על שולחן השבת

הנס והבחירה החופשית
מהי הגאולה האמיתית
בליעת המטות
מהות עשרת המכות

הנס והבחירה החופשית
שאול דוד בוצ'קו

לאחר מלחמת ששת הימים קיבל העם היהודי כולו את שחרור העיר ירושלים ושאר מחוזות יהודה ושומרון בפרץ של שמחה, וראה בו את התגשמות הנבואות העתיקות ואת קיום ההבטחה הא-לוהית לתת לישראל את הארץ הזאת.

כבר אז נשמעו קולות שהתנגדו לתפיסה זו של ההיסטוריה; קולות אלו חזו מראש שמאות אלפי התושבים הפלסטינאים עלולים לגרום בעיות חמורות למדינת היהודים. לאחר מלחמת לבנון הראשונה (בשנת תשמ"ב), הצטרפו כמה רבנים חשובים לתנועה רעיונית זו, וביניהם כמה ראשי ישיבות הסדר. באופן מתמיה, דווקא כאשר עברו הפלסטינאים את אחת התקופות הקשות בתולדותיהם – תקופה שבה אף ידידיהם הערביים נטשו אותם – החלו קולות אלה להישמע.

נעלה כאן כמה השערות שיש בהן כדי להסביר פרדוקס זה. בפעם הראשונה מאז היווסדה, נלחמה מדינת ישראל לא נגד מדינה ערבית כלשהי אלא נגד העם הפלסטינאי. לכן לא היה ניתן עוד לטעון שהערבים הפלסטינאים אינם מהווים עם, ושזהותם הקולקטיבית באה לידי ביטוי במסגרת המדינות הערביות. עצם העובדה שהם ננטשו על ידי אחיהם הערבים חיזקה אף היא את הטענה שהם מהווים אומה בפני עצמה. יש שראו מציאות זו כבר זמן רב קודם לכן, אך עתה חדרה הכרתה לתודעת אותם הרבנים, אשר שכלו רבים מתלמידיהם-יקיריהם במלחמה הזאת. לאור זאת נוצר לטעמם צורך בפיתרון מוסכם שיושג במשא ומתן, וכל משא ומתן כרוך בהכרח בוויתור.

נראה כי הבסיס לטענה שמותר על פי ההלכה להיפרד מחלקים מארץ ישראל תמורת שלום הוא הכלל היסודי שאין סומכים על הנס: על האדם לקחת אחריות על עתידו, אין הוא רשאי לחכות שיקרה נס ויפתור את בעיותיו.

המקור לעניין זה מופיע במסכת קידושין:[1] 'וכל היכא דקביע היזיקא לא סמכינן אניסא, דכתיב "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי"' (שמואל א טז, ב). אף על פי ששמואל הלך בשליחותו של הקב"ה, שפקד עליו ללכת למשוח את דוד, הוא היה ירא לנפשו ולא אמר: 'אם ה' ציווה אותי, אלך והוא יעשה לי נס'.

 שעתם הגדולה של הנסים מתחילה ללא ספק ביציאת מצרים. הפסוקים שנביא להלן מבהירים מדוע חולל ה' נסים אלה, ולאורם ננסה להבין מה חלקו של פועל ה' בהיסטוריה, ומהו החלק המוטל על האדם.

ה' אומר אל משה: 'וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם…וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם' (שמות ז, ג-ה). ולהלן אומר הכתוב: 'כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ…וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ' (שם ט, יד-טז). ועוד בהמשך: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' " (שם י, א-ב).

אנו רואים אפוא שאחת ממטרותיה של התערבות הא-לוהים במצרים הייתה להראות שהוא אדון העולם ומנהיג ההיסטוריה. כך גם הסכימו כל המפרשים, כלשונו של הרמב"ן (רמב"ן עה"ת שמות י, א): 'כדי שתספר אתה וכל ישראל לדורות הבאים כח מעשי, ותדעו כי אני ה', וכל אשר אחפוץ אעשה בשמים ובארץ'.

זכרון הנסים האלה הוא אחד מיסודי היהדות. חובה להזכיר יציאת מצרים בכל יום בשחרית ובערבית. חג אחד – פסח – מוקדש כולו למטרה זו, ולמעשה בכל מאורעות החיים היהודיים, בשבתות ובימים הטובים, נמצא יסוד זה. בכולם אנו אומרים:  'זכר ליציאת מצרים'. 

אין לראות ביציאת מצרים מאורע היסטורי בודד; יציאת מצרים היא המקור למחויבות שלנו לא-לוהים, לקבלת עול מלכות שמים ועול מצוות. זו הסיבה שאנו מזכירים יציאת מצרים בקריאת שמע: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-להים אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם' (במדבר טו, מ).

יציאת מצרים מוזכרת שוב בברכה שלאחר קריאת שמע, והפעם כמקור לבטחוננו בה' לאורך ההיסטוריה: '…וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּמִים. נֶאֱמָנִים וְנֶחֱמָדִים לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. עַל אֲבוֹתֵינוּ וְעָלֵינוּ. עַל בָּנֵינוּ וְעַל דּוֹרוֹתֵינוּ. וְעַל כָּל דּוֹרוֹת זֶרַע יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ… מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ, וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ, כָּל בְּכוֹרֵיהֶם הָרָגְתָּ, וּבְכוֹרְךָ גָּאָלְתָּ, וְיַם סוּף בָּקַעְתָּ, וְזֵדִים טִבַּעְתָּ, וִידִידִים הֶעֱבַרְתָּ, וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם, אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר…'

יציאת מצרים מוזכרת כאן כמקור לאמונתנו בה' ולביטחוננו בו, שדְבָרוֹ אמת ויציב וקיים לעד. כל הבעיות של עם ישראל, ככל שיהיו מסובכות, ייפתרו מבלי שתתבטל אפילו אות אחת מִדְּבַר ה' ומהבטחתו לעמו.

