על שולחן השבת
פרשת שמות
מגלות לגאולה
אור באפלה
מדוע נשתעבדו אבותינו במצרים?
ויך את המצרי
רוח ה' הבא ממרומים
תיקון הפרט ותיקון הכלל
מגלות לגאולה
נחום אביחי בוצ'קו
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. ראובן שמעון לוי ויהודה, יששכר זבולון ובנימין, דן ונפתלי גד ואשר". בתחילת ספר שמות חוזרת ומונה התורה את שמות בני יעקב הבאים מצרימה, לומר לך שבזכות ששמרו על שמותיהם העבריים על אף היותם בגלות – זכו להיגאל.
המדרש מונה ארבעה דברים שבזכותם נגאלו אבותינו ממצרים: לא שינו את שמם, לא שינו את לשונם, לא אמרו לשון הרע, היו גדורים בעריות (שיר השירים רבה פ"ד, א, יב; ועוד).
מדוע דווקא ארבעה דברים אלה הם שהביאו לגאולת ישראל?
לא שינו את שמם – שמו של אדם מלמד על מהותו, וכמובא בגמרא (ברכות ז ע"ב): 'מנא לן דשמא גרים? אמר ר' אליעזר דאמר קרא: "לכו חזו מפעלות ה' אשר שָׂם שַׁמּוֹת בארץ" (תהלים מו, ט), אל תקרי שַׁמות אלא שֵׁמות'. 'שמא גרים' כלומר שמו של האדם מבטא את מהותו הפנימית (לדוגמא, בשם 'אברהם' טמון העניין שהוא 'אב המון גויים', וכידוע אברהם אבינו מבטא את הצד האוניברסאלי של עם ישראל).
ומצאנו עניין נפלא בילקוט שמעוני (לפרשתנו, רמז קסב): 'כל השבטים לשם גאולתן נקראו: ראובן – ויאמר ה' ראה ראיתי, שמעון – וישמע א-להים את נאקתם, לוי – ונלוו גויים רבים אל ה", וכן הלאה עיין שם. רוצה לומר כי כבר בשמות השבטים טמון עניין הגאולה, ובכך ששמרו על שמותם, כלומר על מהותם ועל זהותם המקורית, בכך ודאי החדירו בנפשם את עניין הגאולה לכל אורך השעבוד, ומכוח זה נגאלו – כי רק מי שמרגיש שיש לו עתיד וכיוון משמעותי, רק הוא יוכל להחזיק מעמד על אף כל צרה.
לא שינו את לשונם – מסביר הכלי יקר כי השמות העבריים משמעותיים רק בלשון הקודש, ואילו היו ישראל משנים את לשונם שוב לא היו השמות העבריים משפיעים מאומה.
לא דיברו לשון הרע – היינו שהייתה אחדות במחנה ושמרו על אחווה ורעות. חז"ל מסבירים כי הצלחותיו של אחאב במלחמות, על אף שהיה מלך רשע וישראל עבדו ע"ז, היו בזכות שלא הייתה ביניהם לשון הרע.
היו גדורים בעריות – על אף שהיו בין המצרים שהיו ידועים בכך שהם שטופים בעריות מכל מקום שמרו ישראל על טהרתם וקדושתם, ובזכות כך שרתה שכינה בישראל ולא סרה מעליהם (המהלך כולו עפ"י ה'כלי יקר', שמות א, ב).
בימי מלחמה אלה, בהם אנו זוכים לגילויי אחדות אדירים בין כל הצבורים השונים במדינת ישראל ובחו"ל, עלינו להשתדל ולקדם את הגאולה שמהותה טמונה בנו. בתוך כך נשתדל להמשיך ולהפנים ע"י לימוד והעמקה את דבר גודל התקופה בה אנו חיים, ולהוסיף קדושה בקרב מחננו – ובכך נזכה לניצחון מוחץ על אויבנו ולגאולה שלמה!!
אור באפלה
שאול דוד בוצ'קו
"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" (שמות ב, ב).
רוח נבואה שרתה על יוכבד, אמו של משה רבנו. היא הבינה שהתינוק שהיא אך ילדה איננו ילד רגיל, היא ראתה שהוא 'טוב'.
