סימן תקכ"ז – דיני עירוב תבשילין

כאשר חל יום טוב בערב שבת מותר מדין תורה לבשל בו בעבור השבת. אולם חששו חכמים שבני אדם ייטעו לחשוב שכפי שמותר לבשל מיום טוב לשבת כך מותר לבשל מיום טוב לחול, ויבואו לזלזל ביום טוב. על כן אסרו לבשל מיום טוב לשבת אלא אם הניח בערב יום טוב "עירוב תבשילין". עירוב זה הוא פת ותבשיל, המהווים מעין תחילת הכנה של סעודות השבת כבר מערב יום טוב.

סעיף א

^איום טוב שחל להיות בערב שבת, לא יבשל בתחלה לצורך שבת ^בבקדירה בפני עצמה (א), אבל מבשל הוא כמה קדרות ליום טוב, ואם הותיר – הותיר לשבת (ב); ועל ידי עירוב (ג) מבשל בתחילה לשבת (פירוש: ענין העירוב הוא שיבשל ויאפה מיום טוב לשבת עם מה שבשל ואפה כבר מערב יום טוב לשם שבת, ונמצא שלא התחיל מלאכה ביום טוב אלא גמר אותה). הגה: ומותר להניח עירוב זה אפילו ספק חשיכה (ד) (מרדכי ס"פ במה מדליקין).

^אמשנה ביצה ט״ו.  ^בממשמעות המשנה, בית יוסף.

(א) בפני עצמה – כפי שביארנו בהקדמה, חששו חכמים שבני אדם יחשבו שכפי שמותר לבשל מיום טוב לשבת כך מותר לבשל מיום טוב לחול, ויבואו לזלזל ביום טוב. על כן אסרו לבשל מיום טוב לשבת אלא אם הניח עירוב[1], כפי שיבואר בהמשך.

(ב) הותיר לשבת – כבר ראינו שאין איסור "להרבות בשיעורים" ביום טוב, ומותר להוסיף באותה קדרה לצורך מחר אפילו אם הוא חול, וכל שכן שמותר להוסיף לכבוד שבת; שכאמור, מדין תורה מותר לבשל מיום טוב לשבת.

(ג) ועל ידי עירוב – עירוב זה הוא תחילת הכנת ארוחת שבת כבר בערב יום טוב, ועל ידי מעשה זה שעושה בערב יום טוב יזכור שאין לבשל מיום טוב לחול, כפי שראינו למעלה.

(ד) ספק חשיכה – זמן "בין השמשות" בכניסת שבת, כלומר בין השקיעה לצאת הכוכבים, הוא ספק שבת. והתבאר בהלכות שבת שמותר בזמן זה, כיוון שהוא ספק, לעשות מלאכות דרבנן לצורך מצווה[2]. לכן מותר לערב בערב יום טוב בין השמשות.

סעיף ב

^געירוב זה עושין אותו בפת ותבשיל (ה), ^דואם לא עשאו אלא מתבשיל לבד – מותר (ו).

^גטור בשם רבינו תם ורבי שמשון הזקן ובה״ג.  ^דהגהות מימוני, דסומכין על ר״י והרי״ף ושאר פוסקים.

(ה) בפת ותבשיל – עיקר העירוב הוא בתבשיל, ובכך מתיר את כל ההכנות משבת ליום טוב: לאפות, להטמין ולהדליק את הנר. אולם יש דעה בהלכה (שיטת רבנו תם) האומרת שאפייה חשובה בפני עצמה, ואינה כלולה בכך שהתחיל לבשל מערב החג, אלא צריך גם לאפות כדי להתיר את האפייה. לשיטה זו, אם הניח תבשיל בלבד מותר לבשל, אך אסור לאפות[3].

(ו) מותר – כפי שהסברנו, העיקר להלכה כדעה שהתבשיל מספיק לכל צרכיו. אך אם הניח רק פת – אינו יכול אפילו לאפות[4]. ונראה שזאת משום שהלחם הוא מאכל בסיסי, וכל יום אופים ואוכלים לחם, לכן אין באפיית לחם היכר לצורך עירוב תבשילין.

סעיף ג

שיעור תבשיל זה כזית, בין לאחד בין לאלפים (ז), בין בתחלתו (ח) בין בסופו (ט). הגה: ויש מצריכין לכתחלה בפת כביצה (ירושלמי), וכן נוהגין לכתחלה (י).

ה שם בגמרא ט״ז כרבי אבא וכרב.

(ז) בין לאלפים – כאמור, מעיקר הדין מותר לבשל מיום טוב לשבת, והעירוב הוא מעשה סימלי. לכן שיעור העירוב אינו חשוב, והסתפקו חכמים בשיעור כזית בין אם מערב לעצמו בין אם מערב לאלפי אנשים.

(ח) בתחילתו – כשמניח את העירוב בערב יום טוב צריך לכל הפחות כזית.

(ט) בסופו – גם אם נאכל מהעירוב, יכול לסמוך עליו ולבשל לשבת כל עוד נשאר ממנו כזית.

(י) וכן נוהגין לכתחילה – אף שראינו בסעיף הקודם כי מעיקר הדין אין צורך לערב בפת, כותב הרמ"א כי לשיטה המצריכה גם פת, שלה אנו חוששים לכתחילה, טוב להדר ולהניח פת כשיעור ביצה לפחות [5].

סעיף ד

^וצריך שיהא תבשיל זה דבר שהוא ראוי ללפת בו את הפת, לאפוקי דייסא (יא).

^וביצה ט"ז וכלישנא בתרא.  ^זכרבי זירא.

(יא) לאפוקי דייסא – הגמרא מבדילה בין שלושה מאכלים: פת; תבשיל, שנחשב כמלווה את הפת; ודבר שבא במקום הפת, כמו דייסא. עיקר הסעודה בזמנם היה הלחם, וממנו עיקר השביעה. הבשר, הדגים והירקות נחשבו לתוספת ("ללפת את הפת") הנותנת חשיבות לארוחה, ומהם צריך להניח את העירוב, ולא מדייסא, הבאה להשביע במקום לחם. ולכן אין לערב בתפוחי אדמה, שגם הם באים להשביע כמו לחם[6].

