על שולחן השבת

הגבול הדק
שאול דוד בוצ'קו

'וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אלהים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ' (שמות לב, א). ואהרן הסכים: 'וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה'! (שם שם, ד). העם אשר אך שמע מפי הגבורה את עשרת הדברות בהר סיני, האומה הנושאת את דגל המונותיאיזם בין כל האומות, מתחילה ארבעים יום בלבד לאחר ההתגלות הא-לוהית לסגוד לפסל!  'וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' (שם שם). רק עתה הם חוו את גדול הנִסים בכל הזמנים, את ההוכחה החיה לאיוולת האלילות, והנה הם מצטרפים לפולחן הפגאני של מעניהם, הם עצמם הופכים לעובדי אלילים. איזו תהפוכה פתאומית ובלתי מובנת של ההיסטוריה. ואהרן, כיצד יעלה על הדעת שהוא הפך ליוזם של ההידרדרות הזאת?

יש בין המפרשים (ויקרא רבה פרשה י, ג, והובא ע"י רש"י כ'מדרשו' (אחרי שפירש 'פשוטו'). תרגום יונתן). האומרים שהוא פעל מתוך פחד, משום שראה שרצחו את חור, בנה של מרים, שֶׁמָחָה נגד סטייה זו. ר' אברהם אבן-עזרא דוחה פירוש זה: 'למה פחד אהרן שיהרג, והלא מתו אחריו כמה חסידים מישראל, שלא הגיע מעלתם למעלת אהרן בחסידות לפרסת כף רגל אהרן, על ייחוד השם. והנה חברי דניאל הושלכו לכבשן האש בעבור שלא ישתחוו לצלם (דניאל ג, כג), ואיך יעשה אהרן פסל, שהמעשה קשה מהשתחויה'.^[1] ואכן לאורך ההיסטוריה היהודית, רבים – שבוודאי לא התקרבו למדרגת אהרון – נהרגו על קידוש השם כדי לא לעבוד עבודה זרה, שהיא אחת משלוש העבירות שעליהן נפסק 'ייהרג ואל יעבור'. 'ואם הוא עשה עבודה זרה, חייב היה משה להרגו קודם עובדי העגל. והנה משה התפלל בעדו, והעובדים הרג. ואיך היה אחר כן מכפר על בני ישראל הוא וזרעו עד סוף כל הדורות?'. (שם).

יש שפירשו שאהרן נמנע מלמחות כדי להציל את עם ישראל מכליה: 'אמר אהרן מה אעשה, הרי הרגו את חור שהיה נביא, עכשיו אם הורגים אותי שאני כהן מתקיים עליהם המקרא שכתוב "אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא" (איכה ב, כ) ומיד הם גולין'. (ויקרא רבה שם). 'ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם' (רש"י שם בשם המדרש). – בני ישראל יוכלו לטעון להגנתם שהם הלכו אחרי המנהיג.

גם את הפירוש הזה^[2] דוחה האבן-עזרא מאותו הטעם. שום סיבה איננה יכולה להצדיק עשיית פסל לעבודה זרה, ואהרן היה צריך להילחם עד הסוף כדי למנוע את העם מחילול ה' כזה. הכהן הגדול משרת את ה', הוא איננו משרתו של העם.

בין עבודת השם לעבודה זרה

אכן  'מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ' (ישעיהו ו, ג). אך מצד האדם, 'מצד המקבל', להכריז שא-לוהים נמצא בכל מקום – הרי זה כמו לומר שאיננו בשום מקום. אין אדם יכול לחיות בתודעה חדה ותמידית של קרבת א-לוהים: כיצד יוכל לצחוק, לדבר, להתרחץ או לשכב לישון?! יאחזנו חיל ורעדה ללא הפוגה. הוא יעמוד כמאובן ותתבטל כל ישותו העצמית –'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי' (שמות לג, כ).  לכן יש צורך 'למסך' את נוכחות ה', לרכז כביכול את שכינתו במקום אחד או בדבר אחד, שאליו נכוון בעבודתנו הדתית.

