^טאין גוזזין את הירק במספרים שדרכן לחתכם בהן מן המחובר (כא).

^טברייתא ביצה ל״ד.

(כא) מן המחובר – ירק תלוש אין בגזיזתו מלאכה. אולם אסרו זאת חכמים משום "עובדין דחול", מפני ששימוש בכלים המיוחדים לעבודת גינה יוצר אווירת חולין.

סעיף ז

^ימתקנים את הקונדס והעכביות (כב). הגה: ומותר למלוח הרבה חתיכות צנון ביום טוב אם רוצה לאכלן, אף על פי שאסור בשבת; ויש מחמירין (כג) (מהרי"ל).

^ישם. והם מיני ירקות שיש טורח בתיקונם.

(כב) הקונדס והעכביות – מיני ירקות שהתקנתם למאכל כרוכה בטרחה מרובה. ואמנם יכולנו לחשוב שאסור להכינם ביום טוב, אך להלכה מותרת הטרחה לצורך אכילת היום. ומה שאסרו חכמים בסעיפים הקודמים אלו רק מעשים הנראים כטרחה לצורך מחר.

(כג) ויש מחמירין – בשבת אסור למלוח כמה חתיכות צנון יחד, משום שנראה ככובש ירקות, אלא יטבול כל פעם צנון אחד במלח ויאכל[17]. אך ביום טוב, שמותר בו להכין אוכל, אין בזה איסור. ושיטת המחמירים היא שהיות שהאיסור בשבת הוא משום שנראה ככובש, מה לי שבת ומה לי יום טוב. וכתבו במשנה ברורה ובכף החיים[18] כי טוב להחמיר לכתחילה כשיטה זו[19].

סעיף ח

^כאף על פי שהותרה הוצאה ביום טוב אפילו שלא לצורך, לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול, אלא צריך לשנות. כיצד, ^להמביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה לתת לתוכו ארבעה או חמשה כדים, אלא יביאם על כתפו או לפניו אחד או שנים, דמוכח שלצורך יום טוב הביאם (כד). הגה: ודוקא כשמוליכין ממקום למקום, אבל מזוית לזוית (ב"י בשם רש"י) או מבית לבית באותו חצר (א"ז) – שרי בכל ענין.

^כלשון הרמב״ם בפרק ה'.  ^למשנה ביצה כ"ט (ע"ב) וכפירוש רש״י שם.

(כד) שלצורך יום טוב הביאם – המשנה אוסרת להעביר ביום טוב כמות גדולה של כדים בתוך כלי ממקום למקום, ומתירה לסחוב רק אחד או שניים על כתפו. ומבאר המחבר שלא מדובר כאן באיסור הוצאה, שהותר ביום טוב (אפילו שלא לצורך), ואף לא באיסור טרחה, שהותר לצורך אוכל נפש, אלא האיסור הוא משום 'עובדין דחול'. סחיבת משאות, אם כן, היא מעשה הפוגע בקדושתו של יום טוב, ועדיף אף להוסיף בטִרחה וללכת כמה פעמים מאשר להעביר כמויות גדולות בבת אחת. בבית יוסף כתב שהאיסור הוא גם כאשר מעביר מבית לבית באותה חצר, אולם מפינה לפינה באותו בית אין צריך לשנות.

(כה) מבית לבית באותו חצר – הרמ"א מקל, ואוסר דווקא אם צריך לעבור ברשות הרבים; אך באותה חצר, ואפילו מבית לבית באותה חצר – מותר. ובמקרים אלו אף עדיף ללכת בפעם אחת עם כמות גדולה, כדי למעט בטרחה[20].

סעיף ט

^מהמוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו, אלא נוטלה בידו (כו).

^משם (ביצה כט ע"ב) במשנה.

(כו) נוטלה בידו – גם כאן, כבסעיף הקודם, נשיאת התבן מאחוריו גנאי היא ליום טוב, ועליו להחזיקו בידו אף אם בכך מרבה את הטרחה.