במדרש (שמות רבה פרשה א, כ. סוטה יב, א בשינוי קל בגרסה). הובאו כמה פירושים למלה זו:
'תני ר' מאיר: טוב שמו.
ר' יהודה אמר: טוביה שמו.
ר' נחמיה אמר: הגון לנביאות.
אחרים אומרים: שנולד מהול.
רבנן אמרי: בשעה שנולד נתמלא הבית אורה – כתיב התם: "וַיַּרְא א-להים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" (בראשית א, ד), וכתיב הכא: "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא".
כבר לימדונו רבותינו כי השם שניתן לילד מבטא את מהותו הפנימית.[1] אמו של משה ראתה שהרחמים והחמלה יהיו תכונות האופי הבולטות שלו, ומשום כך קראה לו, על פי ר' מאיר, 'טוב'. ואכן, כשיגדל מושיעם של ישראל הוא יֵצֵא להגן על אחיו הנדכאים, ולא יהסס להרוג מצרי שהִכה איש עברי (שמות ב, יב). כשיראה רועות צאן – בנותיו של יתרו – שחבורת רועים-ליסטים מתנכלים להן, הוא יחוש בגבורה לעזרתן ויבריח את המתנכלים (שם שם, יז).
בזכות אהבתו לעמו נבחר משה להושיע את ישראל. זהו עומק משמעות הפסוק 'וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו א-להים. (שם ג, ד). פשט הכתוב הוא כמובן שא-לוהים קרא למשה כאשר ראה שהוא סטה מן השביל כדי להתבונן בסנה הבוער. אבל בפי המדרש פירוש אחר: 'אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. הה"ד וירא ה' כי סר לראות, ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך ויקרא אליו א-להים מתוך הסנה' (שמות רבה פרשה א כז). מידה זו של טוב היא המאפיינת את משה לפי ר' מאיר.
לרבי יהודה המידה המאפיינת את משה רבנו היא ציותו המוחלט לדבר ה'. הוא נקרא עבד ה' משום שהוא שייך כולו לה'. רמוזה פה ענוותנותו של משה רבנו, שביטל את עצמו כליל לרצונו של ה'. טוב הוא עם ה', ולכן טוביה שמו.
משה רבנו נבדל מכל האדם בהיותו בדרגת נבואה שאף אדם לא הגיע אליה ולא יגיע אליה לעולם. את קִרבת א-לוהים זו 'ינצל' משה כדי להתערב ולבקש רחמים על בני ישראל כאשר יחטאו. ובכל פעם שמשה יתחנן על עמו, ה' יתרצה לו. ובכן, נקרא 'טוב' מי שמעניק לתפקיד הנביא את מלוא המשמעות, שהיא לדבר עם ה' לטובת עם ה'. 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים' (דברים לד, י). את דרגת הנבואה העליונה הזאת ראתה אמו כבר בלידתו, כך מלמד אותנו ר' נחמיה.
'וּמשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ' (דברים לד, ז); ומתאר בפנינו המדרש את שהתרחש כאשר הגיעה שעתו של משה להיפטר מן העולם (דברים רבה פרשה יא, י): 'באותה שעה קרא הקב"ה לנשמה מתוך גופו. אמר לה: בתי, מאה ועשרים שנה קצבתיך היותך בגופו של משה, עכשיו הגיע קצך לצאת, צאי אל תאחרי.
אמרה לפניו: רבונו של עולם, יודעת אני שאתה אלוה כל הרוחות וכל הנפשות, נפש החיים והמתים מסורין בידך, ואתה בראתני ואתה יצרתני ואתה נתתני בגופו של משה מאה ועשרים שנה, ועכשיו – יש גוף טהור בעולם יותר מגופו של משה, שלא נראה בו רוח סרוחה מעולם ולא רמה ותולעה? לכן אני אוהבת אותו ואיני רוצה לצאת ממנו.
אמר לה הקב"ה: נשמה צאי אל תאחרי, ואני מעלה אותך לשמי השמים העליונים ואני מושיבך תחת כסא כבודי אצל כרובים ושרפים וגדודים.
