סימן תקי"א – הבערה וחימום מים ביום טוב

מלאכת הבערה הותרה ביום טוב אף שלא לצורך אוכל נפש, על פי הכלל "מתוך שהותרה הבערה לצורך, הותרה שלא לצורך" (כפי שראינו בסימן תצ"ה ס"ק ד'). ולמדו בתורה שבעל פה שהפסוק "לא תבערו אש בכל מֹשְׁבֹתֵיכֶם ביום השבת" מלמד שדווקא בשבת אסורה ההבערה, אבל ביום טוב מותרת, כל שהיא לצורך היום (אולם אין להבעיר שלא לצורך יום טוב כלל, כי סוף סוף יש בכך מלאכה, והפסוק בא להרחיב את ההיתר ולא לבטל את האיסור).

גם בישול הותר ביום טוב. וכפי שהותר לבשל לצורך אוכל, כך הותר לבשל לשאר צרכי יום טוב, כחימום מים לצורך רחיצת פניו ידיו ורגליו. אולם היתר זה אינו לכל צורך, אלא רק בעבור דבר שעושים אותו רוב בני האדם. ואין לחמם מים או לבשל אף לצורך יום טוב אם עושה זאת לצרכים שהם מותרות השמורים לבני האדם המפונקים[1]; ונראה מהמחבר שאיסור זה הוא מהתורה[2].

זו הסיבה שלא הותר הבישול לצורך רחיצת כל הגוף, שנחשבה אז למותרות. גם מלאכת כיבוי, שהותרה לצורך אוכל, לא הותרה אלא לצורך דבר השווה לכל נפש.

צמצום זה של "דבר השווה לכל נפש" נאמר לדעת הרמ"א גם במלאכת הבערה, ואף היא אסורה, לשיטתו, בדברים שהם למפונקים בלבד.

סעיף א

^אמותר לעשות מדורה להתחמם כנגדה (א). הגה: וי"א דאסור להחם בית החורף ביום טוב, דלפעמים אין הקור גדול ואינו אלא למפונקים, והוי כמרחץ ומוגמר דאסור (ב) (ב"י בשם תשובה אשכנזית), ונהגו להקל (ג).

^אמשנה ביצה כ״א וכבית הלל.

(א) מדורה להתחמם כנגדה – שהרי זו הבערה לצורך יום טוב, ומלאכת הבערה הותרה לגמרי לצורך היום, כפי שהסברנו בהקדמה וכפי שראינו בסימן תצ"ה[3].

(ב) כמרחץ ומוגמר דאסור – כפי שהסברנו בהקדמה, לרמ"א הותרה הבערה רק בדבר השווה לכל נפש, ולא בדבר שאינו אלא למפונקים. ויש שרצו לומר על פי זה שהבערה לחימום כאשר הקור אינו גדול אינה דבר השווה לכל נפש, אלא דבר שרק אנשים מפונקים עושים, ואינה כלולה בהיתר הבערה ביום טוב.

(ג) ונהגו להקל – לפי שההבחנה בין קור גדול לקור קטן אינה פשוטה כל כך, ולא נזכרה במשנה המתירה לעשות מדורה להתחמם כנגדה[4]. ועוד, לפי שאפשר לסמוך על המחבר המתיר הבערה לצורך היום באופן גורף.

סעיף ב

^במותר להחם ביום טוב מים לרחוץ ידיו (ד); אבל לא כל גופו, אפילו אינו רוחצו בבת אחת (ה). הגה: אבל מותר לרחוץ תינוק במים שהוחמו על ידי ישראל ביום טוב (ו) (מרדכי פ"ב), אבל אסור לחמם לצרכו אפילו על ידי אינו יהודי (ז) (מהר"א מפראג), אבל כשצריך להם לבשל או להדיח אז מותר להרבות בשבילו (ח) (כל בו). ודין חמי טבריה כמו בשבת, כדאיתא סימן שכ"ו (ב"י). ^גאבל במים שהוחמו מערב יום טוב מותר לרחוץ כל גופו אפילו כאחד (ט); מיהו דוקא חוץ למרחץ, אבל במרחץ אסור (י). הגה: ויש אוסרים בכל ענין (יא), וכן נוהגין (טור והרא"ש).

^בהרי״ף ותוספות מהא ד"אמרו להן חכמים", משנה שבת ל״ח. ^גטור בשם הרי״ף, ורמב״ם בפרק א׳, וסמ״ג.

(ד) לרחוץ ידיו – חימום מים לרחיצת הידיים הוא צורך הגוף כאכילה וכשתייה, וכלול בהיתר של עשיית מלאכה לצורך אוכל[5].

