סימן ת"ק – קניית בשר והכשרתו ביום טוב

בסימן זה מפרט המחבר את המלאכות השייכות להכנת בשר הנקנה בחנות, מן הקנייה ועד לאכילה. זו הסיבה שיש כאן הקבלה מסויימת לסימן הקודם, שעסק בהכנת הבשר שנשחט.

סעיף א

^אאין קונים בשר בפיסוק דמים (א), לומר לטבח תן לי בסלע או בשתים; וכן לא יאמר לו הריני שותף עמך בסלע; אלא מחלק להם שלישיות או רביעיות, כפי החלקים שדרך לחלק בעיר בלא פיסוק דמים (ב). ומביא שתי בהמות ויאמר: זו כזו, ולמחר שמין הנשארת, וכפי ששוה כך יפרע לו (ג). הגה: וי"א דדוקא ישראל לגבי ישראל שרי כהאי גונא, אבל ישראל עם אינו יהודי – אפילו בכהאי גונא אסור (ד) (הגהות אשירי פרק אין צדין).

^אמשנה ביצה כ״ז, וכדמפרש רש״י שם בגמרא וברייתא שם.

(א) בפיסוק דמים – אסרו חכמים בשבת וביום טוב 'מקח וממכר', כלומר עשיית עסקים, משום גזירה  שמא יכתוב ומשום פגיעה בקדושת היום. אולם לצורך אכילה התירו לקנות בהמה או אוכל בתנאים מסויימים (ועיקרם שהקניה תהיה ללא תשלום ישיר וללא דיבור על כסף) שנועדו לצמצם את הפגיעה בקדושת היום.

(ב) בלא פיסוק דמים – כלומר: הקונה מזכיר ביום טוב רק את שם החלק בבהמה שהוא רוכש, אך לא מדבר על ערכו. לאחר החג הוא משלם את מחיר אותו חלק.

(ג) כך יפרע לו – אם קונה בהמה שלמה או חלק שאינו בגודל קבוע יכול לציין בהמה אחרת או חלק אחר הדומים למה שקונה, ולאחר יום טוב ישלם על פיהם.

(ד) אסור – אסור לקנות ביום טוב מגוי אפילו בלא שיזכיר הקונה את סכום המקח, מפני שאנו חוששים שהגוי יזכיר את הסכום[1].

סעיף ב

^באסור לשקול בשר, אפילו בביתו, ^גלידע כמה יבשל (ה). ^דואפילו ליתנו בכף מאזנים לשמרו מן העכברים אסור (ו) ^האם היא תלויה במקום שרגילים לשקול בה. ^וואפילו לשקול מנה כנגד מנה (ז) אסור. ^זומותר לשקול בידו, שלוקח החתיכה בידו ומשער כמה יש בה (ח); וטבח אומן אפילו זה אסור (ט). ^חאבל אם הוא יודע לכוין דרך חתיכתו לחתך ליטרא או חצי ליטרא – חותך כדרכו ואינו חושש (י).

^במשנה ביצה כ״ח.  ^גטור.  ^דמשנה וגמרא שם.  ^השם בגמרא. ^וטור, וכן נראה דעת רמב״ם בפרק ד מהלכות יום טוב.  ^זשם בגמרא וכפירוש הר״ן, וכן פירש הרא״ש.  ^חהרב המגיד בפרק ה מהלכות יום טוב בשם הרשב״א.

(ה) לידע כמה יבשל – המדידה אסורה ביום טוב משום 'עובדין דחול'. אמנם מדידה של מצווה מותרת, ושמחת יום טוב הרי היא בגדר מצווה – ובכל זאת אסור לשקול את הבשר, שהרי אפשר להסתפק בהערכה.

(ו) אסור – כי כל שימוש במשקל הרי הוא 'עובדין דחול', ונראה כמעשה שאינו מתאים ליום טוב.

(ז) לשקול מנה כנגד מנה – כלומר להשתמש במאזנים בלי המשקולות הקבועות, אלא לשים כמשקולת אוכל שמשקלו ידוע.

(ח) ומשער כמה יש בה – כיוון שהמעריך כך אינו נראה כשוקל כלל.

(ט) אפילו זה אסור – בגלל מיומנותו של הטבח האומן גם כשמשער נראה כשוקל.

