על שולחן השבת

מדינה בלי נשמה
שאול דוד בוצ'קו

'אמר רבי אלעזר: הרואה… בית המקדש בחורבנו, אומר "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה" (ישעיהו סד, י), וקורע' (מועד קטן כו, א).

לכן, במשך כאלפיים שנה, כל הקרב אל הכותל המערבי לאחר שלושים יום שלא ראה אותו קורע את בגדו. (ראה שו"ע א"ח סי' תקסא ס"ב וס"ה, ויו"ד סי' שמ סל"ח). קריעה זו היא אות שאנו מתאבלים על בית המקדש – על פי ההלכה, השומע שמת לו קרוב משפחה שמתאבלים עליו חייב לקרוע את בגדו, (עיין כל פרטי ההלכה בשו"ע יו"ד סי' שם). ואכן חורבן הבית שקול בשבילנו לאבדן אדם היקר לנו.

פוסקי זמננו נזקקו לשאלה אם בימינו, כאשר עם ישראל שב וזכה לעצמאות מדינית, חל עדיין חיוב הקריעה בראיית מקום המקדש. הרב חיים דוד הלוי בספרו 'מקור חיים' (כרך ב, עמ' 208-209). פוסק כי בימינו אין עוד חיוב לקרוע. בין שאר הנימוקים הוא טוען: 'בית המקדש היה אמנם מקום חשוב ביותר לעבודת ה' בזבח ומנחה, אבל אין קיומו של עם ישראל וקיום תורתו תלויים בבית-המקדש. הלא העדיף רבן יוחנן בן זכאי את "יבנה וחכמיה" על "ירושלים ומקדשה" בשעת פגישתו עם אספסינוס בערב החורבן (עיין גיטין נו, ב), וההפסד הדתי-הלכתי באבדן המקדש ובהפסקת עבודת הקרבנות, השלים עם ישראל בלימוד תורה ותפילה, בחינת 'וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינו' (הושע יד, ג, וראה יומא פו, ב). ולכן הבכי והאבל והצער, לרבות הקריעה המחויבת, סובבים למעשה מסביב לאבדן העצמאות המדינית, ובאים לידי ביטוי חזק בבית המקדש, שהיה סמל עצמאותו המדינית של העם… ולכן עתה, כאשר זכינו לעצמאות המדינית שאבדה אז, ולשלטון שכמותו לא ידע ישראל אף בתקופות שלטונו הטובות ביותר, נמצא כי אבדן המקדש איבד את משמעותו המרירה ביותר, וחזר להיות דינו כאבדן מקום חשוב מאוד לעבודת ה', שבשביל זה ודאי יוסיף עם ישראל לקבוע את יום חורבנו ביום התשיעי לחודש אב, שהיה גם יום אבדן עצמאותו המדינית, כיום צום, אך ייתכן שאין צורך יותר לקרוע בכל פעם שרואים את מקומו בחורבנו כדין הקורע על מת'.

במאמר זה מפתח הרב חיים דוד הלוי שני יסודות:

• בית המקדש, עם כל חשיבותו, איננו דבר הכרחי לקיום היהדות. לימוד התורה והתפילה יכולים למלא את מקומו.
• בית המקדש הוא סמל העצמאות המדינית.

נראה לי כי לאור פרשתנו והפרשיות הסמוכות לה יש מקום לפקפק בניתוח זה.

הפסוק אומר: והחומרית של עם ישראל צריכה להוביל אליה. עלינו לכונן חברה שבה שוכן כבוד ה': "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח).

המקדש – או המשכן במדבר – הוא הרבה יותר מסמל המדינה, מתכשיט; הוא עדות לממשות של שכינת ה' בעם ישראל. בניית המשכן היא אפוא התכלית שכל ההתפתחות הרוחנית והחומרית של עם ישראל צריכה להוביל אליה. עלינו לכונן חברה שבה שוכן כבוד ה': "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שם, שם).

א-לוהים ברא את העולם ויצר בית בעבור האדם. כנגד זה, המשכן הוא הבית שהאדם יוצר בעולם הזה בעבור א-לוהים. ל"ט המלאכות האסורות מן התורה בשבת הן אותן המלאכות שנדרשו לבניית המשכן, משום שבניית המשכן מקבילה לבריאת העולם. בניית המקדש מסכמת אפוא את מכלול פעולות היצירה האנושית (עיין שבת מט, ב), וחורבנו מבטא את התרחקות השכינה. זהו אות לכישלון שליחותנו לקדש את העולם שא-לוהים מסר לידינו כדי שנעשה אותו ראוי להשראת השכינה. לכן, כדברי התלמוד הירושלמי, 'כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו' (ירושלמי יומא פ"א ה"א).

כל זמן שבית המקדש איננו נבנה הרי שהסיבות לחורבנו עדיין קיימות, וזו הטרגדיה האמיתית. ואמנם לימד אותנו התלמוד ש'אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש' (שבת קיט, ב), אך זהו מפני שלעומקו של דבר, לימוד התורה של ילדי ישראל הוא התנאי הראשוני לבניית המקדש. הפסקת לימודם כדי לבנות את בית המקדש, כמותה כהחרבת היסודות שעליהם צריך להיבנות הבניין; אבל אין הכוונה שהלימוד הוא תחליף לבית המקדש.

וכך הסביר זקני הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל: 'מדוע בכה יעקב על יוסף עשרים ושתיים שנים? הלא ידועה ההלכה שאין להתאבל על המת יותר מדי, (מו"ק כז,ב; שו"ע יו"ד סי' שצד). וגזירה שהמת משתכח מן הלב לאחר שנים עשר חודש; (עיין ברכות נח, ב; רש"י עה"ת בראשית לז, לה). מדוע לא חל כלל זה על יעקב?' והשיב זקני זצ"ל: 'זהו מפני שיוסף היה חי (רש"י לז, לה).  ובאותו אופן, כאשר אנו מבכים את חורבן בית המקדש לאחר אלפיים שנה, אנו מעידים שהמקדש עודנו חי, ושלא התייאשנו מלראות בתחייתו'.

לחדול מלבכות על חורבן בית המקדש פירושו לזלזל במעלתו ולראות בו רק 'עוד מקום חשוב לעבודת ה". תקומת מדינתנו היא בוודאי התגלות חסדי ה' ושלב בגאולה, אבל לחדול מלבכות על בית המקדש – משמעותו של דבר זה היא לעצור כאן את התהליך; אדרבה, נקרב את בניינו על ידי שנפיח נשמה יתירה במדינתנו הצעירה.^[1]

[1] אינני דן פה בעצם ההלכה; ולמעשה מקילים היום, ייתכן שעל פי טעמו של הרב צבי יהודה קוק המובא בספר מקור חיים שם (עמ' 208). כמובן שדברינו כאן אינם גורעים כלום מההערכה העצומה שאנו רוחשים למפעל התורני העצום של הרב חיים דוד הלוי, שזכה להביא את ההלכה לציבור הרחב לא כמכלול של מעשים, אלא כדרך חיים שיש בה עמקות רוחנית.