הלכות יום טוב - המלאכות האסורות ביום טוב

הקדמה

ה' נתן לעמו ישראל ימים טובים, והם פסח, שבועות וסוכות, ולעניין איסורי מלאכה אף את ראש השנה. בימים אלה אסרה התורה לעשות כל מלאכת עבודה. ימים אלה מוקדשים לה' ולאדם: לה' על ידי תפילות ולימוד, ולאדם על ידי התענוג, שהוא מצווה בכל הימים הטובים. הרמב"ם כתב בפירוש שזו היא מצוַת עשה, ואילו בשבת מצוַת העונג היא מדברי סופרים[1]. שתי הדרישות, איסור מלאכה ומצוַת תענוג, סותרות לעתים זו את זו, כיוון שכאשר ידי האדם אסורות קשה לו ליהנות. ואכן, אין איסור מלאכה ביום טוב דומה לגמרי לאיסור מלאכה בשבת.

המלאכות האסורות ביום טוב הן אותן המלאכות האסורות בשבת, עם הקלות מסוימות שמטרתן לאפשר את התענוג. וכדברי התורה בפרשת בא: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות י"ב, טז). עניינו של יום טוב הוא לשבות בו מהעבודה, ולהתענג הן ברוחניות והן בגשמיות. זו הסיבה שהמלאכות הנצרכות להכנת אוכל מותרות ביום טוב, כיוון שהן חלק מעניינו, שהוא לשמוח וליהנות. לכן מותר ללוש ולאפות ולבשל בו, וכן לשחוט ולעשות את כל הנצרך להכנת הבשר לאכילה.

חכמים דאגו מאוד לשמור אף על אופיו הקדוש של יום טוב. לכן ישנם דברים העומדים בתנאים המתירים מלאכה (צורך אכילה או מכשירים שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב, כפי שיבואר להלן), ובכל זאת נאסרו משום אופיו של היום. איסור זה נקרא 'עובדין דחול'.

סעיף א

(א) ^אכל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביום טוב, חוץ ממלאכת אוכל נפש (ב) ^בוחוץ מהוצאה (ג) והבערה (ד), ^גוכן מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר לעשותה מאתמול (ה). הגה: ויש מחמירין אפילו באוכל נפש עצמו (ו) כל שאינו מפיג טעם כלל אם עשאו מערב יום טוב (א"ז ומהרי"ל); מיהו אם לא עשאו מערב יום טוב ויש בו צורך יום טוב – מותר לעשותו על ידי שינוי (סמ"ק ור"ן).

^אמשנה ביצה ל"ו ומגלה ז.  ^במשנה וגמרא ביצה י"ב וכבית הלל.  ^גברייתא מגילה שם וכר' יהודה.

(א) הקדמה: בין שבת ליום טוב – גם במלאכות האסורות הן בשבת והן ביום טוב קל יום טוב משבת: בשבת העושה מלאכה חייב כרת, ואם בעדים והתראה – מיתת בית דין; מה שאין כן ביום טוב, שבו העושה מלאכה איסורו ב'לאו', ואינו חייב אלא מלקות. המחלל שבת פוגע ביסוד האמונה שהקב"ה ברא את עולמו, ואילו שביתת יום טוב באה להזכירנו שהקב"ה הוציא אותנו מעבדות מצרַים, ואנו היום עבדים לה'[2].

הבדל נוסף בין שבת ליום טוב הוא שבשבת כל מלאכה בפני עצמה נחשבת איסור, והעושה מלאכות הרבה חייב על כל אחת ואחת; מה שאין כן ביום טוב, שבו כל המלאכות הן איסור אחד, והעושה כמה מלאכות ביום טוב אינו נענש אלא פעם אחת.

המלאכות האסורות מן התורה בשבת – ואינן משמשות להכנת אוכל – אסורות מן התורה אף ביום טוב. המלאכות האסורות בשבת מדרבנן אסורות מדרבנן אף ביום טוב. וכן כל האיסורים משום כבוד השבת, כגון האיסורים התלויים בדיבור, נאסרו אף ביום טוב. בכל זה אין הבדל בין שבת ליום טוב, לבד מכמה יוצאים מן הכלל, כפי שיתבאר בעזרת ה' בסימנים הבאים[3].

(ב) חוץ ממלאכות אוכל נפש – שהן לכל הדעות: מלאכות הלישה והאפייה, השחיטה, ההפשטה ומליחת הבשר. ובהמשך יתבארו בפרוט.