אמרה לפניו: רבש"ע, מאצל שכינתך ממרום ירדו שני מלאכים, עזה ועזאל, וחמדו בנות ארצות והשחיתו דרכם על הארץ, עד שתלית אותם בין הארץ לרקיע. אבל בן עמרם – מיום שנגלית אליו בסנה לא בא לאשתו שנאמר "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" (במדבר יב, א), בבקשה ממך תניחני בגופו של משה'.
שלמות זו, קדושה זו, התעלות זו – של אדם, של גופו ושל יצריו, הן המייחדות את משה מכל המין האנושי. וזאת מה שמלמדים אותנו אחרים, האומרים שמשה נולד מהול, כסמל לשליטת הרוח על הגוף ועל היצר. מידותיו התרומיות ועוצמת נבואתו נבעו מטהרה זו.
ביום הראשון של הבריאה ברא א-להים את האור. 'וַיַּרְא א-להים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב' (בראשית א, ד). על אור זה, המסמל את ערכי הרוח שבתורה, אומר לנו רש"י (שם) שהקב"ה 'ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבא'. משה מאחד באישיותו את אהבת הזולת, את קירבת הא-לוהים ואת קדושת הגוף; כל אלו יחד יאפשרו לאור הזה, הגנוז מאז הבריאה, לשוב להתגלות בעולם.
משה הוא קודם כול מי שגילה את התורה לעולם, כך מלמדים אותנו רבנן.
על ידי משה יגיע העולם לשלב חדש ומכריע, שבו יֵדע האדם את דרכי ה',
'אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן' (שמות יח, כ). משה הוא אכן איש טוב, וכן גם העניו מכל אדם, גם נביא גדול וגם צדיק. אבל מעל הכול משה הוא רבנו, הוא מי שבזכותו קיבלו חיינו משמעות.
אכן, בשעה שנולד משה נתמלא הבית אור.
[1] ראה ברכות ז, ב; יומא פג, א. וראה, בין השאר, אור חדש למהר"ל עמ' קצב, שם משמואל פרשת קרח שנת תרע"ה.
מדוע נשתעבדו אבותינו במצרים?
שאול דוד בוצ'קו
גלות מצרים ארכה כמאתיים ועשר שנים, רובן בעבדות קשה ואכזרית. במה חטאו העברים, שנתחייבו עונש קשה כל כך?
לדעת הרמב"ן ואברבנאל השעבוד הנו עונש על עוונות אבותיהם. הרמב"ן כותב: 'ודע כי אברהם אבינו חָטָא חֵטְא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלוהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עוון אשר חטא, כי האלוהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא'.[1]
לדעת אברבנאל התרחש החטא שלושה דורות מאוחר יותר, אצל בני יעקב: 'ואומר שאם נודה שהיה גלות מצרים על חטא ועוון קודם, אין ראוי שנחשבהו בחוק אברהם אבינו, חלילה לו מעוון. ושיותר ראוי שנייחסהו לשבטי בני יעקב. כי הנה התורה העידה שהם חטאו חטאה גדולה בשנאתם חינם את יוסף אחיהם, ובמה שהתנכלו אותו להמיתו כשהלך לדרוש שלומם וטובתם, ובהשליכם אותו אל הבור, ובמה שמכרו אותו למצרים' (אברבנאל עה"ת בראשית טו, יב-טו).
המהר"ל, בספרו גבורות ה' (פרק ט). יוצא חוצץ כנגד פירושים אלה. על פירושו של הרמב"ן הוא מקשה שאם חטא אברהם בכך שאמר על אשתו 'אחותי היא', מדוע חזר על כך כשהלך אצל אבימלך? וזאת לאחר שה' הודיע לו את גודל העונש שהוא עתיד לקבל בעקבות חטא זה!
נגד פירוש אברבנאל טוען המהר"ל שדבריו הם היפך פשט התורה, שהוא שהקב"ה בעצמו גִלגל את מכירת יוסף כדי לקיים מה שגזר לאברהם.
