שולחן ערוך כפשוטו
הלכות יום טוב
סימן תקט"ו – דברים שהובאו על ידי נכרי ביום טוב
סימן זה עוסק בעיקר בדברים שהובאו ביום טוב על ידי גוי, ויש חשש שנעשה בהם איסור מלאכה. לכן להבנת הלכות אלו יש להקדים ולבאר מהו איסור הנאה ממלאכת גוי:
בשבת וביום טוב (ואף בחול המועד) אסרו חכמים ליהנות ממלאכה שגוי עשה בעבור ישראל. ואסור עד מוצאי היום "בכדי שיעשו", כלומר עד הזמן שבו יכולה המלאכה להיעשות בהיתר. כמה טעמים ניתנו לאיסור זה, ומהם: א. שלא ליהנות ממלאכת יום טוב כלל[1]. מפני שאם נתיר ליהנות ממלאכת הנכרי ביום טוב עלול הישראל לזלזל באיסורי המלאכה ולעשותם בעצמו. לשיטה זו הדברים שהביא הגוי הרי הם "מוקצה מדעת", ואסורים בטלטול[2]. ב. גזרה שמא יבקש מאינו יהודי שיעשה מלאכה למענו, ואז אסור מכיוון שהגוי נחשב כשלוחו[3]. ג. לשמור על צביונם של שבת ויום טוב, "כדי שלא יעשה אדם מלאכתו בשבת על ידי גוי, ונעשה השבת חול"[4].
כל זה בנוגע לדברים שיש חשש שנעשתה בהם מלאכה. דברים שיש חשש שהובאו מחוץ לתחום ידונו מסעיף ה'[5].
סעיף א
אאינו יהודי שהביא דורון לישראל ביום טוב (א), אם יש ממינו במחובר (ב) או בשמחוסר צידה (ג) – אסור אף למי שלא הובא בשבילו לאכלו בו ביום (ד) (ואפילו עבר ונתן לפיו ולעסו – אסור לבלעו) (ה) (ר"ש בפירוש המשנה פ"ח מ"ב דתרומות), גואפילו לטלטלן אסור (ו). ולערב מותרים בכדי שיעשו (ז). ובשני ימים טובים של גליות, אם הובא ביום ראשון – דמותר מיד בליל יום טוב שני (ח) בכדי שיעשו. הגה: ויש מחמירין לאסרו עד מוצאי יום טוב שני (ט) (טור בשם ר"ת ורש"י וסמ"ג), ונוהגין להחמיר אם אינו צורך יום טוב לצורך אורחים ובכהאי גוונא, דאז נוהגין להקל לאחרים שלא הובא בשבילן (י) (תה"ד סימן ע"ח). הוכן אם הובא ביום טוב שני, צריך להמתין במוצאי יום טוב בכדי שיעשו (יא). ואבל בשני ימים של ראש השנה (יב) או ביום טוב הסמוך לשבת, בין מלפניו בין מלאחריו (יג), אם הובא בראשון צריך להמתין עד מוצאי יום טוב ושבת בכדי שיעשו (יד). זושיעור כדי שיעשו היינו כדי שילך האינו יהודי למקום שליקט ויגמור המלאכה ויחזור לכאן (טו); ואם נסתפק לו מהיכן הביאן, שיעורן כדי שיבואו מחוץ לתחום (טז).
אמימרא דרב פפא ביצה כ״ד. בערובין ל״ט. גהרי"ף והרא״ש שם. דבפירוש רש״י שם. השם בערובין. ותוספות שם ושאר פוסקים. זהר"ן בפרק ב׳ דביצה, והרשב״א בתשובה, והרב המגיד בפרק ב׳.
(א) דורון לישראל ביום טוב – פירות או בעל חיים, ולא ידוע מתי קטף או צד.
(ב) יש במינו במחובר – בזמנם לא היה באפשרותם לאכסן פירות, ולכן היה מקום לחשוש שהפרי נקטף באותו היום. כמובן שבזמננו פרי שמובא ביום מסוים אינו נקטף בדרך כלל באותו היום, ולכן יש לחשוש לכך רק אם סביר שנקטף היום.
