על שולחן השבת

כאן או שם
שאול דוד בוצ'קו

"וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר", (שמות יט, יז),

אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם.

אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא^[1] רבה לאורייתא (שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה, שקבלוה באונס – רש"י).

אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט, כז) "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים", קיימו מה שקיבלו כבר' (שבת פח, א).

סוגיה זו של הגמרא מטילה ספק ברעיון, המפורש בתורה עצמה והמבואר בהרחבה בדברי רבותינו, שבני ישראל קיבלו את התורה מרצונם ובבחירתם החופשית. עמדה זו של הסוגיה היא ללא ספק עמדה יוצאת דופן, ואף באותו עמוד עצמו משבחת הגמרא את בני ישראל שקיבלו את התורה מרצונם החופשי ואמרו כולם בלב אחד:

'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע' (שמות כד, ז).

יתרה מזו, תשובת רבא בסיפא נראית כסותרת ברייתא מפורשת במסכת סנהדרין: 'רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה – נגאלין, ואם לאו – אין נגאלין. אמר לו רבי יהושע: אם אין עושין תשובה – אין נגאלין? אלא הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב' (סנהדרין צז, ב). אם כן, תקופת אחשוורוש איננה מתאפיינת בבחירה חופשית אלא בכפייה ובלחץ נורא!

שאלה נוספת מתעוררת מלשון הגמרא הנ"ל: 'שם תהא קבורתכם', מאיים הקב"ה. שם? לכאורה היה צריך לומר: 'כאן תהא קבורתכם! אם אינכם מקבלים התורה, ההר ימעך אתכם!', מדוע 'שם'?

אלא שלאמיתו של דבר לא איים הקב"ה על ישראל, אלא נתן להם לבחור בין 'כאן' לבין 'שם'. 'כאן' – זה ההר, שצורתו, אם נדייק במשל הגמרא, כגיגית הפוכה. 'כאן' פירושו לשים מבטחו בנותן התורה, להיות מוקף בדפני הגיגית המגנים מכל סכנה מבחוץ. 'שם', לעומת זאת, פירושו לצאת להרפתקה; לחשוב לפני שעונים 'כן', להכיר, להבין, לסרב ללכת בעיניים עצומות.

ה' אומר לאדם: אתם רשאים לבחור ב'שם', אבל הִזהרו – המרחב הפתוח מסוכן; לבחור ב'שם' משמעו לחזור על ההימור של אדם הראשון, שלקח על עצמו את האחריות ובחר לאכול מפרי עץ הדעת אף אם ישלם על כך בחייו. 

בני ישראל, בפרץ נדיר של אמונה, קיבלו על עצמם ללא היסוס להיות 'כאן'. באותו רגע הם התעלו למדרגת המלאכים: 'אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבניי רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו' (שבת שם). ואכן, 'שעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע' (שם). כך בחרו בני ישראל מרצונם החופשי להישאר 'תחת ההר', הם בחרו בנאמנות ובקבלת עול מלכות שמים.

יש לדייק בלשונו של רב אחא בר יעקב: הוא איננו אומר: 'מודעא רבה לישראל', אלא 'מודעא רבה לאורייתא'. לא בני ישראל הם שקיבלו את התורה באונס, אלא כביכול התורה היא שנאנסה להינתן. נשאלת כאן שאלה נוקבת: האמנם זו הדרך?! התורה איננה נקנית בפרץ של התלהבות, אלא בעמל, ביגיעה ובהתמדה. היא איננה מוצג הנמכר במכירה פומבית, ואף לא אָפנה חולפת, פסל שהיום סוגדים לו ומחר משליכים אותו לאש; במתינות וביישוב הדעת עולים בבטחה במדרגות הקדושה. באימה, ביראה, ברתת ובזיעה משיבים 'כן' לא-לוהים, לא בהסתגרות בתוך גיגית ובהתעלמות מחסרונותינו האנושיים. אם אנו שוכחים שבני אדם אנו, המשתוקקים תמיד ל'שם', ובוחרים בגיגית – אנו עלולים לשבור את דפנותיה כדי לצאת ל'שם'. אחדות הלבבות הנלהבת הזאת נפלאה היא באותו רגע, אך לאורך זמן עלולה דרך קצרה זו להתגלות כמסוכנת יותר מהדרך הארוכה והמפותלת של ההתבוננות וההעמקה.

אולם רבא סובר אחרת, כפי שמעיד עליו הסיפור הידוע: 'רבא היה לומד בעיון נמרץ ובחשק גדול, ובלהט לימודו הוא לא הרגיש שהוא ממעך ברגליו את אצבעות ידיו עד זוב דם. "מין" אחד ראה אותו ואמר לו: "עם פזיז שהקדמתם פיכם לאוזניכם, עדיין בפחזותכם אתם עומדים'.^[2] רבא, מגדולי האמוראים, הידוע דווקא בעוצמת סברתו ובהגיונו הצרוף, הבין שלימוד התורה איננו עבודת השכל בלבד; הוא הבין שזהו סיפור של אהבה גדולה בין האדם לא-לוהיו, שדבר מסתורי קושר את הלומד עם התורה. הדבר המסתורי הזה הוא הסיבה לפזיזותם של בני ישראל, שאמרו 'כן' לקב"ה. ה'נעשה ונשמע' הזה הוא הצהרה של 'אהבה ממבט ראשון'.

אמנם רב אחא בר יעקב הבחין נכונה בסכנה שבמהלך הזה; אולם רבא עונה לו כי מהלך זה – למרות חטא העגל שבא כמעט מיד אחריו – הוא מעיין הנצח של היהדות.

ובאשר לימי אחשוורוש, אכן יש להבחין בין שתי תקופות: הראשונה של איום ההשמדה, והשנייה ש'וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשׂנְאֵיהֶם' (אסתר ט, א), שבה היו מנוחה ויישוב הדעת, והתאפשר ליהודים לחשוב ולהתבונן כל צרכם עד שהחליטו לקבל על עצמם את היהדות בשנית. הפסוק שהביא רבא – 'קיימו וקבלו' – נאמר על השנה שלאחר נס הפורים, ולא על חזרה בתשובה בעוד היהודים נתונים תחת איום השמדה. ברם, טוען רבא, ההכרה הפנימית העמוקה הזאת התאפשרה רק בזכותה של הקבלה הראשונה בהר סיני, רק מפני שהיה להם לְמה לשוב – 'קיימו מה שקיבלו כבר'. אמנם הם 'קיימו' לאחר התבוננות ארוכה, אך הם קיימו את מה שקיבלו בראשונה בלהט. 

כיוצא בזה בימינו. כפי שכולנו זוכרים, מלחמת ששת הימים גרמה לטלטלה רוחנית אדירה. כל יהודי חש במעמקי ליבו שיד ה' מתגלה לעינינו. וגם כאן, ממש כמו לאחר מעמד הר סיני, הרושם התפוגג מהר. ברם אין זה אלא למראית העין, משום שמאז, לאט אבל בבטחה, מתגבר זרם היחידים השבים לתורה באופן העמוק ביותר. 

[1] 'מודעא' : מונח משפטי תלמודי, המציין שאדם מודיע בפני עדים שמעשה מסוים שהוא עשה  (כגון מכירה או נתינת גט) נעשה מתוך אונס והוא מבקש לבטלו. (עיין כתובות יט, ב, ושם קי, א-ב, בבא בתרא מ, א-ב, ועוד)

[2] שם (בתרגום חופשי). לשון התלמוד: 'ההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא, ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא, וקא מייץ בהו, וקא מבען אצבעתיה דמא, אמר ליה: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו'.