במהלך מקורי ביותר מעלה המהר"ל סברה שאבותינו היו צריכים לחטוא כדי שתוכל התכנית הא-לוהית להתקיים: 'השיעבוד ראוי מצד עצמו, ומעט החטא מכריע דבר שהוא ראוי מצד עצמו',[2] 'כי בודאי מצד עצמו ראוי שיהיה מתפרסם מציאות השם יתברך בעולם, כי מה היה נחשב העולם אם לא נודע ונתפרסם מציאותו יתברך בעולם, רק שצריך חטא מה להוציא דבר אל הפעל, דסוף סוף היה שיעבוד וצרה, ואין זה בלא חטא, ודבר כזה אין צריך רק חטא מעט וקטן להכריע'.
בהמשך דבריו מסביר המהר"ל שייעודו של ישראל הוא להביא לעולם את האמונה בה'. אברהם הוא ראש ואבן-פינה למאמינים מפני שהוא הראשון החי באמונתו. אין להסתפק בהכרה במציאות הבורא, אלא יש לדבוק בו בחיי היום-יום – וזהו הרעיון המהפכני שאברהם נשא.
אברהם, כפי שמבהיר המהר"ל, היה אמנם החלוץ, אך הוא טרם הגיע לתכלית השלמות של מידה זו.[3] זאת ועוד, אמונתו זו צריכה להפוך לנחלת האומה כולה, אך רק מתוך ניסיון היסטורי ממשי יוכלו בני ישראל להפנים בתודעתם הלאומית את האמונה בא-ל המנהיג את ההיסטוריה. בשלב הראשון יעבידו אותם המצרים בפרך, ישפילו אותם עד שתתבטל מהם כל חשיבות רוחנית או גשמית, והם ייחשבו כחפצים בעלמא, המשועבדים למעצמה האדירה בעולם. בנסיבות אלה, הרעיון לברוא עם חדש ממשפחת מהגרים יהיה בגדר אוטופיה הזויה לחלוטין.
לכן, בשלב השני, כשהחלום הבלתי אפשרי הזה יהפוך למציאות – כאשר אלו שרק אתמול עינו אותם יטבעו בים סוף – יסור כל ספק מלבם של העברים, ויחד יכריזו כולם בקול על אמונתם במלכו של עולם, ככתוב: 'וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ. אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד' (שמות יד, לא). שיעבוד מצרים לא היה אפוא עונש, אלא היה 'ראוי מצד עצמו'[4] – הכרחי כדי להכין את ישראל לשליחותם.
נראה שבגלל תפיסתם הרחבה של מושג הבחירה החופשית מיאנו אברבנאל והרמב"ן לפרש כן. הם סירבו לראות בדברי ימי ישראל תולדת דטרמיניזם היסטורי, המשאיר מקום צר מאוד לפָעֳלו של האדם.
אך כדי להבין את עמדתם של אברבנאל והרמב"ן שהעבדות באה כעונש על חטאי האבות, יש להוסיף שהם ראו באותם חטאים שלדעתם נכשלו בהם אברהם או בני יעקב שורש לבעיה מהותית בהתנהלות עם ישראל לדורותיו. יש אם כן להבין את מושג העונש במשמעות רחבה יותר: לא על עוונות אבותיהם נענשו הבנים, אלא מפני שדור מצרים היה נגוע באותן מגרעות שכבר נמצא שורשן אצל אברהם ואצל בני יעקב. ואכן, אותן מגרעות שעל טיבן עמדו אברבנאל והרמב"ן הן שורשי הבעיה של הקיום היהודי. הקשר עם ארץ ישראל, כמו גם הזהות היהודית ואחדות העם, הם עד היום נקודות חולשה שנעשות לאבן נגף בעבור עם ישראל.
במצרים למדו העברים על בשרם שאין לעזוב את ארץ ישראל ולרדת מצרימה; ימי השלווה בגלות מגיעים אל סופם במוקדם או במאוחר. ההתבוללות – שאברהם נתן לה ביטוי סמלי בהציגו את אשתו כאחותו ובמסירתה לפרעה – אף היא איננה עוזרת ליהודים להתקבל לחברה בארצות מגוריהם. בנוסף לכך למדו בני ישראל משעבוד מצרים כי הסכסוכים הפנימיים, כמו זה של יוסף ואחיו, הם הם המכשול הגדול בדרך לשחרור ולחירות.