(ג) שמחוסר צידה – חיה שכדי לתופסה יש לעבור על מלאכת צידה, וחוששים שניצודה היום.
(ד) לאוכלו בו ביום – כפי שראינו בהקדמה, אסור ליהנות ממלאכה (במקרה שלנו – מלאכות קצירה או צידה) שגוי עשה בעבור ישראל ביום טוב.
(ה) אסור לבלעו – שדבר שאסור באכילה חייב לפולטו אף אם כבר לעס[6].
(ו) ואפילו לטלטלן אסור – שהואיל ובכניסת החג היה מחובר – הרי הוא מוקצה מדעת, כפי שהסברנו בהקדמה.
(ז) בכדי שיעשו – כפי שהסברנו בהקדמה, כדי שלא יהנה ממלאכה שנעשתה ביום טוב.
(ח) מותר מיד בליל יום טוב שני – דין זה מבוסס על ההסבר הראשון שראינו בהקדמה לסימן, שהאיסור הוא כדי שלא יהנה ממלאכת יום טוב. הנה הסברנו[7] שכיום, שיש לנו לוח, יום טוב ראשון הוא מן התורה והשני הוא מדרבנן, ונעשה כדי שלא לשנות מהמנהג שהיה לפני קביעת הלוח. אבל קודם קביעת הלוח נחגגו שני ימים טובים משום הספק, כיוון שבחוץ לארץ לא ידעו מתי קידשו את החודש בירושלים. ולענייננו, בזמן שנחגגו שני ימים טובים מספק אזי דורון שהובא על ידי גוי ביום טוב ראשון היה מותר ביום טוב שני "ממה נפשך", כי אם היום הראשון קודש – השני הוא חול, ומותר ליהנות בו ממלאכה שנעשתה בראשון אחרי "בכדי שיעשו"; ואם השני קודש – אזי הדורון הובא בחול, ומותר. ואף שכיום יש לנו לוח, ואיסור יום טוב השני אינו מספק, דברים שלא נאסרו אז נשארו מותרים גם כיום, היות שכל האיסור הוא כדי שלא לשנות את המנהג.
(ט) עד מוצאי יום טוב שני – דעה זו סוברת כהסבר השני, שסיבת האיסור ליהנות ממלאכת הגוי היא שמא היהודי יבקש ממנו לכתחילה לעשות מלאכה בעבורו. להסבר זה חומרא וקולא: החומרא – אסור ליהנות ממלאכת הגוי עד מוצאי יום טוב שני, כיוון שאם נתיר ליהנות מהדורון ביום השני, עדיין יש חשש שיבקש מהנכרי ביום הראשון כדי ליהנות מהדבר ביום השני. הקולא – האיסור הוא דווקא למי שהמלאכה נעשתה למענו, כי לא חוששים שמא יבקש מגוי לעשות מלאכה אם הוא עצמו לא יהנה ממנה, שהרי "אין אדם חוטא ולא לו"[8]. ובזה קל יום טוב משבת, שבשבת החמירו חכמים שגם לאחרים אסור ליהנות מן המלאכה[9].
(י) להקל לאחרים שלא הובא בשבילן – כלומר: טוב להחמיר כשתי הדעות, שאסור לכולם (כדעה ראשונה) עד מוצאי יום טוב שני (כדעה שניה). אולם בשעת הצורך אפשר להקל ולהתיר ביום טוב שני, אולם רק לאחרים, ולא למי שהובא בעבורו.
(יא) בכדי שיעשו – מפני שחכמים השוו את יום טוב השני לראשון, כפי שהסברנו בתחילת סימן תצ"ו.
(יב) בשני ימים של ראש השנה – הנחשבים כיום אחד ארוך, כפי שהסברנו בסימן תצ"ו (ס"ק ו').
(יג) בין מלפניו בין מלאחריו – כלומר: יום טוב שחל ביום ו' או א'.