סעיף ה

^חתבשיל זה שאמרו אפילו צלי, אפילו שלוק, אפילו כבוש או מעושן (יב), אפילו מין דגים קטנים שהדיחן במים חמים והדחתן הוא בישולן לאכילה, הרי זה סומך עליהם (יג); ^טוכן סומך על תפוחים מבושלים (יד) (וה"ה שאר פירות מבושלים), ^יועל דגים קטנים שבישלן (טו).

^חברייתא ביצה ט"ז.  ^טהגהות מימוני בפרק ה' מהלכות תחומין, בשם סמ"ג מהירושלמי נדרים.  ^ימשמעות דברי רב יוסף שם.

(יב) או מעושן – צלי הכנתו ישירות על האש; שלוק הוא מאכל המבושל הרבה מאד; כבוש הוא דבר שנשרה בחומץ (אפילו זמן מועט), או במים במשך עשרים וארבע שעות.

(יג) סומך עליהם – ראינו כי יש צורך להניח כעירוב דווקא דבר מבושל. וכל דרכי הבישול מועילות לצורך זה[7].

(יד) תפוחים מבושלים – ואין אומרים שאינם נחשבים כמבושלים משום שבדרך כלל הם נאכלים חיים[8].

(טו) שבישלן – ואף שבישולם מהיר מאוד בגלל רכותם, בכל זאת נחשב בישול.

סעיף ו

^כסומך מערב יום טוב אפילו על עדשים שבשולי קדרה, ^לוכן על שמנונית שנדבק בסכין וגררו, והוא שיהא בו כזית (טז).

^כביצה ט"ז תני ר׳ חייא.  ^לשם מימרא דרב יצחק.

(טז) שיהא בו כזית – ואף שלא בישל אוכל זה לשבת[9], מותר לשמור בעבור שבת כזית משאריות התבשיל ולסמוך עליהם לעירוב. אולם אם יש לו תבשיל שבושל לכבוד השבת – עדיף להשתמש בו.

סעיף ז

^ממצוה על כל אדם לערב (יז), ^נומצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו, כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס או שהניח עירוב ואבד (יח) (והוא הדין עם הארץ שאינו יודע לערב) (יט) (א"ז); ^סאבל מי שאפשר לערב ולא עירב, אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר, נקרא פושע, ואינו יוצא בו (כ).

^מביצה ט"ז.  ^נמהא דאבוה דשמואל ורב אמי ורב אסי שם.  ^סמעובדא דההוא סמיא שם.

(יז) מצוה על כל אדם לערב – ולא יסמוך על גדול  העיר. וכן שלא יאמר אדם 'אחמיר על עצמי, לא אערב ולא אבשל', אלא מצווה על כל אדם לערב כדי שיוכל לבשל בעבור השבת. וגם מי שאינו צריך לבשל מיום טוב לשבת, מצווה עליו להניח עירוב תבשילין קודם יום טוב שחל בערב שבת כדי שיוכל לטרוח ביום טוב לכל צורכי השבת, כגון הדלקת נרות וסידור השולחן, אך לא יברך[10]. ולכן מצווה על כל אדם לערב, ובכך לזכור את יום השבת. אך כאמור מי שאינו צריך את העירוב – יניחנו ללא ברכה[11].

(יח) ואבד – היות שמן התורה מותר לבשל ביום טוב לכבוד שבת, ומשום שעונג שבת זו מצווה חשובה, לא רצו חכמים שהנאנס או אפילו השוכח להניח עירוב ייענש כך שלא יקיים מצוַת עונג שבת. לכן אמרו חכמים שכולם יכולים לסמוך בדיעבד על גדול העיר, ועירובו מועיל לכל בני העיר.

(יט) שאינו יודע לערב – אף על פי שמבואר בהמשך כי מי שהיה יכול לערב ולא עירב אינו יכול לסמוך על גדול העיר, מדגיש הרמ"א שמי שאינו יודע דיני עירוב נחשב כאינו יכול לערב.

(כ) ואינו יוצא בו – מחשש שאם גם במקרה זה נקל יִבטל כל עניין העירוב, כי יסמכו כולם על גדול העיר, וכבר לא יהיה העירוב היכר לכך שאין לבשל מיום טוב  לחול[12].

סעיף ח

^עכשמערב על אחרים אינו צריך לפרט (כא), אלא מניח בכלל על כל בני העיר, ^פוכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו. הגה: אבל מי שהוא חוץ לתחום אינו יוצא בו, אפילו הניח עירוב תחומין ויכול לבא לכאן (כב), אלא אם כן התנה עליו המניח בהדיא (כג) (המגיד פ"ו).

^עמהא דאבוה דשמואל ורב אמי ורב אשי.  ^פביצה ט"ז.

(כא) אינו צריך לפרט – בעבור מי מניח את העירוב.

(כב) ויכול לבוא לכאן – אם אינו יכול לבוא פשוט שאינו יוצא, שהרי לא יכול לאכול מהעירוב. אך גם אם הניח עירוב תחומין ויכול לבוא – הוא אינו כלול באנשי העיר ולא הייתה דעת המניח עליו, משום שלא שכיח שיבואו אנשים מחוץ לתחום.

(כג) בהדיא – כלומר: שחשב בפירוש להוציא גם מי שיבוא מחוץ לתחום על ידי עירוב תחומין.

סעיף ט

^צדעת מניח בעינן שיכוין להוציא לאחר (כד), ^קאבל דעת מי שהניחו בשבילו לא בעינן בשעת הנחה, רק שיודיעוהו ביום טוב קודם שיתחיל לבשל לצורך השבת (כה). הגה: ואם דרך הגדול להניח עליהם, סומכין עליו מסתמא (כו) (ר"ן פ"ב).

^צפשוט בביצה ט"ז.  ^קשם מהא דאכריז רב יעקב בר אידי.

