סימן תקכ"ט – דיני שמחת יום טוב

מצות עשה מן התורה לשמוח במועד. ומלבד עצם תחושת השמחה, יש במצווה זו גם מספר פרטים המתבארים בסימן זה, כגון: היחס לעונג שבת ולכבודה; פרטים שונים בסעודת יום טוב; החובה לשמח אחרים; וכן כמה סייגים שנועדו למנוע מהשמחה להפוך להוללות.

סעיף א

^אמצות יום טוב לחלקו חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתייה (א), ^בואל יצמצם בהוצאת יום טוב (ב). ^גוצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת (ג). הגה: אסור לאכול ממנחה ולמעלה בערב יום טוב (ד) כמו בשבת, שזהו מכלל הכבוד (רמב"ם פ"ו); מיהו אם ערב יום טוב שבת יכול לקיים סעודה שלישית, ויאכל מעט פת לכבוד יום טוב (ה). ומצוה ללוש פת בערב יום טוב לכבוד יום טוב (מהרי"ל הל' יום טוב) כמו בערב שבת (ו), כמו שנתבאר לעיל סימן רמ"ב. ^דוחייב לבצוע על שתי ככרות (ז) ^הולקבוע כל סעודה על היין (ח). ^וובגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת (ט). ^זולא נהגו לעשות בו סעודה שלישית (י). (וביום טוב מאחרין לבא לבית הכנסת (יא) וממהרין לצאת (יב), משום שמחת יום טוב) (גמרא פ' הקורא עומד).

^אברייתא ביצה ט״ו ופסחים ס"ה וכר׳ יהושע.  ^בציינתיו לעיל בסימן רמ״ב לעניין שבת.  ^גרמב"ם בפרק ו מהלכות יום טוב.  ^דהרי״ף בפרק י׳ דפסחים, ורמב"ם בפרק ל׳ מהלכות שבת.  ^השם.  ^והגהות מימוני בפרק ז מהלכות יום טוב מהירושלמי. ^זטור בשם הרא״ש, וכן כתב הכל בו.

(א) וחציו לאכילה ושתיה – במקום אחד כתבה התורה שיום העצרת הוא לה', ובמקום אחר כתוב שהעצרת היא לכם[1]. מכאן למדו חכמים שיש שני טעמים לשביתת יום טוב: הראשון – לה', להקדיש זמן לתפילה וללימוד; והשני – לנו, לענג את היום ובכך להדגיש את היותנו בני חורין ולזכור כי יצאנו מעבדות מצרים[2]; שאין אנו משועבדים לאחרים, ויכולים אנו להקדיש זמן לרוחנו ולגופנו.

(ב) בהוצאת יום טוב – שלא יחשוש אדם להוציא כסף על אכילה ושתיה ויעדיף להוציא על שאר צרכיו, אלא שיוציא לצורך מצוַת עונג יום טוב. בהלכות שבת התבאר כיצד ינהג מי שהכנסותיו מצומצמות ביותר (עיין בסימן רמ"ב). ולשון הטור כאן: "ואף על פי שצריך כל אדם לצמצם יציאותיו, אל יצמצם בהוצאות יום טוב". כוונתו ללמדנו שבימות החול אל לו לאדם לבזבז כספו על מותרות, אולם ביום טוב מצווה לעשות כן. אך גם זאת בצורה סבירה: מחד אין לצמצם, ומאידך אין להגזים.

(ג) כמו בשבת – כבוד היום – כגון שילבש בגדים יפים, ועונג גופו במהלך היום – כגון לאכול מאכלים ערבים. ופרטי דינים אלה בהלכות שבת (ראה למשל סימנים ר"ס, רס"ב).

(ד) בערב יום טוב – הכוונה כאן למנחה קטנה, כלומר כשלוש שעות לפני כניסת החג. מהרמב"ם בהלכות שבת (ל', ד) עולה שאף שראוי להימנע מלקבוע סעודה – אין איסור בכך. ולשונו: "מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה, כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול". וכן משמע מהבית יוסף ומהדרכי משה, וכן פסק המחבר בהלכות שבת (רמ"ט, ב). אולם הרמ"א נקט כאן לשון איסור. ואולי חילו מכך שבערב פסח אסור לאכול משום שבלילה חייב באכילת מצה, ויש לאוכלה לתאבון (תע"א, א), וייתכן שהוא הדין גם בערב סוכות, שיש בו מצווה מהתורה לאכול כזית בסוכה (תרל"ט, ג). ולא חילק הרמ"א בין הימים הטובים, ונקט לשון "אסור"[3].

(ה) לכבוד יום טוב – מפני שגם בערב יום טוב לא מבטלים את החובה לאכול שלוש סעודות בשבת.