(יד) בכדי שיעשו – כי במקרים אלו אין את הסברה שאחד מהם חול.
(טו) ויגמור המלאכה ויחזור לכאן – כגון אם הביא הגוי פירות שקטף מפרדס מרוחק במקרה שיש גם פרדס קרוב, לא מסתפקים במשך זמן ההגעה למקום הקרוב, אלא ממתינים כשיעור הזמן שלוקח להגיע למקום המסויים ממנו ליקט ובחזרה.
(טז) כדי שיבואו מחוץ לתחום – בנוהג שבעולם הקצירה והצידה הן מחוץ לעיר. וכשאינו יודע מהיכן הובא הדורון, אפשר להקל שהובאו ממקום קרוב מחוץ לתחום, כיוון שכל האיסור הוא מדרבנן, וספק דרבנן לקולא. ועוד, שיש הסוברים שאפילו כשוודאי בא ממקום רחוק יש להמתין רק עד שיבוא ממקום קרוב. בסעיף ז' ידון המחבר במקרה שייתכן שנלקטו או ניצודו בתוך התחום.
סעיף ב
חאפילו תלשן האינו יהודי או צדן לעצמו (יז), או נפל מן האילן מעצמו, או ניצוד מעצמו – אסור לאכלו בו ביום ולטלטלו (יח), אף למי שלא הובאו בשבילו. אבל לערב מותרין מיד במוצאי יום טוב (יט), אף למי שהובאו בשבילו.
חמעובדא דמחוזא, ערובין מ׳.
(יז) לעצמו – גוי שעשה מלאכה לעצמו – מותר ליהודי ליהנות ממלאכה זו. אלא שאם מלאכה זו מכשירה דבר לשימוש – הרי הדבר מוקצה, כמו שהולך ומבאר.
(יח) ולטלטלו – וכאמור, אין כאן איסור מצד המלאכה, אלא מכיוון שדברים אלו הינם "מוקצים מדעת", כפי שהסברנו בהקדמה לסימן.
(יט) מותרין מיד במוצאי יום טוב – שהלא כל האיסור אינו אלא משום מוקצה.
סעיף ג
טאפילו אם הוא ספק אם נלקטו או ניצודו היום – יאסורים (כ), אבל כאם ניכר בהם שלא נלקטו ושלא ניצודו היום – מותר למי שלא הובאו בשבילו (כא). ואם לא באו מחוץ לתחום – מותר אף למי שהובאו בשבילו (כב). הגה: אינו יהודי מסיח לפי תומו שלא נלקט היום או נצוד היום – נאמן (כג) (וע"ל סי' תקי"ג ס"ו).
טציינתיו לעיל בסימן תצ״ז סעיף ג׳. יאפילו ביום טוב שני (והא דפסק לעיל שם דספק מוכן מותר ביום טוב שני, התם בספק הבא ממילא, אבל הכא, כל שבמינו מחובר דרכן של בני ארם ללקט אותן ביומן. כן כתב הר״ן בפרק כ״ג דשבת). כמעובדא דמחוזא ערובין מ׳.
(כ) אסורים – שספק מוכן אסור, כפי שראינו בסימן תצ"ז (סעיף ג').
(כא) מותר למי שלא הובא בשבילו – היות שאין כאן איסור מצד המלאכה, אלא רק מצד שהובא מחוץ לתחום. ובבא מחוץ לתחום אסור רק למי שהובא בעבורו, כפי שיתבאר בסעיף ה'.
(כב) אף למי שהובא בשבילו – אין כאן כל סיבה לאסור; ומלמדנו המחבר שלא אסרו כאן חכמים משום מראית העין, שמא יחשדו בו שנהנה מדבר שנעשה בו איסור.
