סימן תקי"ב – שלא לבשל לצורך גויים ביום טוב

ההיתר לעשות מלאכה ביום טוב נובע אך ורק ממצוַת העונג ביום זה, ולכן אין לעשות מלאכה בעבור גוי. וכן כתוב בתורה "אך אשר יעשה לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", ודרשו חכמים "לכם – ולא לנכרים". אם עבר ובישל – לא עבר על איסור תורה, שכן אפשר לומר שהבישול עשוי לשמש אותו או את אורחיו. האיסור מן התורה חל דווקא כאשר אינו יכול ליהנות מהמבושל ביום טוב בשום אופן, כגון שבישל בסוף היום או שבישל דברים אסורים[1].

ומותר לבשל לצורך יהודי שאינו שומר מצוות, שהלא אחיך הוא, ובכלל "יעשה לכם"[2].  

סעיף א

^אאין מבשלים לצורך עכו"ם ביום טוב (א); לפיכך ^באסור להזמינו, שמא ירבה בשבילו (ב). ודוקא להזמינו (ג) הגה: לביתו, אבל לשלוח לו לביתו על ידי עכו"ם – שרי (ד) (הגהות מיימוני פ"א בשם א"ז); ^גאבל עבדו ושפחתו, וכן שליח שנשתלח לו, וכן עכו"ם שבא מאליו – מותר להאכילו עמו, ולא חיישינן שמא ירבה בשבילו (ה). הגה: ומותר להרבות בשביל עבדו ושפחתו באותה קדירה שמבשל בה לעצמו (מרדכי פ"ב דביצה), אבל לשאר עכו"ם – בכל ענין אסור (ו) (א"ח ותוספות). וישראל האופה בתנור של עכו"ם וצריך לתת לו פת אחד – לא ייחד לעכו"ם אחד קודם אפייה, דאז אופה של עכו"ם, אלא יאפה סתם ויתן לו אחר כך אחד (ז) (כל בו).

^אברייתא (שם) ובגמרא כ״א.  ^במימרא דר׳ יהושע בן לוי שם.  ^גהרא״ש שם.

(א) אין מבשלים לצורך עכו"ם ביום טוב – האיסור הוא להניח סיר מיוחד בעבור הגוי או להוסיף בסיר לאחר שכבר הניחוֹ על האש. אבל להוסיף בעבורו באותו הסיר בתחילת בישולו עקרונית מותר[3]; אלא שלפעמים אסרו זאת חכמים, כפי שיתבאר בהמשך, שמא יבשל בנפרד לצורך הגוי.

(ב) שמא ירבה בשבילו – בזמנם עיקר האפייה והבישול נעשו ביום טוב עצמו, ואם היה מזמין אינו יהודי הייתה סיבה לחשוש שמא יבשל במיוחד בעבורו בקדרה אחרת או שיוסיף בקדרה שכבר הניח על האש[4].

(ג) ודווקא להזמינו – כי אם מזמינו – חייב לכבדו. ורק במזמינו גזרו שמא ירבה בבישול בעבורו, אבל אם בא מעצמו – מסתמא יאכל הנכרי מהמאכלים שמכינים לכולם.

(ד) שרי – כי דווקא כשהנכרי בבית היהודי חוששים שישכח מכבוד החג כדי לכבדו, מה שאין כן כששולחים לו מנה[5].

(ה) שמא ירבה בשבילו – מפני שכאמור, לא חוששים במקרה זה שיוסיף קדרה מיוחדת בעבורו[6].

(ו) לשאר עכו"ם בכל ענין אסור – כלומר: כאשר גוי בא מאליו אסור אפילו להרבות בתחילה (כלומר, לפני ששופת את הקדרה על האש) באותה קדרה בעבורו, שהלא אסור אפילו להזמינו שמא יוסיף קדרה למענו. אך בעבור עבדו ושפחתו מותר להרבות בתחילה למענם באותה קדרה[7]. ונראה שהמחבר לא חילק בכך, ולדעתו מותר להרבות באותה קדרה גם בעבור גוי הבא מאליו, מפני שחכמים אסרו דווקא כאשר מזמין, שהואיל והוא חפץ ביקרו ומזמינו – יש לחשוש שיבשל במיוחד בעבורו. ולכל הדעות אסור להרבות בעבור הגוי המוזמן אפילו בתחילה באותה קדרה.

