סימן תקכ"ד – כמה דברים שגזרו בהם ביום טוב

בסימן זה רשימת דברים שגזרו בהם חכמים ביום טוב. כלומר: אין בהם מלאכה, אך חששו חכמים שאם יעשה אותם – יבוא לידי איסור מלאכה. הרשימה כולו הובאה גם בהלכות שבת (סימן של"ט).

סעיף א

^אאין עולין על גב אילן (א) ולא רוכבין על גב בהמה (ב) ולא שטין על פני המים (ג) ולא מספקין להכות כף על ירך ולא מטפחין להכות כף על כף, ולא מרקדין (ד) ולא דנין (ה) ולא מקדשין ולא כונסים (ו) ולא מיבמים (ז) ולא מגרשין (ח) ולא חולצין (ט) ולא מקדישין (י) ולא מחרימין (יא) ולא מפרישין תרומה ומעשרות (יב). הגה: ודין פדיון הבן, כדינו בשבת כך דינו ביום טוב (יג), ועיין לעיל סי' של"ט סעיף ד'.

^אמשנה ביצה ל"ו.

(א) אין עולים על גב אילן – ביארה הגמרא: "שמא יתלוש". כלומר: בדרך כלל אין צורך לטפס על האילן ביום טוב, ולכן אם עלה – עלול לשכוח שהיום יום טוב ולחתוך ענף.

(ב) ולא רוכבין על גב בהמה – גם כאן האיסור הוא שמא יחתוך זמורה כדי להנהיג את הבהמה. ושוב, כיוון שהרכיבה אינה פעולה הנצרכת ביום טוב, חוששים שמא בזמן הרכיבה תשתכח ממנו קדושת היום, ויבוא לחתוך ענף.

(ג) ולא שטין על פני המים – "שמא יעשה חבית של שייטים", כלומר: שמא השיִט ישכיח ממנו את קדושת היום, ויבוא לעשות כלי עזר לשוט איתו.

(ד) ולא מרקדין – שלושת אלו (מרקדין, מספקין ומטפחין) הם דברים שנעשים בדרך כלל יחד עם כלי נגינה, והם בכלל גזירת "שמא יתקן כלי שיר", שבעטיה אסרו לנגן בשבת וביום טוב[1]. האיסור הוא דווקא ריקוד "אמתי", ולא מה שנוהגים בהרבה מקומות להסתובב במעגל. ובשמחת תורה כולם נוהגים להקל.

(ה) ולא דנין – כלומר: אסור לבית דין לשבת לשמיעת טענות ולפסיקת דין. ואמנם אין כאן מלאכה כלל, ואדרבה, יש כאן מצוַת הטלת שלום ולימוד תורה, ובכל זאת אסרו חכמים שמא יבואו לכתוב. וכגזרות הקודמות, שדרך בעלי הדין לכתוב את מהלך הדין, וכמו הטיפוס והרכיבה, גזרה זו מלמדת אותנו שכל העיסוק בדין ומריבה פוגע באווירת יום טוב.

(ו) ולא מקדשין ולא כונסים – בלקיחת אישה ישנם שני שלבים: הקידושין והכניסה לחופה. בחתונות כיום אנו עושים את שני החלקים באותו הטקס עצמו, אך בזמן חז"ל תחילה קידש אדם אישה, ורק כעבור כמה חודשים כנסה. הקידושין הם נתינת הטבעת לכלה בפני עדים ואמירת "הרי את מקודשת לי…". מעת הקידושין אסורה הכלה להתחתן עם כל אחד אחר בעולם, אך עדיין אינה יכולה לחיות עם בעלה עד הכניסה לחופה. הכניסה לחופה עיקרה היא הבאת הכלה לבית החתן, אותו מסמלת החופה, וברכת שבע ברכות בפני מניין אנשים.