(כג) נאמן – ביארנו בסימן תקי"ג (ס"ק כה) שאינו יהודי אינו נאמן להעיד בדיני ישראל. אולם כשמספר סיפור לפי תומו ויש לדבריו השלכה לעניין איסור או היתר, אזי נאמן באיסור מדרבנן. וכיוון שהאיסור ליהנות ממלאכה שעשה אינו יהודי אינו אלא מדרבנן – נאמן אם מסיח לפי תומו שנלקטו אמש. עוד נתבאר שם שההיתר תלוי בכך שהגוי אינו יודע הלכה זו, אחרת אינו כמסיח על פי תומו.
סעיף ד
אינו יהודי שהביא דורון לישראל מדברים שיש במינם במחובר (כד) ביום טוב ראשון של ראש השנה שחל להיות בה' בשבת – ליש מתירים לאכלם בשבת בכדי שיעשו (כה), מויש אוסרים (כו). הגה: ולדידן, דנוהגין להחמיר בשני ימים טובים של גליות, נמי דינא הכי (כז). ולענין הלכתא נראה דבשני ימים טובים של ראש השנה יש להחמיר בשבת (כח), אבל בשני ימים טובים של גליות יש להקל בשבת שהוא לאחריהן (כט). ודוקא בפירות, שאין צריכים הכנה (ל) ביום טוב שלפני השבת, אבל דבר שצריך להכין ביום טוב שני לצורך השבת – אסור (לא), מאחר דנהיגין לאסור ואף לטלטל ביום טוב שני (לב), אם לא לצורך אורחים וכיוצא בזה (לג) (תה"ד סי' ע"ח).
לכל בו בשם חכמי לוניל, הראב״ד והרשב״א דמונטפליר. מתשובת הרשב״א וטור בשם בעל העטור ובעל הלכות גדולות, אפילו בשאר יום טוב.
(כד) דברים שיש במינם במחובר – וכפי שהערנו בס"ק ב', כיום אין זו אמת המידה היחידה.
(כה) יש מתירים לאכלם בשבת בכדי שיעשו – טעם האוסרים מובן יותר, מאחר שבדרך כלל נחשבים שני ימים טובים של ראש השנה כיום אחד ארוך. טעמם של המתירים הוא שגם בראש השנה סוף סוף היום הראשון בלבד הוא מן התורה, ולא גזרו חכמים איסור הכנה ממלאכת הגוי מיום ה' לשבת[10].
(כו) ויש אוסרים – כיוון שכאמור, שני ימים טובים של ראש השנה נחשבים כיום אחד, וכשם שאסור אם הובא ביום טוב שחל ביום ו', כך אסור כאן. שהרי לולא היה הנכרי עושה את המלאכה לא היה ניתן ליהנות מהפירות עד לאחר השבת. ולפוסקים כמחבר נכון להחמיר[11].
(כז) נמי דינא הכי – כפי שראינו (בסעיף א'), בשני ימים טובים של גלויות התיר המחבר ליהנות ביום השני ממלאכה שנעשתה ביום הראשון על ידי נכרי, והרמ"א פסק שצריך להמתין עד לאחר יום טוב שני. לכן אומר הרמ"א שהמחלוקת שהביא המחבר לעניין ראש השנה נכונה לשיטתו גם בשאר ימים טובים החלים בחמישי ובשישי.
(כח) יש להחמיר בשבת – כלומר: פוסק הרמ"א כשיטת ה"יש אוסרים" שהביא המחבר. היות שכאמור, שיטה זו מסתברת יותר, שהלא ימי ראש השנה נחשבים כיום אחד ארוך.
(כט) להקל בשבת שהוא לאחריהן – כי יש לצרף את דעת המתירים ביום טוב שני של גלויות אף ביום השני לשיטת המתירים כאן, ולהקל.
(ל) שאין צריכים הכנה – כלומר: שיכולים להיאכל כפי שהם, ואין בהם צורך בבישול.
(לא) אסור – אין האיסור משום הכנה מיום טוב לשבת (ולכן אסור גם אם הניח ערוב תבשילין), אלא שכשם שדורון הנכרי אסור באכילה ביום טוב שני, כך אסור בהכנה. והחמירו שלא יתעסק בו כלל עד מוצאי יום טוב שני, וממילא לא יכינו לשבת.