(ז) ויתן לו אחר כך אחד – שאם מייחד לו חלק מהכיכרות מראש אזי חלק זה נאפה בשביל הגוי, והדבר אסור. אולם אם לא מייחד מראש, אלא רק לאחר האפייה מחלק חלק אחד לגוי, אזי כל האפייה נעשתה למען הישראל וכל החלקים נאפו בהיתר, ורק אחר כך נותן מתנה לגוי.

סעיף ב

^דבני החיל של עכו"ם שנתנו קמח שלהם לישראל לאפות להם פת, אם אינם מקפידים כשישראל נותן ממנו לתינוק מותר לאפות להם (ח).

^דטור בשם בה״ג ורמב״ם בפרק א', מהא דבעי מרב הונא ופשטא שם.

(ח) מותר לאפות להם – בזמן שהיו ישראל תחת שלטון הגויים, לעיתים היה הצבא מכריח יהודים לאפות בעבורו, ואם סירבו – נקנסו[8]. וכדי להתיר די שיוּתר ליהודי לקחת אחד מן הכיכרות לעצמו, וכך נחשבת כל פת ופת שייתכן שנאפתה בעבור יהודי. וההיתר מבוסס על כך שכל האפייה נחשבת בעבור ישראל, שהלוא אם לא יאפה בעבור הגוי לא יוכל לתת חלק לתינוק.

סעיף ג

^האסור לבשל ולאפות לצורך כלבים (ט), אבל ^ומותר לטלטל מזונות וליתן לפניהם (י). הגה: אבל אסור להוציא בשבילן מרשות לרשות (יא) (הג"מ והמגיד פ"א). וכן אסור לגבל המורסן לעופות (יב), (מרדכי), כי אם על ידי שינוי (יג) (כל בו). ומותר להרבות בשביל הכלבים באותה קדירה שמבשל בה לעצמו (יד), אפילו אם יש לו דבר אחר שיוכל ליתן לכלבים אם היה רוצה (טו) (ב"י בשם הר"ן והירושלמי).

^הברייתא ביצה כ"א.  ^והרא״ש שם.

(ט) לצורך כלבים – כמו שראינו באיסור בישול בעבור נכרי, כל היתר בישול ביום טוב הוא בשביל מצות עונג יום טוב, דבר שכמובן אינו שייך בכלבים. אולם אם האוכל ראוי לאדם – אין כאן איסור תורה, כיוון שהאוכל ראוי לו או לאורחים אם יבואו.

(י) מותר לטלטל מזונות וליתן לפניהם – כפי שהותר בהלכות שבת[9]. ומפורש שם שההיתר הוא דווקא בבעלי חיים שמזונותיהם עליך, כלומר בעלי חיים ביתיים.

(יא) מרשות לרשות – ראינו בסימן תצ"ה כי מלאכת ההוצאה הותרה ביום טוב גם שלא בעבור אוכל נפש[10]. אולם ההיתר הוא רק אם יש בכך צורך כלשהו לאדם, ולכן אין היתר להוציא לצורך בהמה. דברי רמ"א אלה מוסכמים על המחבר[11], ולשניהם האיסור הוא מדרבנן[12]

(יב) לגבל המורסן לעופות  –  יש בכך משום מלאכת "לש", וגם כאן לא הותרה המלאכה לצורך בעלי חיים.

(יג) על ידי שינוי – זאת משום שאין בגיבול המורסן איסור לש מן התורה, ולכן התירו (אף בשבת) את הגיבול בשינוי לצורך בהמה שמזונותיה עליך[13]. לפי זה יש לומר שההיתר הוא דווקא בתרנגולות שמזונן עליך, אבל אסור לטרוח בעבור בעלי חיים הניזונים מן הטבע[14].

(יד) לעצמו – כפי שראינו בסעיף א', שביום טוב אין איסור להרבות באותה קדרה אפילו כשמבשל שלא לצורך יום טוב.

