סימן תקכ"ו – דיני קבורת המת ביום טוב

מצות עשה לקבור מת ביום פטירתו ולא להלינו, שנאמר "קבור תקברנו ביום ההוא". והמלין מתו עובר גם על לא תעשה, שנאמר "לא תלין נבלתו על העץ". אולם קבורה ביום טוב כרוכה במלאכות רבות, כמו כריית הקבר ועוד. העיקרון ההלכתי הוא שמצוַת הקבורה אינה דוחה את איסורי התורה של יום טוב (שאף בו יש עשה של שביתת מלאכה, וגם לאו על עשיית מלאכה). אבל מותר לקברו על ידי גוי, כי מצוַת קבורת המת דוחה את האיסור מדרבנן שלא לעשות מלאכה על ידי גוי. וביום טוב שני (של גלויות, ואף בראש השנה), שכולו מדרבנן, מותר לקברו אפילו על ידי ישראל.

אולם דע שבמקומות רבים אין נוהגים היום לסמוך על היתרים אלו, ואין קוברים לא ביום טוב ראשון ולא ביום טוב שני, לא על ידי ישראל ולא על ידי גוי. ושלוש סיבות למנהג זה: א. קיימים כיום אמצעים המאפשרים לשמור על גוף המת בלא שיסריח ויתבזה.  ב. הקבורה שהותרה היא קבורה מצומצמת, ואילו היום מגיעים קהל רב ללוויות, ויש בכך חילול רבתי של יום טוב.  ג. רוב המשפחות יעדיפו לוויה מכובדת לאחר יום טוב, ולא קבורה מינימאלית בחטף ביום טוב. ומותר להלין את המת אם נעשה הדבר לכבודו.

אנו נסביר בע"ה את הסימן על פי העיקרון ההלכתי, בידיעה שהוא אינו נוהג למעשה ברוב המקומות.

סעיף א

^אמת המוטל לקברו, אם הוא ביום טוב ראשון (לא יתעסקו בו ישראל (א), ואפילו יסריח  (ב) ואי אפשר בעממין, אבל) יתעסקו בו עממין (ג), ^באפילו מת בו ביום (ועיין לעיל סימן ד"ש), ואפילו אם יכולין להשהותו עד למחר שלא יסריח (ד). ^גוכל זה בעשיית (קבר) וארון ותכריכין (ה), אבל להלבישו (ו) ולחמם לו מים לטהרו (ז) ולהוציאו (ח) ולשומו בקבר (ט) – מותר על ידי ישראל (י). הגה: וטוב ליזהר לטהרו על ידי קש על גב עור או נסר, ולא על ידי סדינים, שלא יבא לידי סחיטה (יא) (תה"ד סימן פ"ב).

^אמימרא דרבא ביצה ו.  ^בטור בשם אביו הרא״ש וכן כתב הר״ן, דאפילו מר זוטרא שרי אמירה לאינו יהודי, והא דאמר 'והוא דאשתהי' קאי איו"ט שני דמתעסקים בו ישראל.  ^גלשון הגהות מימוני בפרק א' בשם ראב״ן, וכן כתב הטור בשם ר׳ יחיאל הלוי ואביו הרא״ש בפסקיו שם ובתשובה, ושאר פוסקים.

(א) לא יתעסקו בו ישראל – כאמור בהקדמה, מצוַת הקבורה אינה דוחה את איסורי המלאכה.

(ב) ואפילו יסריח – מפני שכבוד הבריות אינו דוחה איסורי תורה.

(ג) יתעסקו בו עממין – כאמור בהקדמה, מצוַת קבורה דוחה את האיסור דרבנן של מלאכה על ידי נכרי.

(ד) שלא יסריח – שהרי ההיתר אינו מבוסס על כבוד הבריות, אלא על כך שמצוַת הקבורה דוחה את האיסור דרבנן של מלאכה על ידי גוי.

(ה) ותכריכין – מאחר שכל אלו הן מלאכות דאורייתא.

(ו) להלבישו – הואיל ואין בכך מלאכה, אלא שהדבר כרוך בטלטול המת, שהוא מוקצה. והאיסור מדרבנן ולכן נדחה מפני כבוד הבריות.

(ז) ולחמם לו מים לטהרו – מותר ביום טוב לחמם מים רק לשתיה ולרחיצת פניו ידיו ורגליו. אך גם אם חימם מים לצורך אחר אין בכך איסור מהתורה אם המים ראויים לשתיה או לרחיצה[1].