(לב) ביום טוב שני – כלומר: כיון שפוסקים כשיטה שאין ליהנות ביום טוב שני במה שנקטף ביום טוב ראשון, אזי פירות אלה אינם ראויים לכלום, ומחמירים בהם כמוקצה.
(לג) לצורך אורחים וכיוצא בזה – שלצורך אורחים סומכים על דעת המקילים, המתירים ליהנות ביום טוב שני מפירות שנקטפו ביום טוב ראשון[12].
סעיף ה
(לד) נדבר שאין במינו במחובר ואינו מחוסר צידה (לה), אם בא מתוך התחום – מותר לכל (לו). ואם באו מחוץ לתחום – אסור לאוכלן למי שהובאו בשבילו (לז) ולכל בני ביתו (לח), סאבל מותר לטלטלן (לט) בתוך ד' אמות (מ) או בתוך העיר מוקפת חומה (מא) או מבצר שידוע שהוקף לדירה (מב); ואחרים מותרים אף לאכלם (מג). ולערב (יום טוב ראשון) עצריך להמתין מי שהובאו בשבילו בכדי שיעשו (מד). הגה: ומותרין אחר כך אפילו לדידן שנוהגין להחמיר בשאר דברים, כמו שנתבאר (מה).
נמימרא דרב פפא ביצה כד. סהרא״ש שם ובפרק ד דעירובין, והר״ן בפרק ג' דביצה. עטור בשם הרי״ף ובעל התרומות והר״ן והרשב״א.
(לד) הקדמה – להבנת הסימן מכאן ואילך יש להקדים מהו איסור תחומין: ביום טוב ובשבת אסור לצאת מ"תחום שבת", שהוא אלפיים אמה לכל רוח מגבול העיר. האיסור חל לא על בני האדם בלבד אלא גם על חפצים, ותחום חפץ כתחום בעליו (וחפץ הפקר תחומו אלפיים אמה ממקום שביתתו). חפץ שהובא בשבת מחוץ לתחום אינו מוקצה, אך אסור להוציא אותו מהמקום שבו הוא נמצא (ארבע אמות לכל רוח, ואם נמצא בעיר המוקפת חומה – עד חומת העיר). אוכל שהובא בשבת מחוץ לתחום – אסור באכילה למי שהובא בעבורו (כולל בני ביתו), ומותר באכילה לאחרים. גזרת חכמים בדבר שהובא מחוץ לתחום על ידי נכרי פחותה בהיקפה מגזירתם על מלאכה שעשה הנכרי, וזאת כיוון שאיסור תחומין בכללותו אינו כאיסורי מלאכה, אלא קל מהם. ראשית – אין בו אלא איסור דרבנן בלבד[13]. ועוד, שאיסור תחומין אינו מוחלט, אלא דבר שלאחד חוץ לתחום, לאחר הרי הוא תוך התחום. לפיכך הקילו בו[14].
(לה) ואינו מחוסר צידה – לכן אין חשש שנעשתה בו מלאכה ביום טוב.
(לו) מותר לכל – מפני שאין שום סיבה לאוסרו.
(לז) למי שהובאו בשבילו – הואיל והמובא מחוץ לתחום אסור למי שהובא בעבורו, כפי שהסברנו בהקדמה.
(לח) ולכל בני ביתו – שכן דעתו של המביא היא שיאכלו כל בני הבית.
(לט) מותר לטלטלן – שאינם מוקצים, שהלא מותרים לאחרים.
(מ) בתוך ד' אמות – אך לא יותר (במקום שאין צורת הפתח), שכיוון שהיה בכניסת החג מחוץ לתחום – "קנה שביתה במקומו", וכעת אסור בהוצאה מד' אמותיו, כפי שהתבאר בהלכות שבת[15].
(מא) מוקפת חומה – שאז כל העיר נחשבת כארבע אמות. והוא הדין ב"צורת הפתח" הנהוגה כיום.