(טו) אם היה רוצה – כלומר: אם יש לו מזון נוסף לתת לכלבים (או לשפחה) אזי לא ניכר שמרבה בשבילם, ונחשב כמבשל לעצמו. לכן יש לפרש כאן: אפילו אם היה לו דבר אחר לתת לכלבים – מותר דווקא להרבות באותה קדרה, ולא לבשל בקדרה אחרת[15].

[1] זו שיטת הבית יוסף, וכך כתבו בפירוש הרשב"א (ביצה כ ע"ב) וראשונים נוספים. וראה בביאור הלכה (בתחילת הסימן, וכן החיי אדם) הכותב שאף שאינו לוקה, יש כאן איסור דאורייתא (וזאת על פי תוספות בכתובות ז וביצה יב ע"א לעניין דבר שאינו לצורך היום כלל. וכך שיטת הרמב"ם על פי הבנת הלחם משנה, אולם אין זה מוכרח בדברי הרמב"ם, כי אמנם הביא הרמב"ם (פ"א הי"ג) את הפסוק שממנו נלמד האיסור, אולם מיד (הט"ו) כתב שאין לוקים כיוון שהאוכל ראוי לו ולאורחיו. ונראה להסביר ברמב"ם שיש כאן איסור מהתורה רק אם מבשל אוכל לא כשר שאינו ראוי ליהודי, או אם מבשל בסוף היום). ואף הביאור הלכה בעצמו כתב שנראה מהב"י (בסימן תקי"ח) שהאיסור הוא מדרבנן. ונראה שהמשנה ברורה פסק שהוא מדאורייתא משום שכך הבין בפשטות מהגמרא שלומדת את האיסור מפסוק. אולם אחרי שראינו שהראשונים כתבו בפירוש שהאיסור מדרבנן בגלל "הואיל ומקלעי אורחים", משמע שהבינו שהפסוק חל כשלא שייך "הואיל", כגון בסוף היום או שמבשל דברים אסורים. חילם של הסוברים שהאיסור מדרבנן הוא בכך שבאיסור זה מקילים להוסיף באותה קדרה בעבור עבדו, דבר שלא ייתכן שיותר בכזו קלות באיסור תורה.

[2] אמנם המ"ב (ס"ק ב) כתב שאין לבשל לצורך יהודי שמחלל שבת בפרהסיה. אולם הרבה פוסקים מחשיבים בזמננו את מחללי שבת כתינוקות שנשבו, והרי הם כיהודים לכל דבר. וממילא צריך לקרבם בעבותות של אהבה. ובחזון עובדיה (עמוד לט הערה סו) הביא חבורת אחרונים שסוברים כך (ביניהם הגאון רבי חיים עוזר גרודזנסקי באחיעזר ח"ג סימן כה, ו'המלמד להועיל' או"ח כ"ט ויו"ד נ"ב). ואף הציץ אליעזר חלק על דברי המשנה ברורה כאן (ח"ח סימן ט"ו; וסימן י"ז אות ב') והתיר לבשל לצורך יהודים מחללי שבת, וצרף לכך שני סעיפים נוספים: א. שיטת בעל המאור בפסחים שכל האיסור הוא רק אליבא דרב חסדא; אבל לדברי רבה, שיש לו "הואיל", מותר לבשל עבור נכרי.  ב. שיטת הרשב"א שטעם האיסור הוא שמא יבשל עבור הגוי מאכלות אסורים, גזרה שאיננה ביהודי שאינו שומר מצוות.

ובעניין הגישה למחללי שבת בזמננו ראה גם בדברי החזון איש (בחיו"ד סי' י"ג אות ט"ז) וז"ל: "נראה דאין דין 'מורדין' אלא בזמן שהשגחתו ית' גלוי, כמו בזמן שהיו נסים מצוין ומשמש בת קול וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאוה והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם, שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם. אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם – אין במעשה הורדה גדר הפרצה, אלא הוספת הפרצה, שיהי' בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות ח"ו. וכיון שכל עצמנו לתקן – אין דין זה נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת". עיין שם.