(ח) ולהוציאו – מלאכת ההוצאה הותרה ביום טוב אם יש בדבר צורך קצת.

(ט) ולשומו בקבר – יש בכך טלטול מוקצה, שאיסורו מדרבנן.

(י) מותר על ידי ישראל – כי בכל אלה אין איסורי מלאכה מהתורה, והותרו משום מצוַת הקבורה. ובקבורת המת כל מה שיכול להיעשות על ידי ישראל חייבים לעשותו על ידי ישראל, כי כבוד המת בכך. ודע שהדגישו כמה אחרונים[2] כי כל ההיתרים האלה הם רק משום מצוַת קבורה, ולכן אין היתר להזיז את המת שלא לצורך קבורתו, שהרי הוא מוקצה. ובמקום צורך, כגון להשכיבו על הארץ, יניחו עליו כיכר לחם ויורידו אותו אגב הכיכר כביכול.

(יא) שלא יבוא לידי סחיטה – שכן יש לחשוש שהרוחץ בסדין יסחט אותו, ויעבור בכך על איסור תורה של כיבוס. ואמנם עצם הרחיצה אינה אסורה אלא מדרבנן, שמא יסחוט, והתירו לעבור על איסורים דרבנן משום כבוד המת; אך כאן אסרו, שהלא אפשר לרוחצו בדברים שאין בהם חשש סחיטה[3].

סעיף ב

^דמת ביום טוב ראשון – אסור להלינו עד יום טוב שני כדי שיתעסקו בו ישראל (יב).

^דארחות חיים.

(יב) כדי שיתעסקו בו ישראל – אמנם ראינו כי לכתחילה ראוי שאדם ייקבר על ידי ישראל, אולם חומרה זו לא מצדיקה להלין את המת, שהוא איסור ממש[4]. מכאן יש ללמוד שכשרוצה אדם להחמיר בדבר מסויים, עליו לשים לב שלא יבוא לידי זלזול בדבר אחר שהוא מעיקר הדין.

סעיף ג

^הבשבת וביום הכפורים לא יתעסקו בו כלל (יג), אפילו על ידי עממין, אפילו להוציאו על ידיהם ולהניחו בכוך (פירוש בחפירה) העשויה מאתמול.

^ההר״ן בפרק קמא דביצה, ושכן כתב הרמב״ן בספר תורת האדם והריב״ש בתשובה.

(יג) לא יתעסקו בו כלל – שבת חמורה מיום טוב, וחילול שבת נחשב ככפירה בבורא עולם. לכן לא התירו חכמים לעשות שום מלאכה עבור המת בשבת. והוא הדין ביום כיפורים, שהמחללו חייב כרת. ולא התירו אפילו איסורים דרבנן משום כבוד המת, כיוון שאדרבא, כבוד המת הוא שלא תתחלל שבת בעבור קבורתו[5].

סעיף ד

^וביום טוב שני יתעסקו בו ישראל, אפילו ביום שני של ראש השנה (יד). ^זואפילו לא אשתהי (טו), אפילו לחתוך לו הדס מהמחובר (טז), ולעשות לו תכריכין (יז) וארון (יח), ^חולחצוב לו קבר (יט), ולחמם לו מים לטהרו (כ), ולגזוז לו שערו (כא). ^טואם אין באותה העיר מקום קברות לישראל – מוליכין אותו לעיר אחרת שיש בה שכונת קברות, אפילו חוץ לתחום, ^יומשכירין לו ספינה להוליכו ממקום למקום, דיום טוב שני לגבי מת – כחול שויוה רבנן. ואפילו אפשר בעממין, יתעסקו בו ישראל (כב). הגה: אבל באשכנז ובמדינות אלו אין נוהגין כן, אלא כל היכא דאפשר בעממין עושין הקבר והארון ותכריכין על ידי עממין (כג), ושאר הדברים עושים ישראלים כמו ביום טוב ראשון (כד). אבל אם לא אפשר בעממין – מותר לעשות הכל על ידי ישראל (מרדכי הל' אבל ותה"ד סימן פ"ב). ^כחוץ מן הכיפה שבונים על הקבר, שאין בונין אותה ביום טוב (כה). הגה: אבל מותר לכסותו בעפר כדרכו בחול (ב"י), ודלא כיש מחמירין (כו), כן נראה לי. ^לבמה דברים אמורים, כשרוצים לקוברו בו ביום; אבל אם אין רוצים לקוברו בו ביום – אין עושים לו שום דבר איסור מלאכה, אפילו על ידי אינו יהודי (כז); אבל טילטול מותר (כח) (ודין קריאת שמע ותפלה אם מת לו מת ביום טוב ראשון או שני (כט), עיין לעיל סי' ע"א סעיף ב', ולקמן סימן תקמ"ח בסעיף ה').