הבה נתאחד כולנו בנאמנות לעם ישראל, לארצו ולתורתו.
[1] רמב"ן עה"ת בראשית יב, י' ועי"ש שמאריך ומפרט כיצד היה העונש מדה כנגד מדה.
[2] הדברים אמורים בחטאו של אברהם, כפי שבארו חז"ל (נדרים לב, א): 'אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: 'מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר (בראשית יד, יד): "וירק את חניכיו ילידי ביתו"; ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנא' (שם טו, ח): במה אדע כי אירשנה; ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר (שם יד, כא): "תן לי הנפש והרכוש קח לך"'. וכן לגבי מכירת יוסף כותב המהר"ל: 'כי כאשר האדם ידקדק בזה לומר שישראל באו בגלות בשביל מכירת יוסף, ימצא שזה הפך משמעות הכתוב. שהקדוש ברוך הוא אמר לו לאברהם קודם לידת השבטים ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וכל מי שיש לו עינים לראות יראה כי סבת המכירה כדי שיבא לירידת מצרים, שכן דרשו במקומות הרבה "וישלחהו מעמק חברון" – מעצה עמוקה של צדיק הקבור בחברון שנאמר לו כי גר יהיה זרעך. והנה היה השעבוד של מצרים סבה למכירה, לא שתהא המכירה סבה לשיעבוד'.
[3] עיין שם פירושו למימרא הנ"ל.
[4] לשון המהר"ל.
ויך את המצרי
שאול דוד בוצ'קו
"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב, יא-יב).
בפירושו על התורה בשפה הצרפתית[1] מעלה הרב אליהו מונק זצ"ל[2] את השאלה האם היה משה רשאי להרוג את המצרי: 'האם הכה המצרי את היהודי מכות שיש בהן כדי להמית? לדעת ר' אליעזר[3] התשובה היא כן. ואם כן, ברור שמשה הרג את המצרי כדין. ברם, ר' חנינא סובר שלא היה במכות כדי להמית,[4] ואם כן נשאלת השאלה אם היה משה רשאי על פי דין להרוג את המצרי. לדעת ר' לוי ביקש משה להעניש את המצרי, אבל לא התכוון להורגו – ועל כן דינו כרוצח בשגגה שצריך לגלות לעיר מקלט, ואכן גלה משה למדיין.[5] לקראת פטירתו הזדרז משה להכין את התשתית לקיום הלכה זו[6]… מפני שראה בזה כפרה על חטאת הנעורים שהעיקה על מצפונו.[7] טרם פטירתו עוד הוכיח אותו הקב"ה על העוון הזה, ומשה התחנן אל ה' שימחל לו וייתן לו להיכנס לארץ ישראל'.[8]
בביאורו זה רוצה הרב מונק לבסס את הטענה שמשה חטא בהורגו את המצרי, ואכן פירושו מעלה שאלה יסודית בעניין יחסינו כלפי בני אדם המתנכלים לאחינו.
אולם, לאחר בקשת המחילה, קריאה בכתובים איננה מותירה מקום לספק. ראשית כול, המעשה המסופר אירע עוד לפני שבחר ה' במשה להושיע את ישראל ולהוציאם ממצרים, ונראה שדווקא בשל האומץ שלו בחר בו ה'. ועוד, אם נדייק היטב במקורות המובאים, נראה שאדרבה – רוב רובם של המקורות התלמודיים והמדרשיים[9] רק מגדילים את שבחו של משה. במסכת סנהדרין (נח, ב) סובר אמנם רבי חנינא שהמצרי רק הלקה את העברי ולא הכהו מכת מוות, אבל הוא לומד ממעשהו של משה הלכה – ש'נכרי שהכה את ישראל, חייב מיתה'. כיצד ניתן לאנוס את הכתוב ולהסתמך על מימרה זו כדי לבקר את התנהגותו של משה? הרי זהו בדיוק היפך כוונתה!
