על שולחן השבת

שתי המלחמות
שאול דוד בוצ'קו

לאחר שנים ארוכות של שעבוד יצאו העברים סוף סוף לחופשי, אך לא ארכה להם הרווחה: מהרה חזרו בהם המצרים ורדפו אחריהם, ותיכף הגיע גם תורו של עמלק – עם עצום ואכזר – לתקוף את ישראל. שתי המלחמות האכזריות סמוכות זו לזו, אך אינן דומות זו לזו.

המלחמה נגד המצרים מנוהלת כולה בידי שמים: הצדדים המעורבים אינם אלא כחומר ביד היוצר. א-לוהים בכבודו ובעצמו הוא המשדל את פרעה לרדוף אחרי העברים: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת (הוא פיתום, ועכשיו נקרא פי החירות על שם שנעשו בני חורין – רש"י) בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן (מקום מקודש לעבודה זרה המצרית)  נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם. וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם' (שמות יד, א-ד). למהלך 'המבויים' הזה ישנה מטרה ברורה ומפורשת:

 'וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה" (שם שם, ד).

שיא ההתגלות של גבורת ה' היה בקריעת ים סוף בפני בני ישראל, ובהטבעת כל רודפיהם המצרים בים: 'וְיַם סוּף בָּקַעְתָּ. וְזֵדִים טִבַּעְתָּ. וִידִידִים הֶעֱבַרְתָּ. וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם. אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר'. במלחמה זו היו העברים רק כלי ביד ההשגחה; אמנם הם היו נתונים בסכנה, אבל ה' הוא שניהל את המערכה: 'ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן' (שם שם, י).

מטרת הנִסים ביציאת מצרים לא הייתה רק להציל את בני ישראל, שהרי הם יכלו להינצל גם בלא כל המופתים הגדולים והנוראים האלה. מטרת הנִסים הייתה להודיע את כוחו וגבורתו של ה', כאשר ה' משדד את מערכות הטבע הוא מראה לכול שהוא אדון הכול. אמנם, שבירה של החוקים שה' קבע בבריאת העולם חייבת להישאר מאורע חריג, כפי שלימד אותנו משורר התהילים: 'וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבֹר' (תהלים קמח, ו). לכן הנִסים הם בדרך כלל נִסים נסתרים, המתרחשים בתוך השתלשלות של מאורעות טבעיים. היוצא מן הכלל, ההתגלות החד-פעמית במצרים, מטרתה הייתה להודיע לבני האדם אחת ולתמיד מיהו הבורא. התורה עצמה מדגישה את האופי החד פעמי של הנס הזה: 'כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם' (שמות שם, יג).

אמנם במלחמה נגד הרודפים המצרים לא נדרשו העברים לפעול, ו'ה' נלחם להם', אבל במלחמה נגד עמלק העם הוא שנלחם, והקב"ה לא התערב. משה לבדו הוא שניהל את המשבר: הוא מינה את יהושע לרמטכ"ל ופקד עליו לגייס במהירות לוחמים ולהשיב מלחמה נגד עמלק. וכך מספר הכתוב: 'וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק…' (שם יז, ח-ט).

אבל משה עדיין השתוקק לנס. הוא הבהיר ליהושע שהוא שומר לעצמו תפקיד מפתח – לפעול בעבורם אצל הקב"ה: 'אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָא-להים בְּיָדִי' (שם שם, ט).  משה יעלה אל ראש הגבעה ובידו המטה, אותו המטה המופלא שבו עשה מופתים לרוב. כוונתו להשיג את הניצחון על ידי שיָרים את המטה, אבל הוא איננו מצליח במשימה: ידיו כבדות (עי"ש פסוק יב) ואין לו כוח אף להרים אותן.

המפרשים מקשים כיצד אדם במדרגתו של משה, שחולל כל כך הרבה נִסים, איננו מסוגל להרים את ידיו. רש"י מציע תשובה זו: 'בשביל שנתעצל במצוה ומינה אחר תחתיו, נתייקרו^[1] ידיו' (רש"י שמות יז, יב). ובכן, משה לומד את הלקח: היה לו לחדול מתפילותיו ולנהל בעצמו את הקרבות בשטח. ניהול המלחמות עלי אדמות נמסר לבני אדם.

המטה הפלאי לא עזר בקרב הזה לניצחון, הוא איבד את כוחו העל-טבעי. אלא שהקב"ה גרם למשה להשתתף בגופו בלחימה לצד חייליו – כאשר ידיו כבדו כאב כל  גופו. וכאשר הצליח, למרות כאביו, להחזיק את זרועותיו זקופות ולעודד בכך את העם, ידם הייתה על העליונה.

לפי דברינו, המלחמה נגד המצרים הייתה כולה עניינו של הקב"ה, מפני שמטרתה הייתה בעיקר להראות את כוחו ואת כבודו יתברך. לעומתה הייתה מלחמת עמלק עניינם של בני ישראל, שהצטרכו להתגונן מפני אויביהם.

אולם חכמינו מסייגים קביעה נחרצת זו. האדם איננו יכול לקבל את חירותו ללא שום השתדלות: אמנם בני ישראל לא נדרשו להילחם נגד המצרים, אבל הם נצטוו לצעוד קדימה בביטחון מוחלט ובאמונה עיוורת בה'. רק כאשר נחשון בן עמינדב קפץ אל תוך הגלים, נבקע הים לפני בני ישראל. (סוטה לז, א; מכילתא בשלח; ועוד). נחשון הראה שאין יציאה לחירות ללא רצון וללא מסירות נפש, וכך הציל את כבודו של האדם.

מאידך גיסא ביארו חז"ל שמשה בחר דווקא צדיקים במדרגתו של יהושע כדי להילחם בעמלק, כיוון שלכל מלחמה יש גם ממד רוחני. על החייל לדעת לשם מה הוא נלחם – הרמה האנושית והמוטיבציה של הלוחמים חשובות להשגת הניצחון לא פחות מגודל הצבא ומאיכות הציוד, ולכן יש צורך רב לדעת איזה סוג של חברה שואפים לכונן לאחר הניצחון. עליונותו של צבא יהושע על צבא עמלק נעוצה במוכנות של יהושע למלא את תפקידו גם לאחר הניצחון הצבאי. הוא ידע שאחרי המלחמה הוא יצטרך לרתום את עצמו למשימה של חינוך העם, פן ימחק איבוד הערכים את הניצחונות בשדה הקרב. כדי להגשים את חזונו הוא יקדיש את השנים הבאות ללימוד בבית המדרש, כפי שהתורה מעידה:  'וּמְשָׁרֲתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל' (שמות לג, יא). תודות לכפל הממדים הזה – הן רמטכ"ל והן רב ראשי – יכול יהיה יהושע למלא כראוי בבוא העת את מקומו של משה. 

עמידת משה בראש הגבעה ביטאה כבר היא את הייעוד הכפול הזה. בהופעתו רבת ההוד הוא עודד את חייליו לקרב, ובהרימו ידיו אל השמים הוא סימן להם את מטרת הלחימה.^[2]

[1] כלומר נהיו כבדות.

[2] כפי שמובא במשנה: 'וכי ידיו של משה עושות מלחמה? אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים ליבם לאביהם שבשמים היו מנצחים.' מסכת ראש השנה ג, ח.