^ומימרא דרבא ביצה ז.  ^זשם בגמרא וכרב אשי.  ^חהרא״ש והר״ן שם.  ^טהרשב״א בתשובה.  ^ירוקח בסימן כ״א.  ^כטור.  ^להרא״ש בפרק קמא דמועד קטן.

(יד) אפילו ביום שני של ראש השנה – אף שלגבי דינים מסויימים אנו אומרים ששני ימים של ראש השנה הם כיום אחד ארוך[6], כאן, שיש מצווה מהתורה לקבור את המת ביומו, אנו מעמידים הכל על דין תורה.

(טו) ואפילו לא אשתהי – לא נשתהה. כלומר: אפילו מת באותו יום, ואין חשש כל כך שיסריח ויבוא לידי ביזוי, בכל זאת מותר לקברו, מפני שההיתר הוא משום מצוַת הקבורה.

(טז) אפילו לחתוך לו הדס מהמחובר – במקום שנוהגים לעשות כן לכבוד המת, ואף שהדבר אינו הכרחי לקבורה.

(יז) ולעשות לו תכריכין – אף על פי שהדבר כרוך במלאכות תפירה ואריגה, ואף שאפשר לקחת סתם סדין.

(יח) וארון – אף שעשייתו כרוכה במלאכות "בונה" או "מכה בפטיש".

(יט) ולחצוב לו קבר – אף על פי שיש בכך מלאכת חופר, ואפשר היה לכרותו לפני יום טוב.

(כ) ולחמם לו מים לטהרו – דין זה פשוט, שהלא ראינו שמותר גם ביום טוב ראשון, אלא שנשנה כאן אגב שאר הדברים.

(כא) ולגזוז לו שערו – שזו תולדה של מלאכת "גוזז". ולסיכום הרשימה: ביום טוב שני מותר לעשות אפילו דברים שאינם הכרחיים לקבורה.

(כב) יתעסקו בו ישראל – ואף שראינו כי בשאר דברים הכלל הוא שחכמים החמירו ביום טוב שני כמו ביום טוב ראשון, בקבורת המת, שהיא מצווה מהתורה, העמידו דבריהם על דין תורה. אולם כמובן שעל בני העיר להיות מאורגנים לפני החג[7].

(כג) על ידי עממין – וממעטים ככל האפשר במלאכות דאורייתא.

(כד) כמו ביום טוב ראשון – שלא החמירו ביום טוב שני יותר מאשר ביום טוב ראשון, אלא רק שמלאכות שאיסורם מן התורה ישתדלו לעשותם גם ביום טוב שני על ידי גויים.

(כה) שאין בונין אותה ביום טוב – הכיפה היא מעין מצבה הנבנית על הקבר לאחר הקבורה. בנייתה אינה נחשבת צורך הקבורה, ואין לעשותה אפילו ביום טוב שני.

(כו) ודלא כיש מחמירין – המחמירים סוברים שלאחר שנקבר אין לטרוח כלל; והמְקלים סוברים שכל מעשה הקבורה הוא מכלול אחד, וההיתר לקבור כולל את התהליך הרגיל.

(כז) אפילו על ידי אינו יהודי – שכאמור, כל ההיתר הוא רק לצורך מצוַת הקבורה.

(כח) אבל טילטול מותר – ואף שהמת מוקצה וביום טוב ראשון אסור לטלטלו, ביום טוב שני, שהוא מדרבנן, התירו טלטול לכבודו של מת[8].

(כט) ביום טוב ראשון או שני – מי שמתו מוטל לפניו הרי הוא אונן עד הקבורה, ופטור ממצוות עשה. ובשבת, שאסור לקבור בה את המת, אינו פטור מהמצוות, ואין אוננות בשבת. אולם ביום טוב, שכפי שראינו מותר להתעסק בו בקבורה, אזי אם מטפל במת – פטור מהמצוות, וגם ממצוות החג. אולם כיום, שכאמור בהקדמה אין קוברים את המתים לא ביום טוב ראשון ולא ביום טוב שני, אין אוננות אף ביום טוב, וחייב במצוות היום. אלא שגם בשבת "דברים שבצנעה נוהג" ואסור לשמש מיטתו, וכן אסור בדברי שמחה שבצנעה, לימוד תורה למשל, עד הקבורה.