(כד) להוציא לאחר – כמובן שהמניח עירוב בעבור אחר צריך לדעת שעושה זאת, ולא בא משפט זה אלא למען ההמשך, שדי שידע המניח בלבד.

(כה) לבשל לצורך שבת – אין צורך שמי שהניחו בעבורו ידע זאת בזמן ההנחה, ודי שידע זאת קודם שמכין מיום טוב לשבת. אך אז דעתו חשובה, שכאמור, עיקר העירוב הוא כדי שיידע האדם שאין לבשל ביום טוב אפילו לשבת, וכל שכן שאסור לבשל לחול. ואם אינו יודע, כמובן שאינו יכול לסמוך על עירוב זה.

(כו) מסתמא – ללא הודעה מן המניח. כיוון שמפורסם שגדול העיר מניח עירוב תבשילין עבור כל מי שצריך לכך, הרי זה כאילו הודיעו לכל. דברים אלה הובאו בבית יוסף בשם הר"ן. אולם כיוון שלא הובאו כאן בדברי המחבר, ייתכן שהוא סובר שאין לסמוך על כך, שגם כך לא נודע לאדם כל עניין האיסור לבשל מיום טוב לשבת. לכן הפתרון לדעת המחבר הוא להודיע לציבור שהונח עירוב בעבור כל מי שנצרך לו, וכך יהיו מוּדעים לאיסור להכין לשבת במקרה שאין עירוב.

סעיף י

^רהמערב לאחרים צריך לזכות להם על ידי אחר (כז). וכל מי שמזכים על ידו בעירובי שבת – מזכין על ידו בעירובי תבשילין (כח), וכל מי שאין מזכין על ידו באותו עירוב – אין מזכין על ידו בזה (וע"ל סימן שס"ו).

^רהרי״ף והרא״ש שם מהא דציינתי לעיל בסימן שס"ו.

(כז) על ידי אחר – כאמור, העירוב הוא התחלה סימלית של הבישול לשבת כבר מערב יום טוב. ולכן כאשר מערב אדם בעבור אחרים הוא צריך להקנות להם את העירוב, כדי שהעירוב ייחשב כבישול גם בעבורם. ההקניה נעשית על ידי כלל הִלכתי שנקרא "זכין לאדם שלא בפניו", ופירושו: אדם נחשב שליח עבור חברו גם אם לא מונה לכך, כדי לעשות לו טובה[13]. וכיוון שאדם לא יכול להעביר בעלות על חפציו לאחֵר בלי מעשה קניין, יש צורך לעשות קניין באמצעות אדם נוסף, כדי לזכות את העירוב לכל הנצרכים לו.

(כח) בעירובי תבשילין – בדיני זכייה רגילים רק גדול יכול לזַכּות לאחר[14]. אולם בעירוב תבשילין, היות שכל הדין הוא מדרבנן, גם קטנים שיש להם דעת יכולים לזכות. אולם אינו יכול לזכות על ידי בניו הקטנים הסמוכים על שולחנו, כי אינם נחשבים אנשים אחרים כלל. ועל ידי אשתו ובניו הגדולים יכול לזכות מעיקר הדין, ואפילו סמוכים על שולחנו, כיוון שיש להם עצמאות קניינית; אולם לכתחילה כדאי להימנע מכך, כיוון שיש אומרים שכל מי שכלול בעירוב בעל הבית קודם להקניה אינו נחשב אחר, ולשיטתם אשתו ובניו הגדולים הסמוכים על שולחנו אינם יכולים לזכות בעירוב בעבור אחרים[15].

סעיף יא

^שצריך הזוכה להגביה העירוב מן הקרקע טפח (כט).

^שגם זה ציינתי בסימן שס"ו.

(כט) טפח – כאשר אדם קונה חפץ בהגבהה יש אומרים שצריך להגביהו שלושה טפחים[16]. בעירוב תבשילין, שהוא מדרבנן, די לכל הדעות להגביה טפח אחד. ו"קרקע" לאו דווקא, אלא אפשר להגביה טפח גם מיד המזכה.

סעיף יב

^שחוזר ונוטל מיד הזוכה, ומברך (ל) "על מצות עירוב", ואומר (לא): "בדין (לב) יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני (לג) ולאדלוקי שרגא (לד) ולמעבד כל צרכנא מיום טוב לשבת (לה), לנא ולפלוני ולפלוני" או "לכל בני העיר הזאת" (לו). הגה: ומי שאינו יודע בלשון הקודש יוכל לאמרו בלשון לע"ז שמבין (לז) (מהרי"ל).

^שגם זה ציינתי בסימן שס"ו.

(ל) ומברך – בשם ומלכות.

(לא) ואומר – בסעיף כ' יתבאר שאם עירב ולא אמר כלום – לשיטת המחבר יצא ידי חובה, ולדעת הרמ"א כאילו לא עירב. ואם פירט רק חלק מהמלאכות, לשיטת הרמ"א מותר להכין רק במלאכות שהזכיר.

(לב) בדין – תרגום: בעירוב זה יוּתר לנו לאפות לבשל ולהטמין ולהדליק נר ולעשות כל צרכינו מיום טוב לשבת, לנו ולפלוני ולפלוני, או לכל בני העיר הזאת.

(לג) ולאטמוני – הטמנה היא כיסוי תבשיל חם מכל צדדיו כדי לשמור על חומו. בהלכות שבת מפורט כי בשבת עצמה אסור להטמין כלל, ובערב שבת מותר להטמין בתוך דבר השומר על החום, אך לא בדבר המוסיף חום. והנחת עירוב התבשילין מתירה להטמין ביום טוב בעבור שבת.

(לד) ולאדלוקי שרגא – סתם הדלקת הנר היא הדלקתו מאש קיימת, ורק הדלקה כזו מתיר העירוב, שהלא אסור להוליד אש חדשה ביום טוב (ועיין דברינו בזה בתחילת סימן תק"ב). ונעיר כי בסעיף י"ט יתבאר ששונה דין הדלקת הנר משאר הכנות לעניין אם עירב ולא פירט שברצונו גם להדליק נר.