כל זמן שמשה היה נמצא, הוא שגילם את כבוד ה' בארץ. אמנם הכול ידעו שאיננו א-ל, הרי הם קוראים לו 'משֶׁה הָאִיש (שמות לב, א), אבל הוא היה כמו 'רבי' המתווך בינינו לבין הא-לוהים, העותר אל ה' בשבילנו כאשר איננו מסוגלים לפעול בעצמנו בתפילותינו. הוא יכול לשאול את ה' ולהביא את תשובתו בעָצמה פחותה, כזו שהאדם יכול לסבול כפי מדרגתו. משה שאיננו, משה שנעלם, בין שמת ובין שהפך למלאך, לא יוכל יותר למלא תפקיד זה.

לא, בני ישראל לא דימו שפסל העגל הוא א-לוהים, אומר ר' אברהם אבן-עזרא. העגל היה מבחינתם 'כבוד חונה בצורת גוויה'^[3] – כלומר עצם שנעשה לכבודו של  ה', וכמו שאחרי כן בנו בני ישראל משכן שבתוכו ארון הברית ועליו הכפורת עם הכרובים. והרי הכרובים אינם א-לוהים, אלא מקום שבו שוכן כבודו כדי שהאדם יוכל לכוון אליו ולתת ביטוי לרשפי אהבתו לה'.

אלא שאם כן הוא, מה בעצם ההבדל בין עגל הזהב לבין כרובי הזהב?^[4]

רבי יהודה הלוי עונה בספר הכוזרי שאת עשיית הכרובים ציווה ה', ואת העגל עשו מדעתם: 'וחטאתם היה בציור אשר נאסר עליהם, ושיִחסו ענין אלהי אל מה שעשו בידם ורצונם מבלי מצות הא-להים' (ספר הכוזרי מאמר א, צז).

הגבול בין עבודת ה' לבין עבודה זרה הוא גבול דק (עיין כוזרי שם עז-עט). ללא יראת א-לוהים, הופכת  עבודת הא-לוהים לשימוש תועלתי בא-לוהי ולהשפלת מושג הא-לוהות. לכן קובעות הלכות מפורטות ביותר את צורת המשכן ואת אופן בנייתו. וכן נצטווינו גם על מורא המקדש (ויקרא יט, ל, ושם כו, ב); ואף כיום, שבית המקדש חרב, אין לנו רשות להיכנס למקום שבו עמד. (ראה ס' החינוך מצוה קפד ומצות תקסה). לקודש הקדשים, שבו היה מונח ארון העדות ומעליו שני הכרובים, אף הכהן הגדול לא היה נכנס אלא פעם בשנה לעבודת יום הכיפורים. ( ויקרא טז ב ושם שם כט-לד, משנה כלים פ"א מ"ט).

אמנם נמשך אהרן אחרי בני ישראל ברצונם ללכת אחרי 'אלהים אשר ילך לפניהם', אך לאחר שעשה את העגל הוא בנה מזבח וקרא 'חַג לַה' מָחָר' (שמות לב, ה).  הפסוק משתמש שם בשם בן ארבע אותיות – 'וזה השם הוא שם עצם לכבוד השם, ולא יתערב אחר עמו [כ]במלת א-להים, שהוא לענינים רבים' (אבן עזרא שמות לא שם). ואם כן – 'לכבוד ה' נעשה' (אבן עזרא שם). אהרן והעם התכוונו לעבודת ה'; אולם מאחר שצורה זו נעשתה על פי הבנת האדם ולא על פי ציווי ה', חג זה לא היה בשום אופן חוויית התעלות רוחנית: 'וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת… וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק (שמות לב, ו).

העובד את ה' שלא על פי הדרכים שציווה ה' מגיע לידי עבודה זרה.

[1] פירוש אבן-עזרא עה"ת שמות סוף פרק לא בהקדמתו למעשה העגל.

[2] עי"ש שהביא את שני הפירושים בתחילת דבריו, והשגותיו מוסבות על שניהם.

[3] וזו כוונת המלה 'א-להים' בפסוק 'עשה לנו א-להים אשר ילכו לפנינו' (שמות לב, א). אמנם היו מעטים מישראל שמחשבתם היתה לעבודה זרה, והם שאמרו 'אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים' (שם שם, ד). ראה אבן עזרא שם.

[4] שצורתם כצורת אדם. ראה חגיגה יג, ב, רש"י ואבן-עזרא שמות כה, יח, רמב"ן שם כה, כא, ועוד.