גם ר' לוי במדרש דברים רבה הנ"ל (פרשה ב, כט) איננו אומר שמשה רצח את המצרי בשוגג. שאלו במדרש: 'מה ראה משה ליתן נפשו על ערי מקלט?' ור' לוי עונה: 'מי שאכל את התבשיל הוא יודע טעמו', כלומר: 'לפי שהרג את המצרי וברח, לכך יודע מה בנפשו של הורג'.[10] משה, שנאלץ לברוח לאחר שהרג את המצרי, מבין את החרדה האוחזת ברוצח הנס מפני גואל הדם.[11] אבל בכך מסתיים כל הדמיון, ולא עלה על דעתו לומר שמשה נענש על מעשהו…
יש שההורג את הנפש למען מטרה נאצלת לא זו בלבד שאיננו יורד מגדולתו, אלא פעמים שהוא מקבל שכר, כפינחס שזכה לכהונה לאחר שהרג את זמרי ואת המדיינית (במדבר כה, יג, ועיין רש"י שם).
דין הרוצח בשוגג, שחייב גלות, איננו יכול אפוא לחול על משה. וכן אמרו רבותינו במדרש : '"אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשׁוֹ" (תהילים כד, ד))[12] זו נפשו של מצרי שלא נטלה על חנם, אלא כדין עשה'.[13]
בל נטיל דופי במשה רבינו. כל דבריו וכל מעשיו תורה הם.[14]
[1] La voix de la Tora (קול התורה), פריס תשכ"ט-תשל"ב.
[2] הרב ד"ר אליהו בן שמואל מונק (נולד בפריס בשנת תר"ס, נפטר בניו יורק בשנת תשמ"א), למד בביה"מ האורתודוקסי לרבנים ע"ש ר' עזריאל הלדסהיימר בברלין, ושימש ברבנות באנסבך (בווריה). אח"כ היה במשך 36 שנים רבה של קהילת 'עדת יראים' בפריס. כתב ספרים רבים, שהנודע ביניהם הוא פירושו לתפילה 'עולם התפילות', שתורגם לעברית. ועל אף שבמאמר זה אנחנו חולקים על פירושו כאן, אין זה גורע מאומה מהערכתנו הגדולה לאיש ולפועלו שתרם כל כך הרבה להרבצת התורה ולהרמת קרן היהדות.
[3] בספר קול התורה הנ"ל צוין 'פרקי דרבי אליעזר פרק מח'. ולא מצאנו שם דבר זה. אמנם כך משמע מויקרא רבה פרשה לב, ד, שמות רבה פרשה א, כט, ומדרש דברי חכמים למשה (הובא באוצר המדרשים), אך לא בשם ר' אליעזר.
[4] כן מוכח מדבריו בגמ' סנהדרין נח, ב, והוא עצמו סובר שמשה הרגו כדין, עי"ש.
[5] דברים רבה פרשה ב, כט, ומפורש יותר במהד' ליברמן פרשת ואתחנן.
[6] של ערי המקלט.
[7] שם ושם.
[8] מדרש פטירת משה נוסח א )מחמש הנוסחאות המובאות באוצר המדרשים לאייזנשטיין עמ' 363).
[9] עיין סנהדרין שם; אבות דר' נתן נוסחא א פ"כ; תנחומא שמות פרשה ט, שם אמור סי' כד ושם שופטים סי' ה; ויקרא רבה שם; שמות רבה שם ופרשה ד, א; דברים רבה פרשה יא, ב; מדרש תהילים כד, סי' ז. ויחידי הוא מדרש פטירת משה הנ"ל.
[10] לשון מדרש תנחומא (בובר) פרשת ואתחנן – הוספה סימן ד.
[11] וכן פירשו מפרשי המדרש רבה מהרז"ו ורמ"א מירקין.
[12] ושם נוסח הכתוב 'לשוא נפשי', בשונה מזה שבמדרש.
[13] דברים רבה פרשה יא, ב. ובשינויי לשון, שמות רבה פרשה ד, א; מדרש תהילים כד, סי' ז. אולם כפי שצוין לעיל נמצא גם מדרש התומך בדברי הרב מונק, והוא מדרש פטירת משה הנ"ל.