(לה) כל צרכנא מיום טוב לשבת – הכוונה במשפט זה למלאכות נוספות, שחיטה למשל[17]. וכן להכנה שאין בה מלאכה מיום טוב לשבת, כסידור השולחן. ונראה שבכך הכל יודו שהדבר הותר בעירוב אף אם לא נאמר בפרוש, היות ואין זו מלאכה של ממש

(לו) לכל בני העיר הזאת – תוספת זאת נאמרת על ידי גדול העיר. ואם סתם אדם אמר זאת – אינו מועיל אלא אם כן הקנה כדין, ואף אז יועיל רק למי שיודע שהניח עירוב גם עבורו.

(לז) בלשון לע"ז שמבין – כלומר: בלשון שמבין. ואם אמר בלשון שאינו מבין יש שפסקו שנעשה כמי שלא אמר. וכאמור, יתבאר בסעיף כ' כי מי שהניח ולא אמר, לשיטת המחבר יצא, ולרמ"א אינו יכול לסמוך על העירוב.

סעיף יג

^אאף על פי שהניח עירוב אינו יכול לבשל מיום טוב ראשון לשבת (לח).

^אטור בשם הרא״ש ובעל העטור.

(לח) מיום טוב ראשון לשבת – במקרה שיום טוב חל בימים חמישי וששי, התירו חכמים על ידי העירוב (שנעשה בערב יום טוב, כלומר ביום רביעי) להכין מיום שישי לשבת, ולא מיום חמישי. וזאת משני טעמים: ראשית, בזמננו יום טוב ראשון הוא מדאורייתא, והשני מדרבנן; והעדיפו חכמים להימנע ככל האפשר מהכנה ביום שעיקרו מהתורה. נוסף על כך, הלא כל ההיתר הוא משום הצורך לענג את השבת, ולכן ממילא רצוי לבשל כמה שיותר קרוב לשבת[18].

סעיף יד

אם הניח העירוב על דעת לסמוך עליו כל זמן שיהיה קיים, אפילו ליום טוב אחר (לט), ^בלכתחלה לא יסמוך עליו ליום טוב אחר, ^גאבל בדיעבד יכול לסמוך עליו (מ).

^בכל בו בשם רבי נתנאל.  ^גכדעת רא״ש לטעמיה דרב אשי בעירוב תבשילין בביצה ט״ז.

(לט) ליום טוב אחר – כלומר: מניח מראש את העירוב בעבור שני ימים טובים. כגון סוכות בחו"ל, במקרה שגם החג הראשון וגם שמיני עצרת חלים בימים חמישי ושישי.

(מ) יכול לסמוך עליו – יש ראשונים הסוברים שתקנת חכמים אינה דווקא להניח את העירוב בערב יום טוב, אלא כל שהתחיל בישולו בעבור שבת לפני יום טוב הרי זה מועיל, וביום טוב רק מוסיף על מה שכבר הכין. לשיטתם אפשר להניח ליום טוב אחד, ולהתכוון גם בעבור יום טוב אחר. לכתחילה אין לעשות כן, אלא להניח בערב יום טוב כפשט התלמוד; אולם בדיעבד (אם הניח בחג הראשון עירוב על דעת החג השני, ולא הניח בחג השני) אפשר לסמוך על המקילים.

סעיף טו

^דנאכל העירוב או שאבד קודם שבישל לשבת – אינו יכול לבשל, אלא אם כן נשתייר ממנו כזית (מא).

^דמשנה ביצה ט"ז.

(מא) נשתייר ממנו כזית – כפי שראינו, העירוב נחשב כתחילת הבישול לשבת. לכן, אם נאכל העירוב לפני שבישל לשבת מתברר שלא הייתה כאן תחילת הכנה לשבת. ואם נאכל התבשיל אך נשתייר ממנו כזית, אין אנו אומרים כי מתברר שתבשיל זה הוכן ליום טוב, אלא מתייחסים לכזית תבשיל שנותר כאילו הוא העירוב, היות שדי בכזית לעירוב תבשילין.

סעיף טז

^הלאחר שהכין צרכי שבת – יכול לאכלו (מב).

^הברייתא ביצה י״ז.

(מב) יכול לאוכלו – ביום טוב. והיה אפשר לומר שצריך לאוכלו בשבת, שהלא העירוב הוא כעין תחילת הבישול לשבת, ואם התברר שנועד ליום טוב – יתברר למפרע שלא התחיל לבשל לכבוד שבת, וייאסר מה שבישל על סמך עירוב זה. אך חכמים לא החמירו בזה לאסור למפרע. לכן אפשר לאוכלו לאחר שסיים להכין צרכי שבת[19].

סעיף יז

^והתחיל בעיסתו ונאכל העירוב – גומר אותה עיסה. והוא הדין אם התחיל לבשל, שגומר אותו התבשיל שהתחיל (מג).

^ומימרא דאבי ביצה י"ז.

(מג) שהתחיל – התבאר בסעיף ט"ו שלאחר שנאכל העירוב אסור להכין לשבת. אך אם נאכל העירוב לאחר שהתחיל באפייה או בבישול – יכול לסיים את הכנת התבשיל שהתחיל, כיוון שהתחיל בהיתר[20].

סעיף יח

^זאפה ולא בישל (מב) או בישל ולא אפה (מג) ונאכל העירוב או אבד (מד); מה שנעשה בהיתר, אפילו נתכוין בו לצורך יום טוב – יכול הוא להניחו לשבת, ולבשל מכאן ואילך ליום טוב (מה).

^זהראב״ד בהשגות בפרק ו מהלכות יום טוב, וכתב הרב המגיד שסברא נכונה היא.

(מב) אפה ולא בישל – הספיק לסמוך על העירוב לצורך אפייה מיום  טוב לשבת, ולבשל לצורך שבת לא הספיק (אך בישל ליום טוב עצמו).