(ג) מהוצאה – הותרה ביום טוב אף שלא לצורך אוכל נפש הסיבה לכך היא שאיסור ההוצאה פוגם בעונג יום טוב, שהרי אם אי אפשר להוציא קשה לצאת מן הבית לטיול ולהבאת הדברים הנצרכים. לכן הבינו חכמים שההוצאה היא בכלל ההיתר "אך אשר יאכל לכל נפש"[4]. גבולות היתר זה יתבארו בסימן תקי"ב, ובעיקר בסימן תקי"ח.

(ד) והבערה – אף שהיא אחת מל"ט המלאכות, הותרה ההבערה ביום טוב באופן נרחב. מן הפסוק "לא תבערו אש בכל מֹשְׁבֹתֵיכֶם ביום השבת" דייקו חכמים שדווקא בשבת אסורה ההבערה לחלוטין. ביום טוב, לעומת זאת, ההבערה מותרת אם היא לצורך היום[5], כיוון שאנו אומרים בה "מתוך שהותרה לצורך [אוכל נפש], הותרה נמי שלא לצורך". גם כאן יסוד ההיתר הוא במצווה להתענג ביום טוב, שהרי הבערה נצרכת לעונג יום טוב, למשל הבערת אש כדי להתחמם בימים קרים. אולם גם ההבערה לא הותרה לגמרי, והבערה שאינה לצורך יום טוב כלל – אסורה (וייתכן אפילו שאסורה מן התורה[6]).

(ה) לעשותה מאתמול – מכשירי אוכל נפש הם מלאכות שאינן קשורות ישירות להכנת אוכל, אך יש צורך בהן כדי להכשיר את הכלי המכין את האוכל, כדוגמת השחזת סכין. את רוב מלאכות ההכשרה אפשר לעשות לפני החג, שהרי במהותן אינן מלאכות הקשורות לעשיית אוכל, והן אסורות מן התורה. אולם יש ממלאכות אלו שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב, והבינו חכמים שהן כלולות בהיתר מלאכות אוכל נפש ביום טוב. שהרי כאמור, כל מהות ההיתר הוא שאדם יוכל להתענג ביום טוב. פרטי דינים אלה מפורשים בסימנים ק"ח וק"ט.

(ו) אפילו באוכל נפש עצמו – איסור הרמ"א מדרבנן. מן התורה ודאי שמלאכות אוכל נפש הותרו בצורה גורפת, והמכשירים- רק אם אי אפשר לעשותם מערב יום טוב, אולם חכמים אסרו חלק ממלאכות אוכל נפש (כפי שנראה בהמשך). לדעת הרמ"א איסור זה אינו מצומצם לאותן המלאכות בלבד, אלא בכל מלאכה ומלאכה – אם העשייה ביום טוב עצמו לא נצרכת לשיפור טעם האוכל, לכתחילה יש לעשותה מערב יום טוב, כדי שביום טוב נהיה פנויים להתענג. אם לא הספיק לעשות את המלאכה מערב יום טוב – יעשׂנה ביום טוב, אולם בשינוי. המחבר לא קיבל חומרה זו, ולשיטתו אין שום איסור לטרוח ביום טוב במלאכות המותרות לצורך שמחת יום טוב.

סעיף ב

^דקצירה וטחינה ובצירה וסחיטה וצידה, אף על פי שהם מלאכת אוכל נפש אסרום חכמים (ז).

^דהרא"ש בריש פרק ג' דביצה, ובירושלמי מסמיך להו אקראי.

(ז) אסרום חכמים – טעם האיסור ברור, שהרי מלאכות אלו אינן מלאכות ביתיות להכנת אוכל, ואם יתירו גם מלאכות אלו – לא יתענגו ביום טוב כלל, אלא יצודו ויקצרו וידושו. חכמים אסרו אותן כדי לשמור על רצון התורה שהתגלה בהיתרה לעשות מלאכת אוכל נפש. ודע שיש ראשונים הסוברים שמלאכות אלו אסורות מן התורה, ולא פסקו המחבר והרמ"א כמותם. גם מלאכות אלו לא נאסרו לגמרי, ומצאנו למשל טחינה מותרת, היא הטחינה הביתית[7].

סעיף ג

^האין מוציאין משא על הבהמה ביום טוב (ח).

^הרמב״ם בפרק ה׳, וסמ״ג.