[14] אין בביקורת זו כדי להמעיט בערכו של פירוש 'קול התורה', שהוא פירוש התורה הטוב ביותר שנכתב בשפה הצרפתית, ומכל שכן שאין בה כדי לפגום בהערצה שאנו רוחשים לרב מונק ולמפעלו הכביר.
רוח ה' הבא ממרומים
נחום אביחי בוצ'קו
בפרשתנו אנו פוגשים לראשונה במשה רבנו, מי שעתיד להיות מנהיגו הדגול של עם ישראל.
סיפור הצלתו והגעתו לבית פרעה הוא ודאי עניין מופלא, אך גם לאחר שגדל והתבגר אנו מוצאים בו תכונות מיוחדות, וחוסר פחד להתמודד מול איומים וסכנות.
התמודדותו הראשונה היא כנגד איש מצרי המתעלל באיש עברי. משה הורג את המצרי ומטמינו בחול. בהתמודדותו השניה מפריד משה בין שני אנשים עברים המכים זה את זה. בעקבות כך הוא נאלץ לגלות למדין. גם בבואו לשם קם משה ונחלץ להגנתן של בנות יתרו מפני הרועים שלא אפשרו להן לדלות מים מן הבאר להשקות את צאנן.
נשאלת השאלה: מנין היה למשה את הכוח להתמודד עם מקרים שכאלה? הרי משה רבנו גדל בבית פרעה, בנחת וברוגע, כל אשר ביקש היה לו – מי חינך אותו לאצילות נפש שכזו שהופיעה בשילוב עם גבורה בלתי רגילה?
הרמב"ם במורה נבוכים (חלק שני פרק מה) מסביר בעניין הנבואה שישנם אחת עשרה מדרגות בנבואה, והגדולה בכולן היא נבואת משה רבנו, עליו נאמר שדיבר פנים בפנים עם הקב"ה.
את המדרגה הראשונה מתאר הרמב"ם כך: "תחילת מעלות הנבואה שילווה את האדם עזר אלוקי, יעוררו ויזרזו לעשות טובה גדולה בעלת ערך, כגון הצלת קבוצת חסידים מידי קבוצת רשעים, או הצלת חסיד גדול, או השפעת טובה על אנשים רבים, וימצא מצד עצמו לכך התעוררות ודחיפה לפעולה, וזה נקרא רוח ד'". בהמשך דבריו אומר הרמב"ם שהגבורה והאומץ שליוו את משה מאז בגרותו, ונתנו לו את הכח לעשות מעשים אלו – נבעו מאותה "רוח ד'". כמובן אין בזה כדי להפחית מזכויותיו של משה רבנו, חלילה, שהרי לא כל אחד זוכה לעזרה אלוקית כזאת, וגם מי שראוי לכך אינו תמיד מודע לה.
הרמב"ם כותב שכל אחד מהשופטים שנאמר עליהם ש'צלחה' או 'נחה' עליהם רוח ד' – מדובר באותה מדרגה ראשונית של נבואה, שנותנת כוח לאדם לעשות פעולה שהיא כנגד כל הסיכויים, פעולה שבדרך טבעית רגילה נראית כלא הגיונית ובלתי אפשרית, או פעולה מוצדקת ומתבקשת אלא שהיא מורכבת מאוד וקשה לביצוע.
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, במאמרו 'לתוקף קדושתו של יום העצמאות', מחדש על סמך דברי הרמב"ם שזהו הנס שאירע לעם ישראל בה' באייר ה'תש"ח יום הכרזת המדינה, שהרי עצם ההכרזה היתה מעשה שאינו הגיוני וכנגד כל הסיכויים, כי היו לחצים אדירים שלא לעשות כן הן בפוליטיקה הפנימית בארץ והן בעיקר מאומות העולם. רבים רבים אמרו שזהו מעשה התאבדותי ויהרוס כל סיכוי חיים לישוב היהודי בארץ ישראל, אבל רוב העם בראשותו של דוד בן גוריון אזר אומץ עצום: "והודיעו אל מרחבי העולם כולו וממשלותיו כי יש מדינת ישראל… ואומץ הגבורה ועוז הרוח הזה… הן של המנהיגים והן של הלוחמים במערכות ישראל, אחד הוא מתוך המקור האחד של עוזר ישראל בגבורה… אותה רוח גבורה הינו נס המופיע ממרומים". במקביל למה שהרמב"ם אמר שזוהי המדרגה הראשונה ממעלות הנבואה!
