סימן תצ"ט – הכנת בשר שחוט ביום טוב

סימן זה עוסק בדיני עור הבהמה השחוטה, מליחה ביום טוב וטלטול כלי הקצב.

סעיף א

^אאין מרגילין (א) ביום טוב. כיצד הוא מרגיל, זה המוציא כל בשר מרגל אחד כדי שיוציא כל העור שלם ולא יקרע. מפני שטורח בהפשט זה טורח גדול ואין בו צורך למועד.

^אברייתא בכורות ל״ג וכפרוש רמב״ם בפרק ג מהלכות יום טוב.

(א) אין מרגילין – הרגלת הבהמה (מלשון רגל) היא הפשטת העור באופן שבו כל עור הבהמה מופשט בעזרת נקב אחד שנעשה ברגלה, וזאת לצורך שימושים שייעשו בעור השלם.

סעיף ב

^באסור למלוג (ב) גדי אלא אם כן מולגו לאכול העור (ג).

^בטור בשם בה״ג, ועיין לקמן סימן ת״ק.

(ב) אסור למלוג – מליגה היא שפיכת מים רותחים על עור הבהמה השחוטה כדי להקל על הוצאת השערות. גם כאן הדבר אסור כיוון שמרבה טִרחה שלא לצורך אכילה.

(ג) לאכול העור – שאז המליגה היא לצורך אכילה, ומותרת[1].

סעיף ג

(ד) ^גבהמה שנשחטה ביום טוב, מותר להגביה עורה (ה) וליתנה במקום דריסת הרגלים (ו), אף על פי שאין עליו בשר כלל. ^דומותר למלוח (ז) עליו מליחה קלה כדרך שמולחים לצלי (ח). ^הומותר להערים למלוח כאן מעט וכאן מעט עד שימלא את כולו (ט). ^ואבל אם נשחטה מערב יום טוב – אסור (י). הגה: ונוצות של עוף דינן כמו בעור, דמותר לטלטלן כדי להצניען כמו בעור (יא).

^גמשנה ביצה י"א וכבית הלל.  ^דברייתא וגמרא שם.  ^הירושלמי, כתבוהו הרי״ף והרא״ש שם. וכמו שכתב רבנו ירוחם שהערמה זו מותרת לכל אדם.  ^ושם בבבלי מימרא דעולא וכפרוש הטור, וכן נראה מדברי הרא״ש, וכן כתב הרב המגיד בשם הרשב״א בפרק ב מהלכות יום טוב.

(ד) הקדמה – בסעיף זה אנו למדים כלל גדול: לעיתים חכמים "התירו סופן משום תחילתן", כלומר התירו פעולות שאינן לצורך אוכל נפש, כיוון שאם ייאסרו אותן פעולות – יימנעו אנשים מלעשות דברים הנצרכים לאכילה. לדוגמא כאן, השחיטה הותרה כיוון שהיא צורך ישיר לאכילה, אולם על השוחט לדאוג גם לעור כדי שלא יסרח ויתקלקל. והבינו חכמים שאם ייאסר כל טיפול בעור – אנשים יימנעו מלשחוט ושמחת יום טוב תיפגם. לכן התירו טיפול מינימלי בעור, אולם תוך סייגים כדי לשמור על קדושת היום.

(ה) להגביה עורה – העור הוא מוקצה מחמת גופו (כיוון שאינו אוכל ואינו כלי) וגם מוקצה משום נולד (מפני שהיה בערב יום טוב בהמה וכעת הוא עור). ובכל זאת התירו חכמים לטלטלו, כדי שלא יימנע משמחת יום טוב.

(ו) וליתנה במקום דריסת הרגלים – אסור לעבד את העור ביום טוב. וככל המלאכות שאינן לצורך אכילה, זהו איסור מהתורה. אולם בעיבוד העור על ידי נתינתו במקום שידרכו עליו אין אלא איסור דרבנן, כיוון שאינו מעבד את העור כדרך בעלי המלאכה. וכיוון שהדורסים לתומם אינם נראים כלל כמעבדים, התירו חכמים לעבור על איסור מדבריהם ולהניח את העור במקום שעוברים בו כדי שלא יימנעו מלשחוט את הבהמה.

(ז) למלוח – מליחת העור היא מלאכה גמורה, ומטרתה להכין את העור לעיבוד בעזרת המלח המייבש את העור. ואף שזו מלאכה ממש, ישנה עצה כיצד למולחו בלי לעבור על איסור תורה: אם אינו מולח ישירות על העור, אלא מולח את הבשר ואגב כך נופל מלח על העור – הרי זו מליחה בשינוי. וכיוון שלא נראה כמולח את העור התירו חכמים לעבור על איסור מדבריהם, כדי שלא יימנע מלשחוט.

(ח) כדרך שמולחים לצלי – הרוצה להכשיר בשר לבישול צריך למלוח הרבה את הבשר, ולא התירוהו חכמים לעשות מליחה זו על העור ביום טוב. לפני צליית בשר אין חובת מליחה, אך נוהגים למלוח מעט את הבשר מפני שהמלח מסייע לשאיבת הדם. מליחה כזו הותרה ביום טוב[2].