(ח) משא על בהמה ביום טוב – הוצאת משא על בהמה אינה מל"ט אבות המלאכה שנאסרו בשבת, אלא היא איסור בפני עצמו. נחלקו הפוסקים אם דווקא רשימת המלאכות האסורות בשבת אסורה ביום טוב, או שגם דברים שנאסרו בשבת אף שאינם מלאכה אסורים ביום טוב, כהוצאת משא על בהמה. אמנם לכל הפחות הדבר אסור מדרבנן, וּּודאי שיש בהוצאת משא על הבהמה משום 'עובדין דחול'[8]. 

סעיף ד

^ומוקצה, אף על פי שמותר בשבת, החמירו בו ביום טוב ואסרוהו (ט). הגה: ויש מתירין מוקצה אפילו ביום טוב (טור בשם פוסקים), אבל נולד אסור לדבריהם אפילו בשבת (י). וכל מוקצה שאינו בעלי חיים (יא), כגון אוצר של פירות ועצים (יב), סגי כשיאמר מכאן אני נוטל, ואין צריך שירשום (יג) (רבינו ירוחם נ"ד ח"ג). ומותר להכין מיום טוב ראשון לשני בב' ימים טובים של גליות (יד) (כל בו). ועיין לעיל סימן ש"י כל דיני מוקצה.

^ומסקנת הגמרא אליבא דרב נחמן בריש ביצה, דבית הלל סבירא לה ביום טוב כרבי יהודה. וכן פסק הרי״ף ורמב״ם בפרק א', וכך הסכימו האחרונים.

(ט) החמירו בו ביום טוב ואסרוהו – נאריך כאן בנושא החשוב של הבחנה בין מוקצה בשבת לבין מוקצה ביום טוב: איסור מוקצה נותן צביון של קדושה ליום הקדוש, שאין טלטולו ביום טוב כטלטולו בחול. בשבת נחלק איסור מוקצה לכמה וכמה סוגים (מוקצה מחמת חסרון כיס, מחמת גופו, וכיוצא בזה) וכולם אסורים גם ביום טוב. אולם ישנו מוקצה שמותר בשבת[9] ואסור ביום טוב, והוא מוקצה מדעת. מוקצה מדעת הוא חפץ או אוכל העומד לרשותו של אדם וראוי לשימושו, אלא שהאדם דחאו, ולא התכוון להשתמש בו בשבת. בשבת דברים אלה אינם מוקצים, ומותר לאדם לטלטל אותם, אולם ביום טוב דברים שדחאם הינם מוקצים.

הואיל ודברים רבים שהם מוקצים בשבת אינם מוקצים ביום טוב (כיון שעומדים לצורך מלאכות אוכל נפש) עלול אדם לחשוב שאין איסור מוקצה ביום טוב. משום כך ומשום שמלאכות רבות הותרו ביום טוב לחלוטין, החמירו בו חכמים ואסרו לאדם לטלטל ביום טוב כל מה שאדם דחה משימושו, אף אם בשבת אין זה מוקצה. עולה שבשבת, בניגוד ליום טוב, דבר נאסר רק אם נתקיימו בו שני הטעמים: שידחהו ממחשבתו ושאינו ראוי לשימוש.

נביא כאן רשימה של דברים שאינם מוקצים בשבת והם מוקצים ביום טוב (על פי החיי אדם כלל ס"ה):

דבר הראוי לאכילה רק בשעת הדחק, כדג קטן מלוח, האדם מקצה ממנו את דעתו. בשבת מותר לטלטל מאכל כזה (שו"ע ש"ח, לא-לב) וביום טוב אסור[10].

אוכל שהקצה לסחורה – ראוי לאכילה, אבל האדם הקצה דעתו ממנו. בשבת מותר בטלטול  (ש"י, ב) וביום טוב אסור.

מוקצה מחמת מיאוס, כגון נר של חרס ועץ שצולים בו דגים, שהם מאוסים קצת. בשבת הם ראויים לשימוש אחר, ולכן אף שבני אדם מקצים דעתם ממנו – אינו מוקצה (רע"ט, ו; ש"י, א). ביום טוב הרי זה מוקצה.

נולד – דבר שנשתנה מהותית בשבת עצמה – מותר בטלטול בשבת ואסור ביום טוב. כגון בהמה שמתה בשבת וכעת היא ראויה למאכל בהמה (שכ"ד, ז); עצמות שהתפרקו מהבשר, כשקודם נכללו בראוי למאכל אדם, ועכשיו ראויות למאכל בהמה[11].