סעיף י

^נוכן משאות שדרכן לישא אותם במוט – ישא אותן על גבו מאחוריו; ושדרכן לישא אותן מאחוריו – ישא אותן על כתיפו; ושדרכן להנשא על הכתף – ישא אותן בידו לפניו, או יפרוש עליהן בגד וכל כיוצא בזה משינוי המשא; ^סואם אי אפשר, כגון שזימן הרבה אורחים וצריך למהר ולהביא לפניהם, עושה כדרכו (כז). ^עבמה דברים אמורים, בנושא על האדם, אבל על גבי בהמה לא יביא כלל (כח).

^נמהא דאתקין רבא במחוזא, ביצה ל׳.  ^סשם בגמרא וכפרוש הטור.  ^ערמב״ם בפ״ה, וציינתיו לעיל בסימן תצ״ה.

(כז) עושה כדרכו – סעיף זה הוא המשכו של הקודם, ומסביר שיש לשנות באופן נשיאת צורכי האוכל, כדי שלא יטרח כדרך הנושאים בחול. אך אם אי אפשר בשינוי – מצוַת שמחת יום טוב דוחה את גזירת 'עובדין דחול'.

(כח) לא יביא כלל – גם איסור נשיאת משא על גבי בהמה הוא משום 'עובדין דחול', כפי שראינו בסימן תצ"ה סעיף ג'[21]. אך כאן גזרו גם אם לא ניתן להעביר את המשא בדרך אחרת, כיוון שזהו מעשה חולין גדול ובולט.

סעיף יא

^פאין מביאין עצים לא בחבל ולא בקופה ולא במחצלת, אבל מביא במטפחת ובחיקו (כט).

^פתוספתא פרק ג' דביצה.

(כט) במטפחת ובחיקו – גם כאן יש להביא בשינוי, כדי שלא יעשה כמעשהו בחול.

[1] כפי שראינו בסימן תצ"ה ס"ק ז.

[2] וגם בשבת אין בזה איסור תורה, כי עיקר דישה היא בכלי ובשדה. ובשבת לא התירו חכמים כדרכו, אך התירו לאחר יד. ועיין בשו"ע וברמ"א שי"ט, ו.

[4] והותרה רק ביד אחת. ראה שו"ע שי"ט, ז.

[5] על פי רש"י (בשבת עד ע"א) הקנון הוא מעין צינור הרחב בצד אחד וצר בצידו השני, וכשמעבירים בו את הגרעינים אזי רוב הפסולת נשארת בו. והתמחוי הוא קערה גדולה.

[6] אולם גם בשבת התירו ברירה בדרך האכילה. ובשלושה תנאים: ברירת האוכל מתוך הפסולת; בידו ולא בכלי; ולצורך אכילה מיד.

[7] בראש סימן זה לעניין דש, ובהפניה שם.

[8] כדעת רוב הראשונים, ולא כרשב"א שפסק שאף ביו"ט יש לברור לאלתר. וראה ט"ז (ס"ק ג') שהורה להחמיר כרשב"א, וערוך השולחן (סעיף ה-ו) וא"ר שכתבו שבעל נפש יחמיר.

[9] כפי שראינו בסעיף הקודם (ס"ק ג).

[10] פירושים רבים נאמרו באחרונים להבנת דברי רמ"א אלו. כגון: הרמ"א מקל, שקליפות אלו אינן פסולת כלל אף אם מרובות (רש"ל, ומג"א בשמו); גם למקילים הקליפות מוקצה, אלא שהותרו בברירה, ומחדש הרמ"א שבשקדים אינן מוקצה (עה"ש); הרמ"א מחמיר כרא"ש, אך מקל לאלתר (א"ר); הרמ"א אכן חלוק וסובר כרא"ש (לבוש). אך בדרכי משה הרמ"א במפורש חולק על הטור, וכתבנו כפי שעולה מלשונו בד"מ וכאן.

[11] והתירו אחרונים אם אינו יכול לסנן מערב יום טוב. ראה מג"א ס"ק ה' ובה"ל ד"ה "אין מסננין".