ואף שיש מצווה לקדש אישה ולכונסה, אסרו חכמים לעשות זאת ביום טוב, גזרה שמא יכתוב: בקידושין שמא יכתוב "שטר אירוסין", שבו מתחייבים הצדדים לתאריך הנישואין ולעוד תנאים אחרים שמסכמים ביניהם מראש; ובכניסה לחופה חוששים שמא יכתבו את שטר הכתובה, שבו התחייבויות האיש לאשתו. איסור זה מלמדנו שבטקס הקידושין והנישואים יש גם צד של התחייבויות הדדיות, שאינן מתאימות ליום טוב.

(ז) ולא מיבמים – כאשר אדם נשוי נפטר בלא להשאיר ילדים, מצווה על אחיו לשאת את אלמנתו. והדבר אסור כנישואים, שמא יכתוב שטר כתובה.

(ח) ולא מגרשין – גם בנתינת גט גירושין לאישה אין מלאכה, אלא שחששו חכמים שמא יכתבו גט.

(ט) ולא חולצין – החליצה היא מעשה שמבצע אח החייב בייבום במקרה שהוא אינו רוצה לייבם. החליצה מתירה את היבמה להתחתן עם כל אדם. ואסורה החליצה ביום טוב כגירושין, שמא יכתבו שטר חליצה שיעמוד לה כראיה שמותרת להינשא.

(י) ולא מקדישין – הקדשה היא נתינת דבר לבית המקדש, ונעשית באמירה. הדבר אסור בשבת וביום טוב משום שיש כאן שינוי בעלות, והרי זה דומה למקח וממכר. דין זה אינו שייך כיום, מפני שאין לנו בינתיים בית מקדש ואסור כיום להקדיש אף בחול. פסיקת כסף לצדקה אינה כהקדשה, ומותרת, כיוון שאין בכך העברת בעלות עד שייתן בפועל.

(יא) ולא מחרימין – חרם הוא הקדשת בהמה לקרבן. וכהקדש, אסור החרם להלכה מאותו הטעם, ואף הוא לא שייך בימינו.

(יב) ולא מפרישין תרומה ומעשרות – כיוון שהפרשת התרומות והמעשרות מכשירה את הפירות שהיו אסורים באכילה, ודומה לתיקון. ואמנם ההפרשה היא צורך אוכל, אך נאסרה ביום טוב משום שאלו "מכשירים" שהיה אפשר לעשותם בערב יום טוב[2].

(יג) כך דינו ביום טוב –חובת פדיון בן בכור על ידי נתינת חמישה סלעים לכהן אין לקיימה ביום טוב, משום שהדבר דומה למקח וממכר.

סעיף ב

^בשכיב מרע דתקיף ליה עלמא טובא, שרי לגרש אפילו בשבת (יד).

^בציינתיו לעיל סימן של״ט.

(יד) אפילו בשבת – תרגום: חולה העומד למות, מותר לו לגרש אפילו בשבת. ואמנם ראינו שאסור לגרש ביום טוב, אולם כשמדובר באדם שחייו בסכנה החפץ בטובת אשתו, ורוצה לגרשה רק כדי שתחשב גרושה ולא אלמנה (כגון שאין לו ילדים, ורוצה לפטור את אשתו מייבום או מחליצה) – התירו חכמים לתת גט כזה בשבת וביום טוב כדי שלא תטרוף דעתו מרוב דאגה. וההיתר הוא רק לתת את הגט, ולא לכותבו.

[1] על שלושת אלו כתב הרמ"א (בשם התוספות) בהלכות שבת (של"ט, ג): "ויש אומרים דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר, וליכא למגזר שמא יתקן כלי שיר דמלתא דלא שכיח הוא. ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל". ולהלכה אשכנזים נוהגים  להקל.

[2] כאמור בהקדמה, הרשימה כולה הובאה בהלכות שבת. אך שלא כשאר הרשימה, בהפרשת תרומות ומעשרות היה מקום רב להתיר ביום טוב יותר מבשבת, שהרי זה צורך אוכל. אלא כפי שכתבנו למעלה.