(מג) ולא אפה – כנ"ל, שבישל לשבת, אך לאפות לשבת לא הספיק, אלא אפה ליום טוב בלבד.

(מד) או אבד – וכפי שראינו בסעיף ט"ו, אסור לו להכין לשבת אם אין עירוב.

(מה) ליום טוב – יש כאן עצה כיצד יעשה מי שנאכל עירובו או שאבד לו: ישאיר לשבת מה שבישל ביום טוב לצורך בו ביום, ויבשל אוכל חדש ליום טוב. הדבר מותר כיוון שבזמן שבישל ליום טוב היה העירוב עדיין קיים, ומותר היה לבשל לשבת, אלא שלא כיוון לכך. ומלמדנו המחבר שכוונתו בזמן הבישול אינה משנה, וכל אוכל שהוכן ביום טוב בזמן שיש עירוב – מותר להשאירו לשבת.

סעיף יט

^חמי שלא עירב – מותר להדליק נר של שבת (מו), ^טויש אוסרים (מז).

^חבית יוסף מדברי הרמב"ם בנוסח לשון העירוב.  ^טהרא״ש והר״ן שם בפרק ב דביצה.

(מו) להדליק נר של שבת – ראינו בסימנים הקודמים[21] שבמלאכת הבערה אנו אומרים "מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך", ומותר להבעיר אף לצורך קטן. לכן היות שייתכן שישתמש בנר גם ביום טוב עצמו לפני שיחשך– הותרה ההדלקה.

(מז) ויש אוסרים – כיוון שהותרה ההבערה רק אם היא לצורך היום, ואילו הדלקת נר של שבת היא מצווה של השבת, והרי היא הבערה לצורך מחר. נחלקו האחרונים אם ההלכה כאן כסתם או כ"יש אוסרים". ונראה שהספרדים יכולים לסמוך על הסתם, והאשכנזים ראוי שיחששו לשיטת היש אוסרים (אך גם לשיטתם אפשר להדליק נר אחד, כמתבאר בסעיף הבא)[22].

סעיף כ

^ימי שלא עירב, כשם שאסור לבשל לעצמו כך אסור לבשל לאחרים (מח) אפילו בביתם, וגם אחרים אסורים לבשל לו (מט). ואין לו תקנה אלא שיתן קמחו ותבשילו לאחרים שעירבו במתנה, והם אופין ומבשלים ונותנים לו, ואפילו בביתו יכולים לבשל (נ). ואם אין שם אחרים שעירבו, ^כיש אומרים שמותר לאפות בצמצום פת אחד (נא), ולבשל קדרה אחת (נב), ולהדליק נר אחד (נג). הגה: ואם הניח עירוב ולא הזכיר המלאכות בהדיא, אלא אמר: בדין יהא שרי לן למעבד כל צרכנא, הוי כמי שלא עירב כלל (נד) (א"ז). ומי שמתענה ביום טוב, אסור לבשל לאחרים אפילו לצורך בו ביום, דהוי כמי שלא הניח עירוב שאינו מבשל לאחרים (נה) (מהרי"ו).

^יבעיא ונפשטא ביצה י״ז.  ^כמימרא דרב הונא שם כ"א כפי פירוש הרא״ש שם.

(מח) אסור לבשל לאחרים – פשוט, שהלא האיסור חל על האדם, ומי שלא עירב אינו יכול לעשות מלאכה לצורך שבת.

(מט) אסורים לבשל לו – מן המוצרים שלו. ואסרו זאת חכמים, מפני שאם היו מתירים לאחרים לבשל בעבורו במוצרים שלו – לא היה ניכר איסור ההכנה[23].

(נ) יכולים לבשל – ונחשב שמכינים משלהם, ומותר. בכך שמי שלא הניח עירוב מקנה את האוכל שלו – יש היכר שאסור להכין מיום טוב לשבת. והסתפקו בכך חכמים משום שכאמור כל העירוב הוא תקנה לחיזוק איסור ההכנה, ואיזנו חכמים בין תקנה זו לבין הצורך שגם למי שלא הניח עירוב יהיה אוכל לשבת[24].

(נא) פת אחד – הצמצום הוא שיאפה דווקא פת אחת, אך זו יכולה להיות פת גדולה[25].

(נב) קדרה אחת – גם כאן יכול לבשל הרבה בקדרה אחת. וכל היתר זה הוא משום שכאמור, תקנו חכמים שאין להכין מיום טוב לשבת אם לא הניח עירוב, כדי שיידע שאסור לבשל מיום טוב לחול. וצמצום זה, שיבשל רק כמות מינימאלית, הוא היכר גדול. המחבר הביא היתר זה בשם "יש אומרים" כיוון שיש פוסקים שלא קיבלו קולא זו[26]. ולהלכה אפשר לסמוך על כך רק בשעת הדחק.

(נג) נר אחד – ולשיטה זו אף ה"יש אוסרים" שבסעיף הקודם מודים שיכול להדליק לכל הפחות נר אחד.

(נד) כמי שלא עירב כלל – שיטת הרמ"א היא שהאמירה מעכבת[27], כיוון שחלק מתקנת העירוב הינה שיזכיר בפה שהניחו כדי להתיר להכין מיום טוב לשבת. אבל למחבר אין האמירה מעכבת כלל, אלא די במעשה, שהניח אוכל והתכוון שיהא  לשבת.

(נה) שאינו מבשל לאחרים – קשה להסביר דין זה, כי סוף סוף הרי עירב, ומדוע שלא יוכל לבשל לאחרים? ונראה להסביר שהיות שהוא עצמו אינו אוכל אין הבישול שלו נחשב בישול לצורך עונג יום טוב, אלא נראה כעבודה. איסור זה ודאי אינו מן התורה אלא הוא חומרא בלבד, ורבים הם האחרונים החולקים וסוברים שאף המתענה יכול לבשל בעבור אחרים. אלא נראה שהאוסרים מבינים שההיתר להכין מיום טוב לשבת על ידי עירוב תבשילין מבוסס על כך שהאוכל ראוי גם ליום טוב עצמו, והיות שהמתענה אינו אוכל ביום טוב – לא נחשב עירובו לראוי לאכילה ביום טוב. ונראה לי שלשיטה זו מדובר במי שמתענה בגלל נדר, כתענית חלום, אבל המתענה מפאת חוליו, שאינו מסוגל לאכול – יכול לבשל לאחרים, כי הרי אין לו איסור לבשל לעצמו.