[12] ואמנם מסביר רב יוסף (בשבת שם) שהאיסור הוא משום "מיחזי כבורר", אולם כוונתו להדגיש שאין זה איסור בורר עצמו. כדברי הריטב"א שם: "… הכא גבי חרדל מיחזי כבורר, שנשארה פסולתה מלמעלה. ובורר אסור ביו"ט, אם לדעת תלמוד ארץ ישראל (ירו' ביצה פ"א ה"י) אסור מן התורה, שלא התירה תורה מלאכות ביו"ט אלא מלאכות שבבית, אבל מלאכות שבשדה כגון קוצר ובורר לא; אם לדעת הגאונים והרמב"ם ז"ל מדרבנן". ואינו בורר ממש משום שאף הקליפה ראויה לאכילה (מג"א שם).

[13] ובנידון שלנו הדבר אפילו קל יותר, שהרי אינו מכוון לכיבוי המתכת, אלא להמתקת החרדל. לכן כיבוי זה הוא גם "פסיק רישיה דלא איכפת ליה" באיסור דרבנן, לצורך אכילה ביום טוב.

[14] בגמרא (שבת קלח ע"א) מביא אביי טעם זה לאחר שדנה הגמרא בטעם אחר – שנתינת המשמרת אסורה משום עשיית אוהל ארעי. ומטעם האוהל אסר שו"ע בשבת (שט"ו, ט). ויש לבאר בסוגיה שם שהגמרא אינה מקבלת את הסבר האוהל משום שנותן המשמרת אינו מתכוון כלל להאהיל על הכלי, ומבאר אביי שבגלל 'עובדין דחול' אסרו משום עשיית אוהל. אם כן טעם "משום אוהל" וטעם "'עובדין דחול'" אחד הם. ולפי זה מובן היתר התליה לצורך רימונים שבהמשך הסעיף.

[15] שבת צה ע"א; רמב"ם הל' שבת פ"ז ה"ו, ופ"י הי"ג.

[16] אמנם נחלקו הפוסקים האם עשיית הגבינה בשבת אסורה מהתורה משום בונה, או שאין בנין באוכלין והאיסור הוא דרבנן (ראה מ"מ על הרמב"ם בהל' שבת פ"ח ה"ז). אולם זה בשבת, אך ביום טוב ראינו שכל דבר שהוא צורך אכילה – אין בו איסור מהתורה. 

[17] שו"ע שכ"א, ג. על פי שבת קח ע"ב; רש"י שם; רמב"ם הל' שבת פכ"ב ה"י.

[18] משנה ברורה בס"ק כז בשם הט"ז; וכף החיים באות מ'. ושניהם פירשו הטעם: "כיוון דאפשר למלוח כל חתיכה בפני עצמה". וערוך השולחן (סעיף יב) מקל, וכתב "ואין בזה טעם לאיסור אם ערב לו יותר כשישהנה במלח". וכן מקל האליהו רבא.

[19] ויש עצה להתיר לשיטת המחמירים, שגם בשבת לא אסרו להמליח אם מוסיף גם שמן, שכך לא נראה ככובש (משנה ברורה שכ"א ס"ק יד).

[20] דברי הרמ"א מבוססים על קושיית התוספות (ביצה כט ע"ב ד"ה "המביא") על המשנה המורה להמעיט במשא ולהרבות בטרחה, מהמשנה בשבת (קכו ע"ב) האומרת: "מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים" (והביאה המחבר באו"ח של"ג, א). ומבואר שם בגמרא שלמעט בהילוך עדיף מלמעט בטרחה, ההפך ממה שעולה ממשנתנו. ופסק הרמ"א על פי התוספות, שהמשנה בשבת עוסקת כשאינו יוצא החוצה, לכן לא אסרו מפני מראית 'עובדין דחול'. ונראה לי להוסיף שבמשנה בשבת רצונו לפנות את האוצר, לכן עדיף שיסיים את הפינוי במהירות. אך במשנה בביצה רצונו להעביר את הכדים ממקום למקום, ודווקא בהעברת כמויות גדולות נראה כ'עובדין דחול'.

[21] ובהערה 5, שם הסקנו שאינו משום שביתת בהמתו.