עלינו להוסיף שישנם דברים המוקצים הן בשבת והן ביום טוב, אולם לא מאותה סיבה: בשבת הם מוקצים בגלל שאינם ראויים לשימוש; וביום טוב ראויים הם לאכילה, אך אסורים משום שהקצה אותם מדעתו. למשל: התרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישה, הרי הם מוקצים בשבת כמו כל בעלי חיים, משום שאינם ראויים. אולם ביום טוב, בו מותר לשחוט, הם מוקצים בגלל שהקצה אותם מדעתו (ולכן אסורים דווקא אם עומדים לגדל ביצים או לחרישה, ומתרים אם עומדים לשחיטה). וכן כלי שנשבר בשבת, שהיה ראוי למלאכה ועכשיו אינו ראוי אלא להסקה, בשבת אסור בטלטול בגלל שהוא מוקצה מחמת גופו, וביום טוב המותר בהסקה הדבר אסור משום נולד  (תק"א, ו).

(י) אפילו בשבת – ראינו בהערה הקודמת שלשיטת המחבר הן מוקצה והן נולד מותרים בשבת ואסורים ביום טוב. הרמ"א מביא שיש ראשונים החולקים, ובדבריהם קולא בהלכות יום טוב וחומרא בהלכות שבת:

הקולא – לשיטתם אין הבדל בין איסור מוקצה בשבת לבין איסורו ביום טוב. ו"מוקצה מדעת", שלמחבר מותר בשבת ואסור ביום טוב (כפי שביארנו בהערה הקודמת), מותר גם ביום טוב.

החומרא – נולד, שראינו שאף הוא מותר לשיטת המחבר בשבת ואסור ביום טוב, אסור לטלטלו לשיטתם גם בשבת. והטעם, שהיות והדבר הנולד לא עמד לרשות האדם לפני שבת – שהרי עדיין לא נברא – הרי הוא כאבנים, האסורים בטלטול לכל הדעות בשבת מטעם זה ממש.

אמנם, בהלכות שבת לא הביא הרמ"א להלכה את צד החומרא, והסכים עם המחבר שנולד מותר בשבת[12]. לכן למעשה גם לפי הרמ"א אפשר להקל בשבת בין במוקצה מדעת ובין בנולד, שהרי זהו ספק דרבנן. והוא הדין במוקצה מדעת ביום טוב, ובזה מקל הרמ"א יותר מן המחבר. אולם נולד אסור ביום טוב גם לשיטת הרמ"א, שהרי אין בו ספק שאסור: אם בגלל שכל מוקצה מדעת אסור גם ביום טוב, ואם בגלל שנולד אסור אפילו בשבת.

(יא) שאינו בעלי חיים – בעלי חיים אסורים בטלטול בשבת כ"מוקצה מחמת מגופו", שהרי אינם ראויים לכלום. אולם ביום טוב בעלי חיים שעומדים להישחט אינם מוקצים. בעלי חיים שאינם עומדים לשחיטה הרי הם מוקצים ביום טוב אלא אם כן הוכנו לכך (כפי שנראה בסימן תצ"ז).

(יב) אוצר של פירות ועצים – פירות שבאוצר, שהוא מין מחסן, הרי הם מוקצים מדעת ואסורים ביום טוב (כפי שהתבאר למעלה בס"ק ט'). אך אפשר לבטל את איסור פירות אלו על ידי אמירה פשוטה מערב יום טוב שמתכוון לקחת פירות מאוצר זה. הדבר מותר משום שהפירות במהותם ראויים, אלא שנאסרו בגלל מחשבתו שלא להשתמש בהם, ולכן יתבטל דין המוקצה על ידי מחשבה נגדית. ואפילו אם הפירות מרובים, ולא מתכוון לקחת אלא קצתם – נתבטל האיסור על ידי מחשבתו[13].

(יג) שירשום – לסמן אלו פירות רוצה לקחת. וביארנו בהערה הקודמת מדוע אין בכך צורך. ודע שהרמב"ם פסק שצריך לרשום, ולא די באמירה להוציא אף ממוקצה כזה. כף החיים (ס"ק מג) מביא את חומרת הרמב"ם, ומסיים: "נראה דלכתחילה טוב להחמיר, ובדיעבד יש לסמוך על המתירין".