(מב) שהוקף לדירה – כי אם בנו תחילה חומה לצורך הגנה ורק אחר כך בנו מבצר – המקום שתוך החומה אינו נחשב כארבע אמות, אלא אם נעשו המחיצות למטרת מגורים. כפי שהתבאר בהלכות שבת[16].
(מג) ואחרים מותרים אף לאוכלם – כפי שהסברנו בהקדמה.
(מד) בכדי שיעשו – כמו בכל איסור שעשה גוי בעבור ישראל. כך ראינו בתחילת הסימן.
(מה) כמו שנתבאר – בסעיף א' נתבארה מחלוקת האם מלאכת נכרי ביום טוב ראשון של גלויות מותרת בשני. וכאן, היות שאיסור תחומין קל משאר איסורים, מקילים בו כשיטת המתירים ביום טוב שני[17].
סעיף ו
פבעיר שרובה אינם יהודים, מן הסתם כל המביא לצורך הרוב מביא (מו). הגה: מחצה על מחצה, או שידוע שלוקט לצורך שניהם – אסור (מז) (ב"י וסמ"ג).
פאורחות חיים בשם הרשב״א ממשנה פרק ב׳ דמכשירין.
(מו) לצורך הרוב מביא – אם לא הביא הנכרי דורון ליהודי מסויים, אלא הביא סחורה לשוק, אזי נחשב שהביא לצורך הרוב. וכלל בידינו שהאיסור ליהנות ממלאכה שגוי עשה הוא דווקא אם עשה אותה בעבור היהודי, אבל אם עשאו לעצמו או בעבור גוי אחר – מותר[18]. לכן גוי שהביא בסתם, בעיר שרובה גויים – מותר.
(מז) אסור – ולא אומרים כאן ספק דרבנן להקל, כיוון שבמחצה על מחצה אומרים שוודאי שהביא הגוי בעבור שניהם[19].
סעיף ז
צאם הוא ספק אם באו מחוץ לתחום, אם הוא אינו יהודי השרוי עמו בעיר ופירות המצויים בעיר – מותר (מח), ואם לאו – אסור (מט).
צטור בשם הרשב״א.
(מח) מותר – כלומר: כאשר הגוי שהביא את הפירות גר בתוך התחום, ומדובר בפירות שיש במינם בתוך העיר, אזי לא חוששים שמא הביא הגוי את הפירות מחוץ לעיר, ומותרים.
(מט) אסור – כלומר: אם הגוי בא מחוץ לעיר או שאלו פירות שאינם מצויים בעיר – חזקתם שבאו מחוץ לתחום, ואסורים[20].
סעיף ח
קדבר שאין במינו במחובר (נ) שהובא לישראל ביום טוב ראשון של ראש השנה – מותר בשני (נא). רוהוא הדין לשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה (נב).
קטור, ורא״ש ושאר פוסקים בשם חכמי לוניל. רבאורחות חיים.
(נ) שאין במינו במחובר – וכל החשש הוא שמא הובא מחוץ לתחום.
(נא) מותר בשני – כיוון שאיסור תחומין קל, כשם שהתירו לאחרים כך גם הסתפקו בקנס שלא ייהנה באותו יום בלבד[21], על אף ששני ימי ראש השנה הם כיום אחד.
(נב) הסמוכים זה לזה – גם כאן אנו אומרים שאסרו רק את אותו היום, אף ששני הימים אסורים במלאכה מן התורה.
סעיף ט
שישראל ששיגר דורון לחבירו על ידי אינו יהודי מערב יום טוב, ונתעכב האינו יהודי והביאם ביום טוב מחוץ לתחום – מותר אפילו למי שהובא בשבילו לאכלם (נג). תאבל אסור לכל ישראל לטלטלם חוץ לארבע אמות (נד), או חוץ לעיר המוקפת חומה, או חוץ למבצר שידוע שהוקף חומה לדירה. הגה: ודוקא שהיה דעתו מאתמול, דלית ביה איסור מוקצה; אבל אם לא היה דעתו מאתמול – אף על גב דלית ביה איסור תחומין, אסור משום מוקצה (נה), דכל של ישראל צריך הכנה מבעוד יום, ואפילו למי שלא הובא בשבילו אסור (נו) (ב"י בשם תשובת הרשב"א).