[3] כשם שמותר להוסיף באותו קדרה לצורך מחר. כך מפורש ברא"ש המובא בבית יוסף, ומוסכם על נושאי הכלים כאן.

[4] עולה מכאן שאסור להזמין גוי לביתו ליום טוב. והדבר קשה לקיום, במיוחד אם רוצה להזמין מועמד לגירות, או במשפחה שלצערנו יש בה נישואי תערובת, והאב או החתן אינם יהודים, ורוצים לסעוד בחג בצוותא. ויש מקום להקל בתנאי שיבשלו לפני החג, בצירוף כמה נקודות: א. שיטת המאירי (בביצה כאן), שהגויים שנאסר לבשל בעבורם הם דווקא "בעלי האמונות הקדומות בעבודת האלילים", ואין מדובר על הגויים שבקִרבנו.  ב. ייתכן והאיסור הוא דווקא להזמין ביום טוב, אבל אם הזמינו מראש הרי זה כאילו בא מאליו (דין שיתבאר בהמשך). ג. אפשר אולי להוסיף שקרובי משפחה נחשבים כעבדים, שמתבאר בהמשך הסעיף שלא חששו שמא יוסיפו במיוחד עבורם. ד. כפי שהבאנו בהערה 1, דין זה הוא תרי דרבנן, לכן יש מקום להקל בצירוף כל הטעמים הנ"ל. ובעניין הזמנת מועמדים לגירות פרסם הרב בניהו ברונר מאמר ב"צוהר" כרך י"ד, עיין שם היתרים רבים שצירף, כשיטת המתירים להזמין אחר שהכין צרכי הסעודה, הקלה בזרע ישראל, שיטת רבה שהובאה בהערה הקודמת, ועוד.

[5] ומה שהתיר לשלוח דווקא על ידי גוי, אין זה מדיני בישול אלא מהלכות הוצאה, שלא יטלטל השליח היהודי לצורך הנכרי. לכן במקום שאין איסור הוצאה – מותר גם על ידי יהודי.

[6] המשנה ברורה (ס"ק יב, בעקבות הדרכי משה) כותב שמותר להרבות בשבילו אפילו בקדרה אחרת, אם יש לו במה לפייסו בדבר אחר. ונראה לי שהרמ"א חזר בו ממה שכתב בדרכי משה, כי לא העיר זאת על דברי המחבר. ועיין בהערה שבסוף הסימן.

[7] על פי הסבר המשנה ברורה (ס"ק יא).

[8] ופשוט שאין מדובר במקום פקוח נפש, שהלא אז מותר בכל אופן.

[9] שו"ע שכ"ד, יא.

[10] ויבואר ביתר הרחבה בסימן תקי"ח.

[11] מוכח מכך שבסימן תקי"ח סעיף ב' אוסר להוציא בעבור אינו יהודי. מכאן שמלאכת הוצאה לא הותרה לגמרי.

[12] ויעויין בביאור הלכה ריש סימן תקי"ח.

[13] שו"ע שכ"ד, ג. ואינו מן התורה משום שהמורסן אינו בר גיבול (ב"י שם).

[14] וכן משמע מלשון הבית יוסף, שעיקר היתר זה נלמד מדברי הכלבו שכותב: "שריית המורסן לתרנגולים מותרת, ובלבד על ידי שינוי".

[15] למרות שהרמ"א בדרכי משה כתב בפירוש שמותר לבשל בקדרה אחרת בשביל עבדו (אות א) או בשביל בהמתו (אות ג) כשיש לו לפייסם בדבר אחר, למעשה בשולחן ערוך עצמו לא חלק על המחבר. וגם בסעיף א' לא העיר כלום על דברי המחבר שהתיר להוסיף לעבדו דווקא באותה קדרה.

יש מהמפרשים שהגיהו את הנוסח, והציעו לגרוס "אפילו אם אין לו דבר אחר", כלומר שגם כשמוכח שמוסיף בעבור הבהמה מותר, כי אין איסור להרבות באותה קדרה (ראה מג"א ס"ק ו', ומ"ב ס"ק כ"ב). וכשיש לו לפייסם בדבר אחר מותר לבשל למענם אפילו בקדרה אחרת.