(יד) בשני ימים טובים של גלויות – הכנה זו היא האמירה שייקח מפירות אלו מחר. אולם אסורה הכנה שיש בה מעשה, כהכנת האוכל או סידור השולחן מיום טוב ראשון לחברו. והכנה זו, שאין בה אלא אמירה, אינה נחשבת כהכנה אסורה.

[1] לשון הרמב"ם בהלכות יום טוב (פ"ו הי"ט): "אכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה". קשה לומר שכוונתו למצוַת השמחה, הואיל והדברים נאמרו גם על ראש השנה שאין בו שלמי שמחה (שבהם מקויימת מצוַת השמחה, ראה ברמב"ם תחילת הלכות חגיגה). אולם לא מנה זאת הרמב"ם במניין המצוות. ערוך השולחן, שהדגיש שמצוַת עונג יום טוב דאורייתא, כלל זאת ב"מקראי קודש". ונראה להוסיף (על פי הסוגיה בביצה טו ע"ב) שזו חלק ממצוַת השביתה, שהחג הוא גם "לה'", כלומר תפילה ולימוד, וגם "לכם", כלומר תענוג.

[2] על פי הראב"ד המובא בבית יוסף כאן.

[3] כמה דוגמאות לדברים שנאסרו בשבת והותרו ביום טוב: גרימה לכיבוי הנר (סימן תקי"ד, ג); ריבוי בשיעורים (סימן תק"ג, וראה דברינו שם בס"ק ד); השלת פירות דרך ארובה  (סימן תקכ"א); נשיאת משא (עיין לקמן ס"ק ח', ובהערה 8); ועוד.

[4] על פי הרמב"ם פ"א ה"ו.

[5] על פי ב"י כאן בשם הרב המגיד (ומקורו בירושלמי ביצה פ"ה ה"ב).

[6] ודין "הואיל ומקלעי ליה אורחים" נאמר רק במלאכות שהן לצורך אוכל ממש, כמו בישול. וראה דברינו בסימן תקי"א ס"ק א.

[7] כפי שנראה בתחילת סימן תק"ד. ולגבי סחיטת פירות עיין מה שכתבנו בסימן תק"ה הערה 1.

[8] ואמנם הרמ"א כתב במפורש שאין איסור שביתת בהמתו ביום טוב (רמ"ו, ג), ובכל זאת נראה שיאסור להוציא משא על בהמתו. ששם אמר זאת הרמ"א לעניין השכרת בהמתו לאינו יהודי, דבר המותר לכתחילה ביום טוב; אבל מכך שכאן לא העיר כלום נראה שלהוציא בידים על גבי בהמה מודה שאסור, משום 'עובדין דחול'.

[9] לדעת ר' שמעון, שהלכה כמותו.

[10] מדובר בדג הראוי לאכילה רק בשעת הדחק, והבישול המותר ביום טוב אינו מתקנו.

[11] הבאנו דוגמה זו על פי החיי אדם שם. וכך משמע מדברי הרמ"א (ש"ח, כט) שהתיר לטלטל את העצמות דווקא אם נתפרקו מערב שבת. אולם קשה על החיי אדם שאומר שבשבת מותר אפילו נתפרקו בשבת עצמה. ואולי כוונת החיי אדם היא שלפי הרמ"א שאוסר נולד (לשיטתו וכפי שמשמע כאן, ולא כמפרשים שהרמ"א מודה שנולד מותר בשבת) באמת גם בשבת העצמות אסורות. אלא שלשיטת המחבר, שאנו פוסקים כמותו, העצמות מותרות בשבת ואסורות ביום טוב. אולם עיין בכף החיים שם, שהבין אחרת את דברי הרמ"א.

[12] ישנה סתירה לכאורה בשיטת הרמ"א בנולד בשבת. שהורה להחמיר לכתחילה בהמסת שומן (שי"ח, טז), וביאר משנה ברורה שהוא משום נולד (שם ס"ק ק"ה). ונראה לתרץ שאסר שם הרמ"א דבר שהאדם עצמו מוליד, וכאן הקל בדבר הנולד מאליו (וראה גם ש"כ, ט במ"ב ס"ק לה, גם שם כדברינו).

[13] הסברנו שהפירות ראויים – כפשט דברי הרמ"א, וכפסיקת ביאור הלכה ד"ה "ואין צריך לרשום". אולם מדברי רבינו ירוחם עצמו נראה שאמר דבריו גם בראויים במקצת, ומחשבתו הופכת את דינם לראוי.