(ט) עד שימלא את כולו – כלומר: התירו חכמים למלוח את הבשר במקומות רבים, מעט בכל מקום, עד שהעור יומלח כולו. ואמנם כוונתו לדאוג לעור, אך התירו זאת חכמים כיוון שנראה כמולח את הבשר[3].

(י) אסור – כיוון שכל סיבת ההיתר היא כדי שלא יימנע מלשחוט ביום טוב עצמו, ההיתר לא שייך אם שחט בערב יום טוב.

(יא) כמו בעור – מוסיף הרמ"א שנוצות דינם כעור: הן מוקצות מחמת גופן, אך יש הפסד אם ילכו לאיבוד מפני שהן משמשות למילוי כריות ולשימושים נוספים. אם לא יתירו להצניע אותן לאחר השחיטה יש חשש שיימנעו מלשחוט את העופות, ומשום כך התירו לטלטלן לצורך שמירתן.

סעיף ד

^זאין מולחין את החלבים (יב) ולא מהפכים בהם (יג) אפילו לשטחן על גבי יתדות (יד), אף על פי שנשחטה ביום טוב. וכן אסור למלוח בשר עליהם באויר (טו).

^זברייתא ביצה י"א וכתנא קמא.

(יב) החלבים – החֵלב אסור באכילה, אבל מותר בהנאה. אחרי השחיטה מולחים אותו כדי שלא יתקלקל, וכיוון שאין זו מלאכה לצורך אכילה אסור לעשותה ביום טוב. בניגוד למליחת העור, שראינו בה בסעיף הקודם דרכי היתר, כאן לא התירו סופן משום תחילתן. זאת כיוון שבמליחת  החֵלב ניכר שמתכוון לשימורו, ובניגוד לעור, אי אפשר למלוח את הבשר על החֵלב כי הדבר אוסר את הבשר.

(יג) ולא מהפכים בהם – היפוך החֵלב הוא דרך עיבודו. ואין לעשות זאת ביום טוב, כפי שהסברנו לעיל.

(יד) לשטחן על גבי יתדות – אסור לשטוח את החלבים גם ללא מליחה מפני שאף זה נחשב לטיפול בחֵלב, ויש כאן טרחה שלא לצורך יום טוב.

(טו) למלוח בשר עליהם באויר – בסעיף הקודם הותרה מליחת העור בדרך הערמה של מליחת הבשר על גבי העור. אולם מליחת הבשר על החֵלב אוסרת את הבשר, ולכן אינה אפשרית. ואם מולח באוויר מעל החֵלב – ניכר שכוונתו לתיקון החֵלב, ואסור.

סעיף ה

^חעלי, שהוא דף עב וכבד וכלי הוא, אלא שמלאכתו לאיסור לכתוש בו הריפות (טו), מותר לטלטלו לקצב עליו בשר (טז). ^טולאחר שקצב עליו אסור לטלטלו ^ימחמה לצל (אבל לצורך גופו ומקומו שרי) (יז).

^חמשנה ביצה י"א.  ^טברייתא שם.  ^ילדעת הרי״ף ולדעת רבנו יונה והרא״ש אסור. טור.

(טו) לכתוש בו הריפות – ריפות הן חיטים הנכתשות במכתש על ידי עלי (כמתואר במשלי כ"ז, כב). פעולה זו אסורה בשבת וביום טוב משום טוחן, ולכן העלי הוא כלי שמלאכתו לאיסור. אמנם הוא מותר בטלטול לצורך גופו (כלומר: לצורך שימוש בו בעבור מלאכה המותרת) ולצורך מקומו; ואסור בטלטול "מחמה לצל", כלומר לצורך שמירתו.

(טז) לקצב עליו בשר – זהו שימוש בגוף העלי לצורך מלאכה המותרת בחג. ומותר ככל כלי  שמלאכתו לאיסור, שמותר לטלטלו לצורך מלאכת היתר.

(יז) שרי – יש שפסקו שהעלי הוא מוקצה מחמת חסרון כיס, והותר לטלטלו דווקא לצורך חיתוך הבשר, שהוא צורך אכילה. לשיטתם ייאסר כל טלטול אחר בעלי. ובא כאן הרמ"א להוציא מדבריהם, ולהתיר את טלטול העלי לצורך גופו ומקומו אפילו שלא צורך אכילה. דברים אלו של הרמ"א הם פירוש לדברי המחבר, שלא נחלק על כך.

[1] בבית יוסף הביא ראשונים האוסרים אף מליגה לצורך אכילת העור, כיוון שרק המפונקים עושים זאת, ומלאכה שאינה שווה לכל נפש לא הותרה ביום טוב (כפי שנבאר בהקדמה לסימן תקי"א). כך גם פסקו אחרונים רבים. אולם המחבר לא החמיר, משום שגם מלאכה שהיא לצורך המפונקים לא נאסרה אם היא לצורך אכילה ממש (ונאסרו רק דברים שהותרו משום "מתוך"). ובנוסף, בדרבנן הלך אחרי המיקל.

[2] ולא התירו מליחה מרובה, הואיל ומליחה קלה מספיקה כדי למנוע את קלקול הבשר (רשב"א ביצה דף יא ע"א ד"ה "תנא ושוין").

[3] והתירו דרך הערמה ולא שימלח ישירות, כיוון שעצם האיסור למלוח כרגיל מזכיר את קדושת היום.