על שולחן השבת

מִמָּרָה לסיני
שאול דוד בוצ'קו

התגלות ה' בהר סיני היא האירוע המכונן של ההיסטוריה של עם ישראל ושל החיים היהודיים. מעמד זה, שמחשבתו קדמה לבריאה (ראה רש"י בראשית א, לא), מהדהד עד ימינו במלוא עָצמתו. כצפוי, גם הימים שקדמו לו היו ימים רוויי עָצמה, שבהם עם ישראל התכונן למה שנראה בלתי אפשרי: לשמוע את קול ה'.

מראש חודש סיוון התחילו בני ישראל להתכונן;^[1] באותו יום הם באו מן הדרך וחנו לרגלי הר סיני (ראה שמות יט, א-ב).

בב' בסיוון (רש"י שמות שם, ג) עלה משה אל ההר, והוריד משם את דברי ה' לבני ישראל:' אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ' (שמות שם, ג-ו).

בג' בסיוון (רש"י שם, ח) החזיר משה אל ה' את תשובת העם: 'כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה'  (שמות שם, ח).

בד' בסיוון, (רש"י שם, ט ו-יא) שלושה ימים לפני מתן תורה, ציווה משה על בני ישראל להיטהר לקראת היום הגדול. (שמות שם, י-טו).

סדר כרונולוגי זה מפורש בפרשת יתרו, אבל לאחר מכן מדלג הכתוב על מה שקרה בה' בסיוון ועובר לו' בסיוון בבוקר, להתגלות עצמה ולאזהרה האחרונה, שאחריה שמע העם את קול ה' המדבר אליו. (שמות שם ט"ז–כה). רק בסוף הפרשה הבאה – פרשת משפטים – חוזרת התורה לתאר את השתלשלות האירועים באותם ימים: (לדעת רש"י שם שם, יא, ושם כד, א ו-ד). בד' בסיוון (רש"י שם כד, א ו-ג).  מלבד האזהרה המפורשת בפרשת יתרו, חוזר משה ומלמד את העם את המצוות שניתנו במרה: שבת, כיבוד אב ואם, פרה אדומה ודינים, כלומר החוק האזרחי. העם מקבל על עצמו את אלו: 'וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה' (שמות שם, ג), ומשה כותב את תחילת התורה מבראשית ועד מתן תורה. (שם שם, ד, ורש"י שם).

למחרת, בה' בסיוון, (רש"י שם) כורת ה' ברית עִם ישראל. הבכורות, המשמשים בכהונה, מקריבים קרבנות (שמות שם, ה).  משה קורא באזני העם את 'ספר הברית' – הוא תחילת התורה שכתב אתמול, ואו-אז עונים בני ישראל את תשובתם המפורסמת  'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע' (שם שם, ז). כדי להשלים את כריתת הברית (רש"י שם, ו; גמ' כריתות ט, א). מזה משה מדם הקרבנות, מחציתו על המזבח ומחציתו על העם (שמות שם, ו ו-ח).

ולמחרת, בו' בסיוון^[2]:  'וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם' (שמות שם, יב).

שתי שאלות מתבקשות כאן: מדוע חילקה התורה את סיפור האירועים שקדמו למתן תורה לשתי פרשיות? ומדוע חזר משה בד' בסיוון על המצוות שניתנו במרה?

מרה – מלשון מרירות. היה זה מייד לאחר יציאת מצרים: 'וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל משֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ' (שם טו, כב-כה).