סעיף כא

^לאם נזכר שלא עירב קודם סעודת שחרית (נו), יבשל הרבה בקדרה אחת, ויותיר לשבת (נז). הגה: והוא הדין שיוכל לילך מבעוד יום לחדר בנר דלוק לחפש איזה דבר, ויניחנו דולק עד הלילה (טור). ^מויש אומרים דאפילו לבשל כמה קדירות מותר, כיון שקודם אכילה הוא, והוא שיאכל מכל אחד ואחד (נח).

^למרדכי בפרק ב' דביצה.  ^מר״י.

(נו) שחרית – ואין עירוב גדול העיר לסמוך עליו.

(נז) ויותיר לשבת – כיוון שאין איסור להרבות בשיעורים ביום טוב[28].

(נח) שיאכל מכל אחד ואחד – ואזי נחשבת כל קדרה לצורך יום טוב, ואין כאן כי אם ריבוי בשיעורים בכל הקדרות. ומדובר שבכל קדירה יש תבשיל אחר. הרמ"א למעלה וכף החיים כאן כתבו שנהגו להקל כדעה זו[29].

סעיף כב

אם נזכר ביום טוב ראשון שלא עירב (נט), ^נאם הוא ביום טוב של ראש השנה – אינו יכול לערב על תנאי (ס); אבל אם הוא ביום טוב של גליות – יכול לערב בתנאי: "אם היום קודש – איני צריך לערב, ואם היום חול – בעירוב זה יהא שרי לן לאפויי ולבשולי" וכו' (סא), ולמחר אין צריך לומר כלום (סב). ^סויש אומרים דאי לית ליה מידי דבשיל מאתמול, לא מהני תנאו (סג).

^נשם (ג׳) בעובדא דרבינא י"ז[30].  ^סטור בשם רבי אפרים.

(נט) שלא עירב – מדובר בשני ימים טובים החלים בימי חמישי ושישי. וכבר ראינו (בסעיף י"ג) שלכתחילה יש לעשות את העירוב ביום רביעי, ומועיל להכנה מיום שישי לשבת.

(ס) אינו יכול לערב על תנאי – תנאי זה יתבאר במשפט הבא, והוא מבוסס על כך ששני הימים אסורים מספק. ואינו מועיל בימי ראש השנה, הנחשבים כיום אחד ארוך.

(סא) ואפויי ולבשולי וכו' –  מחדש השולחן ערוך שאם שכח לערב ביום רביעי, יכול לעשותו ביום חמישי אף שהוא יום טוב. טעם הדבר הוא שדין שני ימים טובים מקורו בספק, ומעיקר הדין רק יום אחד הוא יום טוב. לכן אם היום טוב "האמתי" חל ביום שישי, אזי יום חמישי הוא חול, ויכול לערב בו; ואם יום חמישי יום טוב, אזי יום ו' הוא חול, וממילא מותר לבשל בו לשבת. אמנם בזמן הזה שני הימים אינם נעשים מחמת הספק, שהלא הלוח קבוע, אלא היום הראשון הוא מן התורה והשני מדרבנן. לכן לכתחילה חייבים לעשות את העירוב ביום רביעי. אך כיוון שמקור הדין מספק, לא החמירו חכמים יותר מאשר היה הדין בזמן שהיה מספק. וכתבו הפוסקים שלא יברך על עירוב זה שמקורו בספק[31].

(סב) כלום – שהרי אם כעת יום טוב – כבר עירב אמש, ואם כעת חול – יכול לבשל ללא אמירה.

(סג) לא מהני תנאו – תרגום: אם אין לו דבר שבישל מאתמול (כלומר: אם בזמן שמניח את העירוב ביום ה' אין לו אוכל שהתבשל ביום ד') – לא מועיל תנאו. טעם חומרא זו הוא שכיוון שבזמן הזה אין אנו עושים שני ימים מספק, אלא שניהם קודש (הראשון מדאורייתא והשני מדרבנן), לא יועיל התנאי לצורך הנחת עירוב חדש, אך יועיל אם נצרף לו אוכל שנתבשל בערב יום טוב, אף שלא כיוון להניחו כעירוב. ואין הלכה כחומרת ה"יש אומרים"[32].

סעיף כג

^עאם עבר במזיד (סד) (או בשוגג) (סה) ובישל כמה קדרות שלא לצורך יום טוב, מותר לאכלן בשבת או בחול (סו).

^עבעיא בביצה י"ז ולא נפשטא, ופסקו הפוסקים לקולא.

(סד) אם עבר במזיד – כלל בידינו שאדם שעשה מלאכה בשבת או ביום טוב, בין במזיד ובין בשוגג –  אסור לו ולאחרים ליהנות מאותה מלאכה בשבת עצמה[33]. אולם כאן, היות שלא עשה מלאכה אסורה, ומעיקר הדין מותר לבשל מיום טוב לשבת, הקילו חכמים והתירו בדיעבד. לשון "במזיד" באה למעט הערמה, שנאסרה בסעיף הבא אף בדיעבד. והותר במזיד משום ש"המזיד אינו מצוי, ואם עבר היום לא יעבור פעם אחרת"[34].

(סה) או בשוגג – כאמור, לשיטת המחבר ההיתר הוא דווקא במזיד, שאינו מצוי ולא חוששים לו. אולם אם נתיר בשוגג יש לחשוש כבהערמה, שאדם יבשל במתכוון ויאמר ששגג. אך לרמ"א השוגג אינו כמערים, ולא חוששים שיבוא לעבור בפעם אחרת ויאמר שוגג הייתי, כי אין אנו עוסקים כאן ברשעים שמשקרים.

