סימן תקכ"ה – דין הלואה ביום טוב

בשבת התירו חכמים לשאול דבר מחברו, גם תמורת תשלום שיינתן לאחר השבת, ובלבד שיהא זה לזמן קצר (בלשון "השאילני"). אך אסרו חכמים לשאול לזמן ארוך (בלשון "הַלווני"), מחשש שמא יכתוב.

בסימן זה מתבאר שהלוואה לזמן קצר מותרת כמובן אף ביום טוב, והמחבר מתיר ביום טוב אף הלוואה לזמן ארוך, שמא ימנעו משמחת החג, אך הרמ"א אוסר ביום טוב כבשבת.

סעיף א

^אהלואת יום טוב נתנה ליתבע בדין (א) (ועיין לעיל סימן ש"ז סעיף י"א) (ב).

^אגמרא שבת קמ״ח וכרבה, טור בשם התוספות, וכן פסק רמב"ם בפרק ד.

(א) ניתנה ליתבע בדין – כלומר: יכול כל אדם, ואף חנווני, לתת אוכל ביום טוב תמורת כסף שיוחזר לו לאחר יום טוב. ואם הלוֹוֶה לא שילם לאחר החג מותר לתובעו בבית דין. וכפי שביארנו בהקדמה, לא רק שמותר לזמן קצר, שאין בכך חשש כלל, אלא אף לזמן ארוך ובלשון הלוואה מותר. ולא חששו חכמים שבעקבות היתר זה יבוא החנווני לכתוב ביום טוב שמא גזרה כזו לאיסור תפגע בשמחת יום טוב.

(ב) סימן ש"ז סעיף י"א – בהלכות שבת, ששם כתב המחבר: "השואל דבר מחבירו לא יאמר לו הלווני, דמשמע לזמן מרובה ואיכא למיחש שמא יכתוב; אלא יאמר לו השאילני". כוונת הרמ"א ללמדנו שאף שהשתמש כאן המחבר בלשון הלוואה, גם ביום טוב יש להשתמש בלשון "השאילני", ולא בלשון "הלווני" שמשמעה לזמן מרובה, ובה חוששים שמא יכתוב. אך לא כן דעת המחבר, ולשיטתו ביום טוב התירו אפילו לשון הלוואה, כדי שגם מי שאינו יכול להחזיר אלא לזמן מרובה לא יימנע משמחת יום טוב[1].

סעיף ב

גבאי צדקה גובין מהחצרות ביום טוב; אבל לא יכריזו כדרך שמכריזין בחול, אלא גובין בצנעא ונותנים לתוך חיקם ומחלקים לכל שכונה ושכונה בפני עצמה (ג).

ב טור בשם הרמב"ם, וכתב הרב המגיד שהוא ירושלמי וברייתא במסכת דמאי.

(ג) בפני עצמה – מנהגם היה לעבור בכל יום בשכונות כדי לגבות אוכל, ולחלקו באותו יום לעניים. אין בדבר משום מלאכה ומותר לעשות זאת גם ביום טוב, אלא שחייבו חכמים לעשות כן בצנעה, כדי לשמור על קדושת היום. ולכן מותר לגבות, אך אסור להכריז בקול על בואם של הגבאים.

[1] הסבר הרמ"א הוא על פי דבריו בדרכי משה, וכן הבינו משנה ברורה כאן. הסבר המחבר על פי השוואת הלשון כאן ובהלכות שבת, וכן משמע מפשטות הסוגיה (שבת קמח ע"ב). ואמנם מקשה הגמרא על דין רב יוסף שעוסק ב'הלווני' מהמשנה שעוסקת בלשון 'השאילני', אך זה לשיטת רב יוסף, שאין הלכה כמותו. עיין שם היטב, ובדברי הרשב"א על הסוגיה.

ובזה מבואר מדוע נכתבה הלכה זו בהלכות יום טוב. שהרי אף אם הלוה בשבת – מותר לתבוע, כביום טוב. אך ביום טוב אין איסור כלל להשתמש במילה 'הלווני', ואפילו לזמן מרובה.