(י) חותך כדרכו – במקרה כזה הוא אינו נראה כשוקל, אלא כחותך.

סעיף ג

^טאין נוקבין נקב בבשר בסכין לתלותו בו (יא), אבל ביד מותר (יב). ^יואם לעשות בו סימן (יג) – מותר אפילו בסכין (יד).

^טביצה כ"ח בגמרא.  ^ישם.

(יא) לתלותו בו – מוכרי בשר היו רגילים לנקב בסכין את חתיכות הבשר ולתלותן בנקב זה. עשיית הנקב נראית כהכנה למכירה, ואסורה משום 'עובדין דחול'.

(יב) ביד מותר – היות שאין זה מעשה של מוכרי בשר, שכאמור מנהגם לנקב בסכין.

(יג) לעשות בו סימן – יש שנהגו לנקוב בנתח הבשר לצורך סימונו. הדבר שימש גם לצורכי כשרות, כדי שיוכל לזהות את הבשר גם אם ישלחנו על ידי שליח (גוי), ולא יפסל משום "בשר שנתעלם מן העין"[2].

(יד) מותר אפילו בסכין – שאין זה מעשה של מוכרי בשר.

סעיף ד

^כמולגין הראש והרגלים ומהבהבים אותם באור (טו). אבל אין טופלין אותם בסיד ולא בחרסית ולא באדמה, דמתחזי כעיבוד (טז); ואין גוזזין אותם במספרים, שנראה כעושה לצורך השיער (יז).

^כברייתא ביצה ל״ד. ודין מליגת הגדי בסימן תצ״ט.

(טו) ומהבהבים אותם באור– ראינו בסימן הקודם (סעיף ב') שמליגה היא שפיכת מים רותחים על עור הבהמה השחוטה כדי להקל על הוצאת השערות, ושהדבר מותר לצורך אכילת העור בלבד. מנהגם היה לאכול את הראש והרגלים עם העור, לכן מליגתן מותרת[3].

(טז) דמתחזי כעיבוד – פעולה זו נראית כעיבוד כיוון שלא היו רגילים להשתמש באמצעים האלו עבור הכנת העור לאכילה, אלא דווקא לשימורו. ואסרו חכמים גם אם עושה כך לאכילה, שנראה שמזלזל ביום טוב.

(יז) שנראה כעושה לצורך השיער – וזו טרחה שאינה לצורך יום טוב.

סעיף ה

^למותר למלוח כמה חתיכות בבת אחת, אף על פי שאינו צריך אלא אחת (יח). הגה: וי"א דלא שרי להערים רק קודם אכילת שחרית (יט) (ר"י וב"י בשם סמ"ג). ומותר למלוח הבשר ביום טוב, אף על פי שהיה אפשר למולחו מערב יום טוב (כ) (מהרי"ל ות"ה סימן פ"ד).

^למימרא דשמואל ביצה י״א, וכפירוש רבנו ירוחם דרב אדא בר אהבה להוסיף על דברי שמואל בא, דאפילו להערים ולמלוח חתיכה אחת ואחר כך ליטול אחרת ולומר בזו אני רוצה מותר. ועל זה קאי הגהת רמ״א.

(יח) שאינו צריך אלא לאחת –  וזו כעין הערמה[4], הואיל ואינו צריך אלא אחת[5]. ומותר להערים כיוון שבאופן עקרוני אפשר שיצטרך ליותר, ומשום שאין בכך טרחה גדולה.

(יט) קודם אכילת שחרית – כיוון שהקולא שמא יזדקק ליותר קיימת דווקא קודם סעודת החג, אבל לאחר הארוחה אין למלוח יותר מחתיכה אחת. ונראה שהמחבר חולק על דברי רמ"א אלה, ולשיטתו גם אחרי הארוחה יכול למלוח כמה חתיכות אף שאינו צריך אלא לחתיכה אחת[6].

(כ) מערב יום טוב – ואמנם פסק הרמ"א בתחילת סימן תצ"ה שאוכל נפש שהיה אפשר לעשותו מערב יום – אין לעשותו ביום טוב, אך סייג דבריו שם רק לדבר "שאינו מפיג טעם כלל", ואילו בשר השוהה במלח מפיג טעמו.