סעיף ה

^מהחופר קבר למת ביום טוב שני מותר לו ליטול שכר (ל).

^מרבינו ירוחם.

(ל) מותר לו ליטול שכר – בהסתמך על המתירים ליטול שכר ביום טוב לדבר מצווה[9].

סעיף ו

^נמותר ללות המת ביום טוב ראשון תוך התחום (לא) וביום טוב שני אפילו חוץ לתחום (לב), וחוזרין למקומם בו ביום. ^סוכן מותר להחזיר כלי הקבורה שהוליכו עמהם חוץ לתחום (לג).

^נטור בשם בה״ג ושאר פוסקים.  ^סהרמב״ן בתשובה.

(לא) תוך התחום – אף שאפשר לקבור גם בלי לוייה. שהואיל ולויית המת היא מצווה גדולה וחשובה, התירו לעשותה אף שפוגעת בשמחת יום טוב. אבל לא אם יש בכך איסור, כגון יציאה מחוץ לתחום אלפיים אמה.

(לב) וביום טוב שני אפילו חוץ לתחום – כפי שראינו בסעיף ד', יום טוב שני הרי הוא כחול לצורך המת. ומותר ליוצאים חוץ לתחום אף לחזור למקומם, שמא אם לא יתירו להם לחזור לא ירצו לצאת.

(לג) שהוליכו עמהם חוץ לתחום – ושוב, סיבת ההיתר היא שמא אם לא נתיר להם להחזיר את הכלים לא יצאו לקבור.

סעיף ז

^עהמלוים את המת אסורים לרכוב על בהמה אפילו ביום טוב שני, ואפילו האבלים (לד). אבל הקוברים שצריכים לקברו, אם אי אפשר, מתירים להם ביום טוב שני לרכוב על גב בהמה (לה).

^ערמב״ן בספר תורת האדם.

(לד) ואפילו האבלים – שלא לזלזל בכבוד יום טוב בדבר שאינו נצרך.

(לה) לרכוב על גב בהמה – ולפי זה כיום, אם אי אפשר ללכת ברגל מותר ביום טוב שני גם לנסוע  במכונית, שהלא ראינו כי יום טוב שני הרי הוא כחול לצורך המת.

סעיף ח

^פאם נודע לבני עיר אחת שישראל מת רחוק משם ארבעה או חמשה ימים ולא ניתן לקבורה, אף על פי שלא יוכלו להגיע לו עד לאחר המועד, מותר לצאת לדרך ביום טוב שני כדי למהר קבורתו (לו). הגה: ומותר להביא מת ביום טוב שני מחוץ לתחום העיר לקברו בקבורת ישראל, אף על פי שהיה אפשר לקברו במקומו (לז) (ב"י בשם תשובת רשב"א).

^פהרשב״א בתשובה.

(לו) כדי למהר קבורתו – כי בכל יום שהקבורה מתעכבת יש משום איסור "לא תלין".

(לז) שהיה אפשר לקברו במקומו – ומותר לא רק להוציאו חוץ לתחום, כפי שנתבאר למעלה, אלא גם להביאו. וכאמור, כל זה משום שמצוה גדולה לקבור יהודי בקבר ישראל, וכשהתירו חכמים לקבור ביום טוב שני עשו אותו כחול לצורך המת.

סעיף ט

^צתינוק שמת בתוך שלשים, אם גמרו שערו וצפרניו הוא בחזקת בן קיימא ודינו כמת גדול, אף על פי שאין אנו יודעים אם כלו לו חדשיו, דרוב נשים יולדות ולד קיימא (לח).

^צטור בשם הרב ר׳ יעקב בן הרב ר׳ יצחק הלבן, וכמו שפרש הבית יוסף.

(לח) ולד קיימא – אין מצווה מהתורה לקבור נפל[10], ולכן תינוק שנפטר קודם שהיה בן קיימא – אין לקברו ביום טוב. תינוק יוצא מחזקת נפל אם נולד בתום תשעה חודשים בבטן אמו ("כלו לו חודשיו"), או שחי שלושים יום לאחר לידתו. ולכן תינוק שמת בתוך שלושים יום ללידתו, ולא ידוע בבירור אם כלו חודשיו, יש מקום להסתפק אם הוא נפל. ופוסק המחבר שבספק זה נחשב התינוק לבן קיימא אם גמרו שערו וצפרניו, ומותר לקברו ביום טוב, כי רוב נשים יולדות לאחר תשעה חודשים[11]. אבל אם ידוע לנו שנולד קודם זמנו – נחשב לנפל, ואין מתעסקים בו ביום טוב[12].