(ה) בבת אחת – רחיצת כל הגוף נחשבה בזמן הגמרא כדבר שאינו שווה לכל נפש, הואיל ורק עשירים ומפונקים רחצו כל יום, ואילו רוב בני האדם רחצו את כל גופם לקראת שבת בלבד. לכן לא הותר חימום המים לרחיצת כל הגוף ביום טוב[6]. ואמנם כיום רבים מתקלחים בכל יום, ומקלחת אינה למפונקים בלבד אלא שווה לכל נפש, אולם נטיית הפוסקים היא להכריע שלא השתנתה הלכה זו בעקבות השינוי בנוהג[7]. ואיסור זה הוא לחמם מים לצורך מקלחת, אך אין כאן איסור להתקלח במים שהוחמו בערב יום טוב (ובהמשך הסימן יתבאר שהרמ"א אוסר זאת). וכן יש להתיר להתקלח במים שהוחמו למטרות אחרות, כמו שימוש בדוד המופעל גם לצרכים מותרים, ואין כאן בישול מים למטרת רחיצת כל הגוף דווקא. וכל שכן בדוד שמש, שגם בשבת אין בו איסור בישול מן התורה[8]. אבל במתקנים של חימום מים באופן מיידי למקלחת (כדוגמת אלו הפועלים על גז) אסור לרחוץ כל גופו.

(ו) ביום טוב – ואף שאמרנו שמן התורה אסור לחמם מים לרחיצת כל גופו, נראה שמן התורה מותר לחמם מים לרחיצת תינוק, כי אין רחיצת התינוק עניין של פינוק. אולם היות שאסור לחמם מים לרחיצת כל גופו של גדול לא רצו חכמים להבחין למעשה בין גדול לקטן. ומכיוון שאין האיסור מעיקר הדין – אין להוסיף ולגזור, ולכן אם יש לו מים מוכנים בעבורו (שהוחמו מערב יום טוב, ואפילו שהוחמו ביום טוב עצמו למטרות מותרות) – מותר לרחוץ בהם את התינוק.

(ז) אפילו על ידי אינו יהודי – כאמור, חכמים לא הבחינו בין גדול וקטן. אלא שבגדול האיסור מן התורה, ובקטן האיסור מדרבנן. וייתכן שהמחבר מתיר לחמם על ידי גוי כדי לרחוץ כל גופו של קטן[9].

(ח) מותר להרבות בשבילו – כלומר בשביל התינוק. שהרי לשיטתו אפילו הוחמו מערב יום טוב אסור לגדול לרחוץ בהם כל גופו.

(ט) אפילו כאחד – בשבת גזרו חכמים שאסור לרחוץ כל גופו במים שהוחמו מערב שבת, גזירה שמא יחממו מים בשבת[10], ולשיטת המחבר לא גזרו חכמים גזירה זו ביום טוב[11].

(י) אבל במרחץ אסור –  שהלוא כפי שראינו אסור לחמם  מים בעבור רחיצת כל גופו, בדומה לאיסור בשבת. לכן לא הבחינו חכמים בין שבת ליום טוב בגזרה זו, ואסרו להיכנס למרחץ אפילו אם המים שם חוממו בערב יום טוב, שמא יחממו הבלנים את המים ביום טוב עצמו. ורק בבית לא גזרו ביום טוב, וכפי שראינו בס"ק הקודם.

(יא) ויש אוסרין בכל ענין – כפי שהסברנו למעלה, שלשיטת הרמ"א גזרו חכמים גזירת מרחצאות ביום טוב כמו בשבת לכל עניין, שהלוא אף ביום טוב אסור לחמם מים לצורך רחיצת כל גופו. ולדעתו לא הקילו אף בבית.

סעיף ג

^דאדם מותר לטבול ביום טוב מטומאתו (יב).

^דמשנה ביצה י״ז, וכבית הלל בפרק א׳, וסמ״ג.

(יב) לטבול ביום טוב מטומאתו – והוא הדין בשבת[12]. כמובן שאין איסור משום רחיצה, שהרי אין שום איסור להתרחץ במים קרים, אלא שאף לא גזרו כאן חכמים משום תיקון, בניגוד לגזירתם בטבילת כלים מטומאתם. הסיבה היא שעצם מעשה הטבילה הוא פעולה רגילה של רחיצה במים, בדומה לרחיצת אדם טהור לצורך נקיון או לתענוג, ואף כשמכוון לתיקון – לא גזרו חכמים. מה שאין כן בטבילת כלים, שבה נאסר מעשה התיקון עצמו[13]. בדורות האחרונים התירו פוסקים לנשים לטבול במים חמים שהוחמו מאתמול, ואפילו בשבת[14].