(ו) כמו בערב שבת – יש אומרים שמנהג זה מקורו בתקנת עזרא, שתיקן שתאפה אישה בערב שבת לחם לכל השבוע, וכך יהיה הלחם מצוי לעניים[4]. ובנוסף הסבירו שטוב שתקיים מצות חלה[5]. הרמ"א נתן למנהג זה תוקף מיוחד בסימן רמ"ב, וכתב "והוא מכבוד שבת ויו"ט, ואין לשנות".  ונראה שאישה שקשה לה לאפות בעצמה – יכולה לקנות את החלות, והאופים כשליחיה. ומכאן המנהג שבשבת אין אוכלים לחם רגיל, אלא חלה. אף מי שלא הקפיד במהלך השבוע לאכול לחם שנאפה על ידי ישראל השתדל להקפיד בחלה בשבת, וכך לאכול לחם שקיימו בו מצוַת הפרשת חלה. דין אפיית הפת לא הובא על ידי המחבר לא כאן ולא בהלכות שבת, משום שלפי גרסתנו בגמרא אין מקור לדין זה.

(ז) שתי ככרות – הטעם הרווח למצוַת "לחם משנה" בשבת הוא זכר למן, שירד כפול בערב שבת. ומבארים הראשונים שגם ביום טוב שבת המן, וירד משנה בערב יום טוב. עוד נתנו טעם ללחם משנה בשבת, שהוא כנגד "זכור ושמור". ואף שפסוקים אלו נאמרו בשבת, הרי הם נכונים אף ליום טוב, שגם בו יש שמירת איסורי המלאכה, וחובה של זכור – אמנם מדרבנן – על ידי הקידוש.

(ח) על היין – בנוסף ליין הקידוש. שתיית היין ביום טוב היא מדיני עונג החג, ולכן כמובן שמצווה זו מוטלת רק על מי ששתיית יין היא עונג לו.

(ט) יותר טובים משל שבת – מפני שבשלושת הרגלים, מלבד מצוות כיבוד ועונג, אנו מצווים גם על השמחה[6].

(י) סעודה שלישית – לכאורה היה היגיון בחיוב סעודה שלישית ביום טוב כמו בשבת, כפי שחייבים בו בלחם משנה, וכן כתב הטור בשם הרמב"ם[7]. והסביר הלבוש את טעם הפטור, שיש קצת טרחה בסעודה שלישית ולכן לא חייבו בה חכמים ביום טוב. נראה להסביר דבריו, שביום טוב הדגש הוא על השמחה, ולכן הארוחות בו גדושות וקשה להוסיף בו סעודה[8]; ומאותה הסיבה חייבו דווקא ביום טוב לקבוע את הסעודה על היין. אולם בשבת יש דין עונג בלבד ואין בה דין שמחה, וסעודות השבת הינן עבודת השם. ואף שגם ביום טוב מצרפים זמירות ודברי תורה, עניין זה עקרוני יותר בשבת, שבה מלבד העונג גם מרבים שירות ותשבחות ואמירת דברי תורה. אם כן, יום השבת הוא יותר מאורגן ונשלט מיום טוב, ורק בו חייבו חכמים לסעוד שלש סעודות.

(יא) מאחרין לבא לבית הכנסת – כלומר: מאחרים את זמן התחלת התפילה. וזאת כדי להכין הסעודה לפני ההליכה לתפילה[9]. מכאן שמותר לעסוק בדבר מצווה לפני התפילה; אך יש לומר קודם לכל הפחות ברכות השחר. ומדגישים כאן הפוסקים[10] שייזהר הציבור לא לאחר את זמן קריאת שמע. ונראה שהמחבר לא הביא דין זה כיוון שלשיטתו יש מעיקר הדין להתפלל עם הנץ החמה (סימן פ"ט סעיף א'), ואין שייך שדווקא ביום טוב לא יתפללו כעיקר הדין. ומאחר שלא הביא להלכה שמאחרים את שעת התפילה – אינו צריך להזהיר שלא להאריך יתר על המידה, שהלא אם מתפללים כוותיקין – ודאי יגיעו לסעודה בשעה מוקדמת.

(יב) וממהרין לצאת – שהציבור לא יתענה. ובכל מקרה יש להתחיל לאכול לפני חצות היום.

סעיף ב

^חחייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד (יג), הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו (יד). וחייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר עניים (טו). (דין תענית ביום טוב – כמו בשבת, וע"ל סי' רפ"ח).

^חלשון הרמב״ם בפרק [ו'], ומברייתא דפסחים ק״ט.

(יג) שמח וטוב לב במועד – ציוותה התורה לשמוח במועדים באומרה "ושמחת בחגך" (ט"ז, יג). במצוה דאורייתא זו חייבים הן הגברים והן הנשים. בזמן שבית המקדש היה קיים עיקר קיום המצוה היה על ידי הקרבת שלמי שמחה, בהם רוב הבשר נאכל על ידי הבעלים. היום, שאין לנו בית מקדש, קיום  מצוַת השמחה הוא כפי יכולתנו, כל אחד בראוי לו[11].