סעיף י

^קנפלים שנהגו להסיר ערלתן בצרור אבן או בקנה, אסור (לט) אפילו ביום טוב שני של גליות. הגה: ואסור לקברו ביום טוב, אלא מניחו עד למחר (מ) (ב"י).

^קהגהות מימוני בפרק א׳ מהלכות מילה.

(לט) אסור –הפוסקים מביאים מנהג בשם הגאונים, שתינוק שמת קודם שהובא בברית – מלים אותו לפני קבורתו[13]. הטעם העיקרי לכך: "שלא ייקבר בערלתו, כי חרפה היא לו"[14]. ואמנם אין בחיתוך ערלה של מת איסור מלאכה, שלא שייכת חבלה במת; אך מת הוא מוקצה, ולכן נפל, שאין בו איסור הלנה, אסור לקברו ולמולו ביום טוב[15].

(מ) אלא מניחו עד למחר – כפי שראינו בסעיף הקודם. והדבר מוסכם גם לדעת המחבר, אלא שהדגיש הרמ"א את איסור הקבורה כדי שלא נטעה לחשוב שרק המילה נאסרה.

סעיף יא

^ראין קורעין על המת אפילו ביום טוב שני, אפילו קרוביו (מא).

^ררמב"ם בפרק ז' מהלכות יום טוב, ושאר פוסקים.

(מא) אפילו קרוביו – מפני שלא הותרה ביום טוב אלא מצוַת קבורת המת, ואין מצוַת הקריעה קשורה לקבורה. ויקרע במוצאי יום טוב.

סעיף יב

^שכשמת בליל יום טוב שני משכימין וקוברין אותו קודם תפלה (מב). כשמת ביום, קוברין אותו אחר האכילה (מג). הגה: ודין צדוק הדין (מד) ביום טוב עיין ביו"ד סימן ת"א סעיף ו' (מה).

^שכל בו בסימן קי״ד.

(מב) קודם תפילה – כדי שיוכלו הקרובים להתפלל. ועוד, שחיוב התפילה מתחיל רק בבוקר, ולכן התחייבו בקבורה קודם החיוב בתפילה[16].

(מג) אחר האכילה – הואיל ויש מצווה לאכול ביום טוב, וקיום מצוה זו דוחה במעט את זמן מצות הקבורה, ותדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם. גדולי האחרונים, ובראשם הרש"ל, חולקים על דברי המחבר ופוסקים שיש לקבור קודם הסעודה, כי איך יוכלו לאכול ולשמוח כשמוטלת עליהם החובה לקבור את המת?[17] ולמעשה יכריע מורה ההלכה לפי מציאות אותו מקרה.

(מד) צידוק הדין – תפילה שנאמרת בעת קבורת המת, ובה לקט פסוקים שבהם מקבלים את דין ה'[18].

(מה) סימן ת"א סעיף ו – שם מבואר שמנהג אשכנז הוא שלא לומר תחינה זו ביום שאין אומרים בו תחנון (מאחר שבימי שמחה אין מזכירים דין). לפי מנהג זה ודאי שאין לאמרה ביום טוב. ודעת המחבר שם שאומרים אף בימי שמחה, אלא שביום טוב ראשון, שלא מתעסקים בו במת אלא על ידי עממים, אין אומרים צידוק הדין. וביום טוב שני (ואפילו של ראש השנה) – אומרים.

[1] וכן שלצורך מצוה חשובה זו אפשר לסמוך על השיטות שסוברות שגם בבישול אנו אומרים שמתוך שהותרה לצורך הותרה גם שלא לצורך, ובלבד שיש בכך צורך מצווה. ראה דברינו בתחילת סימן תקי"א.

[2] ראה במשנה ברורה ס"ק י'.

[3] הקשה המגן אברהם שיש מקום לאסור מעיקר הדין, כי שריית הסדין במים היא כיבוסו (כמבואר בהלכות שבת, ש"ב, ט), ותירץ שלא נאמר "שרייתו היא כיבוסו" אלא בבגד מלוכלך (כך בארו אחרונים את דבריו הקצרים בס"ק ה'. ועיין במשנה ברורה ס"ק יד).