(סו) או בחול – וזאת אף על פי שהאיסור להכין מיום טוב לחול חמור יותר; שכאמור, מלאכות הכנת האוכל שהותרו ביום טוב לא הותרו בעבור חול, ואילו הכנה מיום טוב לשבת מותרת מעיקר הדין[35].

סעיף כד

^פאם הערים לבשל ב' קדרות לצורך היום, והותיר אחת לצורך מחר, אסור לאכלה (סז).

^פביצה י"ז.

(סז) אסור לאכלה – בניגוד למבשל במזיד, בהערמה החמירו חכמים. וטעם הדבר, שהעובר במזיד יודע שעשה שלא כהוגן, ולא חוששים שיבוא לעבור פעם נוספת[36]; אבל המערים, שמכין שני סירים ואומר ששניהם ליום טוב, אך באמת אינו צריך אלא לקדרה אחת – אנו חוששים שמא ימשיך לעשות כך גם בפעם הבאה, כי עלול לחשוב שאין בכך עוון. וכאמור בסעיף הקודם, לשיטת המחבר חשש זה קיים גם אם נתיר בשוגג, שמא יעשה במזיד ויאמר שוגג הייתי[37].

[1] יש מחמירים וסוברים שאסור מהתורה לבשל מיום טוב לשבת, ולא הקלו אלא מדין "הואיל", שאינו לוקה משום שההכנה יכולה להואיל גם ליום טוב עצמו אם יבואו בו אורחים. ולשיטה זו אסור מן התורה לבשל סמוך לחשכה, שכבר אינו יכול לצפות לאורחים. וכתב המ"ב (ס"ק ג) שלכתחילה כדאי לחשוש לשיטה זו. אך המחבר והרמ"א לא פסקו כשיטה זו כלל, לכן נראה שאפשר לכתחילה לסמוך על המחבר והרמ"א.

[2] סימן רס"א וסימן שמ"ב, ראה שם פרטי ההיתר.

[3] לשיטה זו אם הניח רק פת – מותר לאפות ואסור לבשל. אך קולא זו לא התקבלה להלכה, כפי שנבאר בס"ק הבא.

[4] כך משמע בפשטות דעת המחבר. וטעמו, שתיקנו חכמים לערב בתבשיל. אלא שיש חולקים, ומקלים לאפות אם הניח פת בלבד. עיין מ"ב ס"ק ז', ושער הציון י"ז וי"ח.

[5] מקור דין זה הוא בראשונים (מרדכי תרע"ב, וראבי"ה סימן תשמ"ח) המביאים ירושלמי שאינו לפנינו. והחמרת הרמ"א כאן היא בעיקר נתינת כבוד לדברים שיצאו מפי ראשונים, אף שלא כל כך ברורה ההחמרה בפת, בעוד שבתבשיל די בכזית. אולם מצווה להסביר את דברי הראשונים, ויש לומר שלשיטתם הצורך בפת בעירוב תבשילין הוא משום שהעירוב נעשה בין היֶתר כדי שלא יבוא לזלזל בכבוד שבת שאחר יום טוב, ולכן יש להניח בו דבר חשוב. וכפי שיתבאר בסעיף הבא, התבשיל הוא דבר הנלווה לפת. לכן לשיטת רבנו תם, המצריך עירוב בפת להתרת האפייה, יש צורך דווקא בכמות חשובה וכשיעור שביעה.

[6] על פי שער הציון ס"ק כב.

[7] אמנם ראינו שאין להניח לחם, אך נראה שאין זה משום שהאפייה אינה נחשבת בישול, אלא משום שצריך לערב בדבר המלפת את הפת, כפי שראינו בהלכה הקודמת. לכן דבר אפוי המלווה את הסעודה, כגון ממולאים שנאפו בתנור, יועיל לעירוב.

[8] כך משמע מהבית יוסף, וכן פירש השתילי זיתים. וראה במגן אברהם (ס"ק ד) שהעמיד במקום שמלפתים בהם את הפת, כפי שמשמע בסעיף הקודם. אך לא נראה כן מדברי המחבר, שלא הביא העמדה זו, והלא מסתמא לא מלפתים את הפת בתפוחים (כפי שהעיר ביאור הלכה ד"ה "תפוחים", בהביאו את דברי המג"א). אולם לענ"ד נראה שמה שכתב בסעיף ד "שהוא ראוי ללפת בו את הפת" הרי זה להוציא דבר שאינו חשוב, כגון דייסא. וכך נראה ממה שהביא הב"י בשם רש"י: "לפתן בעינן, דמוכחא מלתא שעשוי לשבת".

[9] על פי רש"י. ולשונו: "שנשארו בלא מתכוין. סומך עליהן מערב יום טוב לשם עירוב, ולא אמרינן לא חשיבי ובטלי". כלומר: היות שלא נתבשלו במיוחד לשבת, אפשר היה לחשוב שמאכל זה אין לו חשיבות לגבי עירוב תבשילין.

[10] בבית יוסף משמע שהחידוש בדברי חז"ל שמצוה לערב הוא שלא יסמוך  על גדול העיר. אולם פירוש זה אינו מספיק, שהלא מפורש בסוף הסעיף שאם התכוון לסמוך על ערוב הגדול – אינו יוצא בו. כף החיים (אות מד) מסביר שהחידוש הוא בשני בעלי בתים הסמוכים זה לזה, שעל כל אחד מהם לערב בנפרד. והנלענ"ד כתבתי.

[11] ודומה קצת לדין המתענה, שיתבאר בדברי הרמ"א לקמן סעיף כ'. וכן הכריעו כף החיים ס"ק קי"ג (בשם המאמר מרדכי אות י"ח), ושו"ת מנחת שלמה תנינא (ב – ג) סימן נח.

[12] המשנה ברורה (ס"ק כו) מביא שאפשר לסמוך על הראשונים שמקילים גם בפושע. ונראה לכאורה שאין לזוז כאן מפסק המחבר, שלא לבטל את כל עניינו של העירוב.