אולם אם כן הוא, מהו תוקפו של האיסור לסמוך על הנס? מה מוטל עלינו לפעול למען גאולת ישראל, וכיצד זה מתיישב עם אמונתנו בהובלת ה' את ההיסטוריה?

כדי להתבונן ביסודות האיסור לסמוך על הנס נחזור לנתח את סוגיית הגמרא שהובאה לעיל. שמואל שאל את הקב"ה: 'אֵיךְ אֵלֵךְ (למשוח את דוד) וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי?'. כיצד עלינו להבין שאלה זו? אם א-לוהים בכבודו ובעצמו פקד על שמואל ללכת למשוח את דוד, כיצד אפשר שיעלה על דעתו של שמואל להתחמק מחובתו בגלל קושי המשימה? הרי ציווי ה' הוא עצמו ההבטחה שיגן עליו! וכי לא שמע אברהם בקול ה' כשציווה אותו להעלות את בנו אשר אהב לעולה? והרי כולנו יודעים שים סוף נבקע רק לאחר שנחשון בן עמינדב קפץ לתוך גלי הים, בהראותו את בטחונו בה'! ואף אם נקבל את הכלל שאין לסמוך על הנס, הרי זה כאשר הנס לא הובטח במפורש, אבל כאשר הקב"ה נותן פקודה לנביא – ברור לחלוטין שאיננו רשאי להתחמק בגלל הסכנה!

כיצד נגדיר אפוא את האיסור לסמוך על הנס? נעיין בכמה דוגמאות המובאות בתלמוד.

במסכת קידושין מסופר על נער 'שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת'. נער זה קיים בבת אחת שתי מצוות ששכרן מפורש בתורה: 'בכיבוד אב ואם כתיב (דברים ה, טו): "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ", בשילוח הקן כתיב (שם כב, ז): "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים"'. ותמהים חכמינו שם: 'היכן טובת ימיו של זה? והיכן אריכות ימיו של זה?', וכן נשאלת השאלה: 'והא… שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן!'. מסקנת הגמרא היא 'סולם רעוע הוה, דקביע היזיקא, וכל היכא דקביע היזיקא לא סמכינן אניסא^[1] דכתיב "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני".'

מכאן נלמד שיש להבחין בין עצם קיום המצווה לבין האמצעים שבהם אנו משתמשים לקיים אותה. אל לו לאותו הנער לחשוב: 'אם אני מקיים את רצון ה', הוא יגן עלי מפני כל סכנה'. לא ולא! מן ההכרח לבדוק את עמידות הסולם לפני קיום המצווה.

וכך גם לגבי 'אין סומכין על הנס'. פירושו של משפט זה הוא שעל האדם לחַשֵּׁב כיצד להגיע למטרה שקבע הא-ל, ולא חלילה שעל האדם לקבוע בעצמו את המטרה.

כדי להמחיש רעיון זה נתבונן בסיפור כיבושה של העיר עי, בספר יהושע (פרק ח). הקב"ה ציוה את יהושע לכבוש את העי והבטיח לו את הניצחון: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת, קַח עִמְּךָ אֵת כָּל עַם הַמִּלְחָמָה וְקוּם עֲלֵה הָעָי, רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת מֶלֶךְ הָעַי וְאֶת עַמּוֹ וְאֶת עִירוֹ וְאֶת אַרְצו' (יהושע ח, א). והנה הכתוב מתאר לנו בפרטי פרטים את האסטרטגיה שבה נקט יהושע במלחמתו: כיצד חילק את חייליו, היכן הציב את כוחותיו ובאיזה תחבולות נקט (שם שם, ג-כב). קושי המשימה לא מנע מיהושע מלהילחם בעי, והוא לא טען כמובן שאין סומכים על הנס. אך בגלל עצמתה של העיר הוא השתמש במיטב חכמתו כדי לתכנן ולנהל את כיבושה.

באופן דומה יש להבין את הדו-שיח בין שמואל לא-לוהים: שמואל שאל את ה': 'אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי', וה' ענה לו: "עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי" (שמואל א טז, א-ב). כלומר: 'אל תפרסם שאתה הולך למשוח את דוד, אלא עשה שיחשבו הרואים שאתה הולך להקריב קרבן'. שמואל מעולם לא הסתפק אם לקיים את ציווי ה'; הוא רק רצה לדעת כיצד ללכת אל דוד, אם בפרהסיה או בצנעה.

וכן הדבר לגבי היסטוריית עם ישראל בכללה: המטרות מפורשות בתורה ואין אנו רשאים לשנותן; אבל חובה עלינו לשקול בדעתנו באלו אמצעים נשיג את אותן המטרות, כדי שנוכל לכלכל בתבונה את צעדינו.

[1] תרגום: סולם רעוע היה, שקבוע בו ההיזק. ובכל מקום שקבוע בו ההיזק אין סומכים על הנס.