[4] פירשנו על פי הבית יוסף, וכן משמע מהגר"א ופתחי תשובה (ס"ק ג). ועיין במ"ב (ס"ק טו) שחולק על הסבר זה, ומסביר שאסור להלינו כדי שלא יתעסקו בו ישראל ביום טוב שני. אולם כאמור אין זו דעת הבית יוסף. ועיין היטב בשער הציון אות ט"ו.

[5] הרמב"ן בתורת האדם, ובית יוסף בשמו.

[6] כך ראינו למשל לגבי ביצה שנולדה ביום טוב ראשון של ראש השנה, שאסורה בשני (תקי"ג, ה), וכן אי אפשר לערב תחומין ביום הראשון למזרח ובשני למערב (תט"ז, א).

[7] ואפילו בחול המועד עדיף שידאגו לנסרים לצורך ארון מראש. לקמן תקמ"ז, י.

[8] וראה במשנה ברורה (ס"ק ל'), שמביא שיש חולקים על המחבר ואינם מתיר טלטול אפילו לצורך המת אלא על ידי כיכר או תינוק. ונראה לי שאפשר לסמוך על המחבר ולטלטל את המת ביום טוב שני, במיוחד לאור זאת שדיני מוקצה הם מדרבנן, ושכבוד המת הוא ערך יסודי.

[9] ואמנם הביא שם המחבר בתחילה את דעת האוסרים, אולם כאן פסק לסמוך לכתחילה על דעת המקילים משום הצורך הגדול, כדי שבנקל יימצא מי שיחפור את הקבר. וכמובן אין לו ליטול שכרו עד לאחר יום טוב.

[10] אולם בכל זאת יש לקברו (עיין משנה ברורה סוף ס"ק מ"ט, שעה"צ ס"ק ס"ט, וערוך השלחן סעיף י"ז).

[11] יש אחרונים שחלקו על הכרעת המחבר, וסוברים שהיות שמת קודם ל' יום – נפגמה חזקת בן קיימא, ואין לקברו ביום טוב. ראה מגן אברהם ס"ק י"ט, ומשנה ברורה ס"ק מ"ז.

[12] ולעניין מילת ספק נפל, ראה בסעיף הבא הערה 14.

[13] שו"ע יו"ד רס"ג, ה.

[14] והובא בהגהות מיימונית בהלכות מילה טעם נוסף, וזה לשונו: "משום תקנת הפושעים, דאמרינן בבראשית רבה: מעביר הערלה מן הקטנים שמתו ולא מלו, ונותנה על פושעי ישראל". ונראה שכוונתו שזכות המילה מגינה על פושעי ישראל, שכל ישראל כגוף אחד (פירוש זה מובא גם בנודע ביהודה המובא בהערה הבאה).

[15] כל זה בנפל ודאי, שאין קוברים אותו. אולם בספק נפל, שהכריע המחבר בסעיף הקודם שיש לקברו, מילתו היא מצורכי הקבורה (ועוד, שאין בה מלאכה), והמחבר מתירהּ. אולם הרמ"א בדרכי משה לא רצה להתיר את המילה בספק נפל, כנראה נשום שאין זו מצווה מבוררת, וממילא כתב שצריך להמתין לקברו עד למחר. ודבריו מצטרפים לסוברים שאין לקבור ביום טוב ספק נפל, כפי שהבאנו למעלה בהערה 11.

ועיין בנודע ביהודה חלק אורח חיים סימן טז, שהבין בדעת המחבר שאסור למולו אך מותר לקברו, לכן פירש שמדובר כאן בספק נפל. ועל פי דרכו פירש המ"ב את דברי המחבר. ונראה לנו, לאחר העיון בבית יוסף ומפשטות לשון המחבר, שמדובר כאן בנפל ודאי, ולכן פירשנו בדרך אחרת. וה' יצילנו משגיאות.

[16] וראה ב'לבוש' כאן.

[17] ועוד הביא רש"ל מדרש שמהפסוק "לא תאכלו על הדם" סומך שאין לאכול סעודת קבע קודם הקבורה.

[18] הפסוקים לפי מנהג עדות המזרח: "צַדִּיק אַתָּה ה' וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיךָ: צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו: צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת: מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו: בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה: וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ: קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו: הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה: אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה וּבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: דַּיָּן הָאֱמֶת. שֹׁפֵט צֶדֶק וֶאֱמֶת. בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת. כִּי כָל מִשְׁפָּטָיו צֶדֶק וֶאֱמֶת".