על שולחן השבת

שלושת הכתרים
שאול דוד בוצ'קו

'וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב' (שמות לז, ב) – כתר לקשט את ארון העדות.

'וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב' (שם שם, יא).  – אף השולחן זוכה לכבוד מלכים.

ושוב: 'וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב' (שם שם) – והנה מזבח הזהב מתהדר אף הוא בסמל המלכות. (שמות לז, ב, ושם שם יא, ושם שם כו).

'אמר ר' שמעון בר יוחאי: שלשה כתרים הם – כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות: כתר תורה מנין? שכך כתיב בארון: "וְעָשִׂיתָ [עָלָיו] זֵר זָהָב" (שם כה, י);  כתר כהונה – שכך כתיב במזבח:^[1] "זֵר זָהָב" (שם ל, ג);   כתר מלכות – שכך כתיב בשלחן (שם כה, כד) : "זֵר זָהָב"'. (מדרש תנחומא (ורשא) ויקהל סי' ח; שמות רבה פרשה לד, ב; ובלשון אחר בשם ר' יוחנן ביומא עב, ב. והשווה אבות פ"ד מי"ג).

כתר כהונה ניתן לאהרן ולזרעו. הם המשרתים את ה' והם שלוחי עם ישראל להקריב את קרבנותיהם על גבי המזבח. גם תפקיד חינוכי שמור להם, ועליהם לשמש דוגמה לשאר העם: 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְ-בָאוֹת הוּא'. (מלאכי ב, ז, וראה מו"ק יז, א).

כתר מלכות ניתן לדוד ולזרעו. כמצביא, דוד נלחם מלחמות ישראל נגד אויביהם. כמנהיג מדיני, הוא דאג לרווחת נתיניו. חובת המלך לדאוג שכל העם כולו ייהנה מהשפע שבממלכה, שהסמל שלו הוא השולחן. המלך, האחראי על כל האומה, צריך לכונן סדר חברתי שבו כל אחד יקבל על פי צרכיו. זוהי צדקה ממלכתית, המעוגנת בסדרי השלטון: 'כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכול בכבודו, כך צווהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תהלים קט, כב), ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים יז, כ), ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים. וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר "שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי" (דברי הימים א כז, טז), ואומר "אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה" וגו' (מלכים א יב, ז). לעולם יתנהג בענוה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבינו, והוא אומר "וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶםּ" (שמות טז, ח), ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם  "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר יא, יב). רועה קראו הכתוב, "לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמוֹ" (תהלים עח, עא), ודרכו של רועה מפורש בקבלה (ישעיהו מ, יא)  "כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא" וגו'. (רמב"ם הל' מלכים פ"ב ה"ו).

כתר תורה אינו ניתן בירושה. (אבות פ"ב מי"ב, נדרים פא, א, ועוד. וראה תנחומא ויקהל שם). כל הרוצה יכול לזכות בו, ובלבד שיתמסר לתורה בכל לבו ובכל נפשו. 'בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן, שנאמר "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במדבר כה, יג). כתר מלכות זכה בו דוד, שנאמר "זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי" (תהילים פט, לז), כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד),  כל מי שירצה יבא ויטול. שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה? הרי הוא אומר: "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק, בִּי שָׂרִים יָשׂרוּ" (משלי ח, טו). הא למדת שכתר תורה גדול משניהם'. (רמב"ם הל' תלמוד תורה פ"ג ה"א).

ארון העדות, שבו מונחים לוחות הברית, מסמל כמובן את התורה. כתר תורה אמנם 'מונח ועומד', ו'כל מי שירצה יבא ויטול', אך לא ניתן להנחילו לבנים בירושה. כל אדם הרוצה לזכות בו צריך לעמול בעצמו.^[2]

הרעיון הזה, שהתורה דורשת מאמץ תמידי, הינו אולי הטעם של האיסור להסיר מן הארון את המוטות הנושאים אותו במסעותיו: 'בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנוּ' (שמות כה, טו).  כך לעולם, (רש"י שם, ועיין יומא עב, א, ס' החינוך מצוה צו). ואף בשעת החנייה; ללמדנו שתמיד יש 'לשאת' את התורה, שהיא צריכה ללוות אותנו לכל מקום. אך לפלא שכתר זה, ש'עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח', (לשון ר' יוחנן ביומא עב, ב). ובלבד שיתאמץ להשיגו, מונח דווקא בקודש הקדשים, מקום שלעולם אין להיכנס אליו.^[3]

לימוד התורה מחובר עם הארון, המוכתר בכתר תורה. לעומתו, הכתר שעל המזבח מבטא את ההתקשרות שבין אדם לא-לוהיו, ובימינו התפילה ממלאת תפקיד זה. הכתר שעל השולחן – כתר המלכות – מדגיש את החובה לדאוג לכולם, ומצוַת הצדקה היא ביטויה המעשי בעבור כל יחיד. אם כן, שלושת כלי המשכן האלו: ארון העדות, השולחן ומזבח הקטורת, מסמלים גם שלוש דרכי התקשרות עם ה': לימוד תורה, תפילה וצדקה.

הנותן צדקה דומה ליוצרו, (ראה נתיבות עולם למהר"ל נתיב הצדקה פרק ב). והקשר שלו עם ה' מושתת על היכולת להידמות אליו; המתחנן אל הקב"ה משים על לבו כמה חלש האדם, וכמה גדול חובו אל ה' – ככל שהוא מתקרב אל יוצרו כך הוא מכיר במרחק האין סופי המפריד ביניהם; לומד התורה מנסה להבין – עד כמה שהדבר אפשרי – את דבר ה'. 'לדעת' פירושו בלשון המקרא גם 'לאהוב', 'להיות בקשר אינטימי'. לימוד תורה משמעו לבטא את אהבת ה' על ידי קִרבה לדבר ה'. 

את הקשר האינטימי הזה עם הבלתי ניתן להשגה מסמל ארון העדות, שצריך להיות

תמיד מוכן למסע – ועם זאת מונח בסתרו של בית קודש הקדשים.

בעזרת לימוד התורה מתקרב רוחנו אל מקום הקודש ולעתים אף ניגש אליו; אך תודעתנו שומרת על המרחק, על יראת הכבוד ועל ההכנעה של עבד המתחנן אל רבו, ויום ליום עלינו להשתדל להידמות אליו יתברך. 

אם נאחד את שלושת הכוחות האלה נוכל לומר 'וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד' (שמות כו, ו).

[1] הכוונה למזבח הקטורת.

[2] ראה אבות דרבי נתן נוסחא א' פרק מא המביא אף הוא את דברי ר' שמעון 'שלושה כתרים הם' וכו', ומסיים: 'אבל כתר תורה אינו כן. עמלה של תורה כל הרוצה ליטול יבא ויטול שנאמר הוי כל צמא לכו למים'.

[3] מלבד הכהן הגדול, שנכנס לשם פעם אחת בשנה בשעת עבודת יום הכיפורים.