[13] דין זה מבוסס על כך שיש קשר בין כל היהודים, וכל אחד עושה את השאר שליחים לטובתו.

[14] שו"ע חושן משפט רמ"ג, יד. וזאת משום שכאמור, דין "זכין" מבוסס על שליחות, ורק גדול יכול להיות שליח.

[15] העניין התבאר בהרחבה בהלכות עירוב חצרות. ראה סימן שס"ו סעיף י.

[16] ראה שו"ע חושן משפט קצ"ח, ב.

[17] תמהני מדוע בפירוט המלאכות שרגילים לעשות להכנת האוכל לא מזכירים את השחיטה, שהיא מלאכה גמורה. ואולי כללו זאת ב"כל צרכנא" כיוון שישנם מלאכות רבות, וקשה להזכיר את כולם. והמגן אברהם (ס"ק כא, ובעקבותיו משנה ברורה ס"ק לח) כתב שאם מתכוון לשחוט לשבת טוב לומר גם "ולשחוט".

[18] נראה לי שזה פירוש דברי הר"ן "שבת קרובה התירו, שבת רחוקה לא התירו".

[19] א. אולם ראינו שהעירוב בא להתיר גם הדלקת הנר, שנעשית ממש בסוף היום. לכן למעשה לא מסתיימות ההכנות, ואי אפשר לאוכלו.

ב. מביאים הפוסקים שמנהג מהר"ם היה לאכול את מה שהניח לעירוב בסעודה שלישית.

[20] אולם כף החיים (אות קה) הביא שיטות שאם נאכל העירוב אחרי שהתחיל לבשל, מותר לא רק לגמור אותו תבשיל, אלא אף להמשיך ולבשל כל צרכי שבת. ואף שכתב שאין לסמוך על כך אלא בשעת הדחק, נראה כי אף שוודאי אין לזוז מפסק השולחן ערוך, אם אכל את העירוב אחרי הבישול יוכל לסמוך על שיטה זו כדי להדליק נרות שבת, בצירוף השיטה שתובא בהמשך, שלא צריך עירוב להדלקת הנר ולשאר ההכנות לשבת שאין בהן מלאכה.

[21] ראה למשל סימן תצ"ה ס"ק ד', ובהקדמתנו לסימן תקי"א.

[22] ואמנם "סתם ויש אומרים הלכה כסתם", אך בסעיף הבא המחבר עצמו פסק לחומרא. אך ראה בכף החיים שהסביר שעיקר כסעיף זה, ומאחר שהרמב"ם והרי"ף פסקו להקל, כך עיקר הדין. והמשנה ברורה (ס"ק נה) כתב ש"הרבה אחרונים" מחמירים (ולא החשיב את הרמב"ם והרי"ף כמכריעים). ובצירוף שאף מרן עצמו פסק להחמיר בסעיף הבא, מן הראוי לאשכנזים להחמיר.

[23] יש להעיר שמה שכתב כאן המחבר "ואין לו תקנה" נכון דווקא במקום שלא הניח גדול העיר, כפי שראינו למעלה.

[24] בהסבר סעיף זה הלכנו בעקבות הרשב"א בביצה יז ע"א ד"ה "גרסת הספרים". ומדבריו: "… דעירוב דרבנן הוא, ואם איתא דלא אסרו קמחו יש ללמוד שלא החמירו בדבר… דלגבי הא נמי היקלו בעירובי תבשילין כיון שאינו אלא להיכרא בעלמא או לכבוד שבת או לכבוד יום טוב, וכיון שהחמירו עליו כל כך שאסרו הוא וקמחו בעודו שלו – שפיר דמי". ראה שם.

[25] כף החיים ומשנה ברורה.

[26] בגמרא הקל רב הונא "כדי חייו", וכן פסקו הרא"ש ועוד ראשונים. הרי"ף והרמב"ם השמיטו, ויש שביארו משום שסברו שאין הלכה כרב הונא.

[27] על פי תוספות ביצה כב ע"א ד"ה "ומדליקין".

[28] כפי שראינו בסימן תק"ג סעיף א', וראה בדברינו שם ס"ק ד'.

[29] הרמ"א בסימן תק"ג סעיף א'; וכף החיים באות קכ"ט.

[30] דברי רבינא אליהם מפנה באר הגולה נמצאים בביצה דף ו ע"א, ומשלימים את הגמרא בדף יז המובאת בב"י כאן.

[31] משנה ברורה ס"ק ע"ד, וכף החיים אות קלח.

[32] עיין ב"ח שכתב דנקטינן דלא כרבינו אפרים (שחידש חומרא זו), דיחיד הוא בדין זה כנגד כל הגדולים. וכך פסק להיתר המשנה ברורה ס"ק ע"ה, וכף החיים אות קמא. ואין זה פשוט על פי הכלל "סתם ויש אומרים הלכה כסתם", כי כאן לא ברור שהיש אומרים חולק על הסתם, שהלא אפשר שגם הסתם כוונתו דווקא אם נשאר ממה שנתבשל ביום רביעי.

[33] פרטי דין זה בתחילת סימן שי"ח. והחמירו הפוסקים אפילו במלאכה דרבנן.

[34] לשון הרמב"ם (הלכות יום טוב ו', י) שהובא בבית יוסף.

[35] ראה בסימן תק"ג סעיף א', ובדברינו שם ס"ק ח'.

[36] המזיד כאן אינו אדם שלא אכפת לו מתורה ומצוות, שלא שואל לדעת ההלכה לא בפעם זו ולא בפעם הבאה. הכוונה כאן לאדם שבשגגה לא הניח עירוב תבשילין, ויודע שאין לבשל, אך לא עמד בניסיון.

[37] ואף שראינו הערמות רבות המותרות, הרי זה במקום שחכמים רצו להתיר, אלא חששו שהיתר ישיר יביא לזלזול באותה מצווה, לכן התירו רק בדרך הערמה. אבל כאן רצון חכמים שהשוכח יניח עירוב בפעם הבאה, ולא שתבוא ההערמה ותבטל את דינם.