מתפללים אנו שאותה רוח ד' תמשיך ללוות את מנהיגנו גם היום, ותתגלה אף בנו בזמן הראוי.
תיקון הפרט ותיקון הכלל
נחום אביחי בוצ'קו
בפרשתנו מסופר על פנייתו של הקב"ה אל משה רבנו, ובקשתו ממנו שיילך להנהיג את עם ישראל. משה נעתר לבקשה, יוצא לדרך ממדיין למצרים, אך בדרכו עם משפחתו נקלע לסכנת חיים – "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו" – ורק כאשר ציפורה אשתו מלה את בנה ניצל משה ממוות (ראה שמות ד, כד-כו).
כותב הספורנו: 'בלכתו מן המדבר למדין עם אשתו ובניו. וסיפר זה אחר שהשלים כל מצוות האל יתברך אליו בדבר השליחות… . ויבקש המיתו – מלאך הברית המקדש את הנימול לזרע יעבדנו, ביקש להרוג את משה בשביל שנתרשל'. כלומר, לאחר שמשה רבנו קיבל את השליחות מהקב"ה הוא יצא לדרך ונתרשל במצוַת מילת בנו ולכן המלאך ביקש להמיתו.
נשאלת השאלה, איך יתכן שמשה רבנו נתרשל במצווה כה חשובה, הברורה לכל אחד מאיתנו?
עונה הראב"ע: 'הייתה קבלה בידם שלא יומל הבן ביום השמיני אם הוא חולה או הוא בדרך שאין יכולת במוליכו להתעכב, ובעבור כי משה לא יוכל להתעכב בשליחות ה', ראה בעצתו שלא יומל כי יסתכן הנער אם יוליכו אותו בדרך. והנה שלח ה' מלאך להזכיר למשה שיניח עצתו ויומל הנער וילך לו לבדו, והנער יהיה עם אמו עד שיתרפא'. כלומר, משה רבנו העדיף לבצע את שליחותו למען כלל ישראל בחשיבות רבה יותר מאשר את ברית המילה של בנו. ולכאורה הוא צודק, וכי מה חשוב יותר גאולת עם ישראל כולו או ברית מילה לבנו?
שמעתי מגיסי הרב אריאל אלקובי שאכן אנו למדים מהסיפור הזה עניין יסודי מאוד בעבודת ה', ביחס בין הפרט לבין הכלל. הנה במאמר על פרשת ויגש הבאנו את דברי הרב קוק: 'האדם צריך להיחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות … וצריך שתהיה מחשבתו ורצונו ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל" (אורות הקודש ג, עמוד קמז), אולם נראה שיש להוסיף על כך הסתייגות חשובה: האדם אינו יכול לפעול למען הכלל אם אין הוא מתקן תחילה את עצמו ואת משפחתו. משום כך משה רבינו צריך היה תחילה למול את בנו, שזהו התיקון האישי הבסיסי, המחוייבות שלו כלפי משפחתו, ורק לאחר מכן הוא יכול היה להמשיך לפעול למען גאולת ישראל. ההשלכות המעשיות של עניין זה הן ברורות, ושייכות למושג של 'דוגמא אישית', הן מצד התועלת המעשית והן מן הצד המהותי האמיתי שלהן. לא יתכן שמחנך, מורה, משפיע, ידבר על חשיבות מידת החסד בשעה שהוא עצמו מקולקל במידה זו.
נתחיל בתיקון עצמנו, ובמקביל ומתוך כך נוכל להשפיע על כלל האומה.
'החושב, העומד על עמדתו העצמית, מחוייב הוא לשכלל את עולמו הפנימי בכל ענפיו ופרטיו. והעבודה הזאת אין לה קצבה, וכל ימיו הוא קרוא להוסיף לקח ושכלול של חיים מדעיים ומוסריים… ועם זה מתמזגת היא יפה עם הצורות הרוחניות והמעשיות של הכלל כולו' (אורות הקודש ג, עמוד קכ).