סעיף ו

^מנוהגין לנקר בשר ביום טוב (כא) אפילו נשחט מערב יום טוב (כב) (וטוב לשנות קצת אם יוכל לשנות באיזה דבר) (כג) (מהרי"ל ות"ה סי' פ"ד).

^ממרדכי בפרק קמא דביצה ושאר פוסקים, מהא דרב אדא בר אהבה ביצה י"א.

(כא) לנקר בשר ביום טוב – הניקור הוא הפרדת החלבים והגידים האסורים באכילה מן הבשר. אין בניקור משום מלאכה[7], אלא טרחה בלבד. והתירו זאת חכמים משום שהניקור הוא צורך אכילה, שהרי אסור לאכול את הבשר עם החלקים האסורים. מותר לנקר את כל הבהמה אפילו אם אינו נזקק לכל הבשר, שלא חילקו חכמים בדבר ולא נתנו דבריהם לשיעורים, והתירו לנקר כדרך ההכנה הרגילה של הבשר.

(כב) אפילו נשחט מערב יום טוב – יש אוסרים לנקר אם הבהמה נשחטה אתמול, שהרי זו טרחה שהיה אפשר לטרוח לפני יום טוב. ולא חשש המחבר לדבריהם, כיוון שהניקור אינו מכשירי אוכל נפש, אלא צורך אכילה ישיר.

(כג) לשנות באיזה דבר – ניקור שהיה יכול לעשותו מאתמול מצריך הרמ"א לעשותו בצורה השונה מעט מדרכו בחול. ובזאת הרמ"א לשיטתו, כפי שכתב בתחילת הלכות יום טוב: "ויש מחמירין אפילו באוכל נפש עצמו, כל שאינו מפיג טעם כלל … מיהו אם לא עשאו מערב יום טוב ויש בו צורך יום טוב – מותר לעשותו על ידי שינוי" (תצ"ה, א).

[1] אבל דבר שערכו ידוע – מותר לקנותו מגוי. ולכן התיר המחבר בתחילת סי' תקי"ז לקנות מנכרי ביצים או אגוזים שלא נלקטו היום (החילוק על פי "תפארת שמואל" על הרא"ש, ביצה פרק ג' אות י').

[2] "בשר שנתעלם מן העין" הוא בשר שנשאר ללא השגחה, ואנו חוששים שמא החתיכה שלפנינו עכשיו אינה החתיכה המקורית. כשאסרו לאכול בשר שנתעלם מן העין הטביעו חכמים את גודל הזהירות בענייני כשרות.

אך אם יש סימן שהחתיכה הנמצאת לפנינו כעת היא החתיכה שהונחה בתחילה, הרי אין כאן איסור של בשר שנתעלם מן העין. (ועיין בשולחן ערוך יורה דעה סימן ס"ג.)

[3] ומי שרגיל לאכול גם את שאר הגדי עם עור, יכול למולג גם אותו, כפי שראינו בסימן הקודם סעיף ב'. (וראה הערה 1 שם.)

[4] ויש הערמה חמורה יותר, והיא שימלח חתיכה אחר חתיכה, ואחרי כל חתיכה שמולח יאמר שמעוניין בשניה. הערמה חמורה זו אסר המחבר, כשיטת הרמב"ם. ודע שהרשב"א התירה, כדי שלא יסריח הבשר.

[5] פירוש זה מבוסס על המג"א בס"ק י' ("דחד טרחה הוא" שכתב המג"א על פי דברי רש"י בביצה יא ע"ב, אין כוונתו שמולח את כל החתיכות במפולת יד אחת, אלא שכולם לפניו, ולכן נראה כהערמה), וגם הסבר דברי הרמ"א בהמשך עולים מפירושו שם. ועיין במ"ב שפירש בדרך אחרת הן את דברי המחבר והן את דברי הרמ"א.

[6] למדנו זאת מכך שהביא הבית יוסף תנאי זה של קודם הארוחה בעניין ההערמה הגדולה שהתיר הרשב"א (ראה למעלה הערה 4), ולא בעניין הערמה זו.

[7] אין בכך איסור בורר כיוון שהאיסור וההיתר אינם מעורבים זה בזה אלא דבוקים יחד.