(יד) כפי ממונו – כמובן שמתנות אלה הם לפי היכולת. ואין זה כמצוות כבוד ועונג, בהם ראינו שיש להצטמצם בשאר השבוע כדי לכבד את יום טוב, ואפילו ללוות כדי לקיים עיקר המצוה.

(טו) עם שאר עניים – נביא את דברי הרמב"ם החשובים בעניין (הל' יום טוב ו', יח): "… וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש – אין זו שמחת מצוה, אלא שמחת כריסו".

סעיף ג

^טאדם אוכל ושותה ושמח ברגל. ולא ימשוך בבשר וביין ובשחוק וקלות ראש, לפי שאין השחוק וקלות ראש שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר (טז).

^טהרמב"ם בפרק ו'.

(טז) שמחה שיש בה עבודת היוצר – ראינו שמצוה לשמוח ביום טוב, ומדיני מצוַת השמחה לאכול ולשתות. אך במצוה זו יש חשש שהאדם לא יידע לשים גבולות, ויהפוך את המצוה להוללות חס ושלום. לכן הזהירו חכמים ששמחה זו לא תיהפך לקלות ראש.

סעיף ד

^יחייבים בית הדין להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו משוטטים ומחפשים בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, שלא יתקבצו שם לאכול ולשתות אנשים ונשים, ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו בדבר זה לכל העם שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם בשמחה, ולא ימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה; אלא יהיו כולם קדושים (יז).

^יהרמב"ם בפרק ו'.

(יז) אלא יהיו כולם קדושים – סעיף זה הינו המשך של הנאמר בסעיף הקודם, ומתרה על הסכנה במצוַת השמחה אם אין לה גבולות, שעלולה להביא גם לידי שכרות וקלות ראש, וחלילה לזלזול בדיני עריות. לכן למדנו שבחג לא רק "חציו לה'" אותו מקיימים בתפילות ולימוד תורה, אלא אף ה"החציו לכם" צריך להיות בקדושה. מצוַת השמחה אינה פריקת עול תורה ויראה, אלא ה"חציו לכם" פירושו שילוב עבודת השם עם הנאת הגוף. לכן יש להנות בזמן הסעודה משירים ותשבחות, וללוות את הסעודה בדברי תורה. ורק בשילוב שמחת הגוף עם עבודת ה' מגיע האדם לאושר אמיתי.

[1] "עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹקֶיךָ" – דברים ט"ז, ח. "עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" – במדבר כ"ט, לה.

[2] על פי הבית יוסף בסימן תצ"ה.

[3] עוד אפשר שהרמ"א סבור שבכל יום טוב יש מצווה לאכול, כרמב"ם בהלכות יום טוב (פ"ו הי"ט): "אכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה" (ראה דברינו בהקדמה לסימן תצ"ה ובהערה 1 שם). ולעניין זה יום טוב חמור משבת. אולם הרמב"ם עצמו נקט לעניין אכילה בערב יום טוב בלשון מינורית (שם הל' ט"ז): "וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כערב שבת, שדבר זה בכלל הכבוד". ואמנם כתב הרמ"א "כמו בשבת", אולם זאת רק להפנותנו למקור הדין; והדבר דומה לשבת, אך חמור ממנו.

[4] בגרסתנו בגמרא מתקנות עזרא (בבא קמא דף פב ע"א): "ושתהא אשה משכמת ואופה", ומשמע בכל יום. אולם יש שגרסו "ושתהא אשה משכמת ואופה בערב שבת", וכן גרס רמ"א. כך פירשו בסימן רמ"ב פרי מגדים, אליהו רבה ועוד.

[6] ולעניין ראש השנה ראה דברינו בסימן רצ"ה הערה 1.

[7] אולם הבית יוסף מפקפק בקביעה זו של הטור. עיין שם.

[8] יש אומרים שנהגו להוסיף תבשיל בסעודת יום טוב, ונחשב כסעודה שלישית (מג"א ס"ק ג' בשם הכלבו).

[9] הדין במגילה כג ע"א, והטעם ברש"י שם [הבנו בפשטות שהכוונה לתפלת שחרית. ואולי יש הבנות נוספות, יעויין למשל בהפנייתו של ה"עין משפט" שם ציון ב'].

[10] משנה ברורה ס"ק י"ד, וכף החיים אות כו.

[11] הבית יוסף הביא להלכה  רק את החובה לקבוע סעודה על היין, אבל לא את החובה לאכול בשר, שלשיטתו אין בכך חובה בזמן הזה.