שכל בו והרשב״א בתשובה. תשם ברשב״א.
(נג) לאכלם – לאוסרים משום מוקצה מותר כיוון שהיו מוכנים לפני יום טוב. ולאוסרים שמא יאמר לנכרי, לא גזרו אלא כאשר הגוי הביא מדעתו בעבור הישראל, משום שכאשר הגוי הוא שליח של יהודי אחר אין חשש שמא יבוא לבקש מהגוי להביא בעבורו, שהרי הגוי הוא שליח בלבד. והדגיש המחבר שההיתר דווקא אם נתעכב הגוי, אבל אם המשלח שלח מראש כך שהדורון יגיע ביום טוב מחוץ לתחום – אסור למקבל[22], שלא יבואו להקל באיסור תחומין.
(נד) חוץ לארבע אמות – כדין כל דבר שבא מחוץ לתחום, שאסור להוציאו ממקומו. וראה בסעיף ה' הסבר על המקומות המפורטים כאן.
(נה) אסור משום מוקצה – שכן המקבל לא ידע לפני יום טוב שהדורון בדרך אליו. בדין זה חולק הרמ"א על המחבר, שלא הביא תנאי זה. לדעת המחבר הדורון אינו מוקצה כיון שדעת השולח עליו. ולשיטת הרמ"א המשלח הקצה את הדורון מדעתו, שהלא שלחו, והמקבל אינו יודע שנשלח בעבורו, והרי הוא מוקצה.
(נו) אסור – וכיוון שהאיסור הוא משום מוקצה – אסור לכֹל.
[1] רש"י ביצה כד ע"ב, ד"ה "אם יש" ו"בכדי שיעשו".
[2] עניין מוקצה מדעת התבאר בסימן תצ"ה ס"ק ט'.
[3] תוספות שם ד"ה "ולערב", ובטור ובפוסקים בשם רבנו תם.
[4] לשון ריטב"א שבת קכב ע"א ד"ה "בשביל".
[5] ובס"ק ל"ד מבואר איסור תחומין.
[6] נלמד ממשנה בתרומות (פ"ח מ"ב), שם מי שתרומה בתוך פיו – יפלוט.
[7] בתחילת סימן תצ"ו.
[8] ההפניה המובאת בסוגריים לאחר דברי הרמ"א, המציינת לדברי רש"י וסמ"ג, מטעה מעט. וזו כוונתה: דעת ה"יש מחמירין" שברמ"א היא דברי הטור בשם רבנו תם, ואילו דברי המחבר הם על פי רש"י וסמ"ג.
[9] שו"ע תחילת סימן רע"ו, וסימן שכ"ה סעיף ו'.
[10] לשון הראשונים המתירים: "משום דלא אמרינן הכנה משני ימים, כי אם מיום אחד". והסברנו דבריהם.
[11] על פי הכלל "יש ויש – הלכה כיש בתרא" (ראה למשל ברכי יוסף לחיד"א או"ח תקס"ו ס"ק ב; שדי חמד ח"ו כללי הפוסקים סי' י"ג אות כ').
[12] הט"ז (בס"ק ח) תמה על הרמ"א, שאם הפירות ראויים לאורחים – הרי לא מקצה אותם מדעתו, ואינם מוקצה. ומחמת קושיה זו התיר לבשלם ביום טוב שני. ונראה לי שהואיל והרמ"א פוסק שאסורים ביום טוב שני, הרי הם מוקצים. ואמנם אם יבואו אורחים אפשר לסמוך על דעת המקילים, אך כל עוד לא באו, הרי מוגדרים כאסורים, ומקצים.