על פי המסורת, מסמלים המים את התורה –' "וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם", דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נ"ה, א) "הוי כל צמא לכו למים"' (בבא קמא פב, א). לאחר שלושה ימים ללא תורה ניתנו לעם ישראל המצוות הראשונות; אך הם טועמים בהן טעם מר. עם ישראל במצבו דאז איננו יודע להעריך את המצוות, איננו מסוגל להבין שחוקי הא-לוהים, אפילו הנראים קשים ביותר, נושאים בחובם  את אהבת ה' – דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם' (משלי ג, יז). משה נזקק להפעיל את כישוריו הפדגוגיים כדי 'להמתיק את המים', מפני שיום ו' בסיוון, יום מתן תורה, הוא חסר כל משמעות אם איננו גם יום קבלת התורה, יום הזדהות מוחלטת עם מצוות ה'. לכן חוזר משה ומדגיש את הלקח שלמדו במרה קודם להתגלות ולמתן התורה כולה. 

את סיפור מעמד הר סיני חילקה התורה לשתי פרשיות כדי ללמדנו את המסר הכפול שבהתגלות:

את עשרת הדברות כל אדם יכול להבין: האמונה בא-לוהים, יום המנוחה השבועי, כיבוד ההורים, היושר וכבוד האדם – אלו הם יסודות כל חברה אנושית תרבותית; ואכן רובם כבר כלולים – אם כי בסגנון שונה – בשבע מצוות בני נח. אין כמובן שום קושי בהבנתם, אולם יישומם בחיי המעשה קשה. רק תודות לנתינתם על ידי א-לוהים, נתינה המעניקה להם ממד מוחלט, מסוגל עם ישראל להפנים אותם ולהפוך לממלכת הכוהנים שעליה דובר בפרשת יתרו.

אך יש צורך גם בדרך נוספת: עם ישראל מחזיק בסוד המאפשר לכל אחד, אף למי שלא נכח בהתגלות ה' כאשר נתן את עשרת הדיברות, להתעלות למדרגה רוחנית כזו שחיים על פי עיקרים אלו יהפכו אצלו לטבע. הסוד הוא מצוַת תלמוד תורה – לימוד כל התורה. על ידי הלימוד וההתעמקות בפרטי התורה אנו כורתים את הברית עם הקב"ה.^[3]

קרבת א-לוהים נבנית על ידי עמל, לימוד ויגיעה יום-יומיים.

יתרו היא פרשת הערכים הנעלים של היהדות; אותם ערכים, המפורשים בעשרת הדיברות, הם שעוררו ביתרו את הרצון לבוא להצטרף אליה. הנקודה המרכזית בפרשה היא שבני ישראל נענו לאתגר ואמרו: 'נעשה' – אנו נחיה את חיינו על פי ערכים אלה.

לעומתה, משופעת פרשת משפטים במצוות ובפרטי הלכות; אולם רש"י, בדיבורו הראשון בפרשה,^[4] מגשר על הפער: 'מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני' – פרטי ההלכות של פרשת משפטים מקורם כולם בהתגלות ה' בהר סיני.

אותו הרעיון  מובע בגמרא (ברכות ה, א).  הדורשת את הפסוק מפרשת משפטים (שמות כד, יב) שהובא לעיל:

'"'וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם",

לוחות – אלו עשרת הדברות,

תורה – זה מקרא,

והמצוה – זו משנה,

אשר כתבתי – אלו נביאים וכתובים,

 להורותם – זה תלמוד;

מלמד שכולם נתנו למשה מסיני'.

ובכן, דווקא בפרשת משפטים, פרשת ההלכות והלמדנות, כורת ה' באמת את הברית בינו ובין ישראל. וזאת כאשר בני ישראל, המתנערים מרוחה של מרה, עונים כאחד: 'נעשה ונשמע'.

[1] ראה כל העניין בשבת פו, ב-פז, א; פסיקתא זוטרתא שמות פי"ט.

[2] ואמנם, לדעת רש"י התרחש אירוע זה לאחר מתן תורה.

[3] ראה מדרש תנחומא נח סי' ג: וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה שנאמר 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות לד, כז)'. ובגמ' (גיטין ס ע"ב) בקיצור: לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל'.

[4] שמות כא, א, ומקורו במכילתא מס' דנזיקין פרשה א.