[13] חילוק זה על פי רש"י ותוספות בביצה ריש כה ע"א. אולם אין להסתפק בחילוק זה, שהלא ההבדל קיים גם בהנאה מגוי העושה מלאכה דרבנן. ועוד, שיש הסוברים שתחומין דאורייתא בי"ב מיל (ראה בית יוסף סימן שצ"ז). אלא יש להדגיש ששורש איסור תחומין שונה משורש איסורי מלאכה, ואף לסוברים שהוא מהתורה אינו חיוב מיתה אלא לאו בלבד.
[14] ר"ן עירובין יג ע"ב ד"ה "ופירות", הובא בבית יוסף אצלנו על סעיף ה'.
[15] שכ"ה, ח.
[16] סימן ת"א.
[17] וראה מה שהבאנו בהמשך ס"ק נ"א בשם הטור.
[18] והדבר נכון הן על איסורי מלאכה והן על תחומין, אלא שלעיתים החמירו יותר באיסורי מלאכה, והדברים ארוכים. ראה בהלכות שבת סימן שכ"ה; וסימן רע"ו סעיף ב.
[19] רש"י שבת קכב ע"ב ד"ה "אדעתא דרובא". וזו גם דעת המחבר בסימן רע"ו, ב.
[20] ואמנם עדיין זהו ספק דרבנן, אך מחמירים כיון שזהו ספק שיש לו מתירים ב"איתחזק איסורא" (שהרי ידוע שהפירות היו מחוברים תחילה). ובזה תרצנו את הדרכי משה (כאן בקצר אות ד', ובסימן שכ"ה בארוך אות ג' ד"ה "אפילו") שהקשה שבסימן שכ"ה סעיף ט' כאשר יש לגוי שני בתים ואחד בתוך התחום, התיר המחבר משום שאין חזקה שהובאו מבחוץ. וראה דברינו בסימן תצ"ח הערה 3.
[21] טור.
[22] מגן אברהם ס"ק כו, ושאר פוסקים.
הלכות יום טוב
סימן תצ"ה – המלאכות האסורות ביום טוב
סימן תצ"ו – יום טוב שני של גלויות
סימן תצ"ז – דיני הכנה ביום טוב
סימן תצ"ח – דיני שחיטה ביום טוב
סימן תצ"ט – הכנת בשר שחוט ביום טוב
סימן ת"ק – קניית בשר והכשרתו ביום טוב
סימן תק"א – עצים האסורים והמותרים להסקה ביום טוב
סימן תק"ג – שלא להכין מיום טוב לחברו
סימן תק"ד – דין תבלין וטחינתו ביום טוב
סימן תק"ה – חליבת בהמה ביום טוב
סימן תק"ו – דיני לישה ביום טוב
סימן תק"ז – דיני אפייה ביום טוב
סימן תק"ח – דברים האסורים ביום טוב בהכנת צלי
סימן תק"ט – כמה דינים פרטיים בהלכות יום טוב
סימן תק"י – כמה דברים האסורים ביום טוב, ומהם המותרים על ידי שינוי
סימן תקי"א – הבערה וחימום מים ביום טוב
סימן תקי"ב – שלא לבשל לצורך גויים ביום טוב
סימן תקי"ג – ביצה שנולדה ביום טוב
סימן תקי"ד – כיבוי והדלקה ביום טוב
סימן תקט"ו – דברים שהובאו על ידי נכרי ביום טוב
סימן תקט"ז – אלו דברים מותר לשלוח ביום טוב
סימן תקי"ז – קניית מיני מאכל ביום טוב
סימן תקי"ח – דיני הוצאה וטלטול ביום טוב
סימן תקי"ט – צירי דלתות ותיקון כלים ביום טוב
סימן תק"כ – לכבד הבית ביום טוב
סימן תקכ"א – הצלה מפני הגשם ביום טוב
סימן תקכ"ב – כמה איסורי הוצאה משום כבוד יום טוב
סימן תקכ"ג – טיפול בבהמתו ביום טוב
סימן תקכ"ד – כמה דברים שגזרו בהם ביום טוב
סימן תקכ"ה – דין הלואה ביום טוב
סימן תקכ"ו – דיני קבורת המת ביום טוב
סימן תקכ"ז – דיני עירוב תבשילין