סעיף ד

^האין עושין מוגמר, דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים, בין להריח ובין לגמר הבית או הכלים (יג). ^ואבל אם עושה כדי ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה – מותר, ^זאפילו אם מפזרן על גבי גחלת של עץ (יד). הגה: ואסור לסחוף כוס מבושם על הבגדים, משום דמוליד בהן ריחא (טו) (המגיד פ"א, והגהות אשירי ספ"ב דביצה).

^המשנה ביצה כ״ב וכחכמים.  ^ושם בגמרא כשמואל.  ^זשם כ״ג וכרבא.

(יג) הבית או הכלים – בבישום זה יש משום מלאכת הבערה (בבשמים), ומשום מלאכת כיבוי (בגחלים). וכאמור, ולא הותרו מלאכות אלו ביום טוב שלא לצורך אוכל אלא בדבר השווה לכל נפש[15], ועשיית המוגמר היא דרך העשירים והמפונקים, ולא הותרה ביום טוב במסגרת אוכל נפש. 

מכאן  אסר המגן אברהם (תקי"ד ס"ק ד) עישון סיגריות ביום טוב, שכן אין זה צורך אוכל ולא צורך השווה לכל נפש. העישון כיום לא רק שאינו צורך לכל, אלא אסור משום שהוא דבר המזיק לבריאות, ובנוסף רוב בני אדם נמנעים ממנו, ולכן אסור ביום טוב[16].

(יד) גחלת של עץ – נתינת ריח טוב בפירות היא צורך אוכל, ומותרים בה גם ההבערה וגם הכיבוי[17].

(טו) דמוליד בהן ריחא – מדובר במעשה שגורם לריח טוב בבגד, ואסרו זאת חכמים משום שנחשב כמוליד דבר חדש, ואין להוליד דברים חדשים ביום טוב[18] . ונראה שהמחבר מסכים עם הלכה זו[19].

[1] "אמר קרא: 'אך אשר יאכל לכל נפש' – דבר השווה לכל נפש" (כתובות דף ז ע"א).

[2]כך כתבו התוספות (שבת לט ע"ב ד"ה "ובית הלל") לענין איסור רחיצת כל גופו, שיתבאר בסעיף ב', והובאו דבריו בבית יוסף. ואמנם נראה שהרמב"ם חולק, וסבור שאיסור הרחיצה הוא משום גזרת מרחצאות, אולם לא הביא הב"י דבריו. וראה מ"ב ס"ק יג ושעה"צ ס"ק יד-טו. ויעויין לקמן הערה 11.

[3] יש ראשונים הסוברים שהבערה לצורך חימום הרי היא כאוכל נפש ממש. ומשמע מהבית יוסף שלא סבור כמותם.

[4] על פי הגר"א ד"ה "ונהגו להקל", ומשנה ברורה ס"ק ז.

[5] רמב"ם הלכות יום טוב פ"א הט"ז. ויש שהסבירו שגם היתר זה הוא משום שמתוך שהותר חימום המים לצורך אוכל, הותר נמי שלא לצורך.

[6] וכפי שראינו בהקדמה ובהערה 3, למחבר איסור זה הוא מהתורה.

[7] בשמירת שבת כהלכתה (א' פי"ד הע' כא): "ויש לעיין כהיום, שרוב בני אדם יש להם חדר אמבטיה בביתם או לפחות מקלחת, למה נאסור רחיצת כל הגוף משום שאינו שווה לכל נפש?", ואינו משיב. ונראה לי שהיות שיש כאן חשש איסור דאורייתא, ובזמן הש"ס לא התירו, מי יאמר לנו שהרחיצה הפכה שווה לכל נפש? אלא ייתכן שבמקומותינו כולם מפונקים, ובחשש דאורייתא המפורש בגמרא ונפסק בשולחן ערוך צריך זהירות רבה לפני שמקילים עקב שינוי ההתנהגות.

[8] ובשמירת שבת כהלכתה (שם סע' ג) התיר בשם הגרש"ז לרחוץ חלק מגופו במים שהוחמו מדוד שמש אף בשבת, כיוון שהמים התחממו ללא פעולת אדם (עיין שם הע' יב).

[9] כי איסור לחמם מים בעבור התינוק הובא בבית יוסף (בשם המרדכי), אך לא העתיקו בשולחן ערוך. ואם כנים דברינו, הטעם הוא שהיות שהדבר שווה לכל נפש – אין לאסור, ואין להוסיף גזירה שאינה כתובה.

[10] שבת דף מ ע"א; שו"ע שכ"ו, א.

[11] לכאורה חילוק זה קשה, כי סוף סוף חימום המים לרחיצה אסור גם ביום טוב, וראינו שלדעת המחבר איסור זה הוא מהתורה (למעלה הערה 2). ועוד, החשש שיבוא לחמם מים ביום טוב גדול מהחשש בשבת, שהלוא ביום טוב מותר לחמם לרחיצת פניו ידיו ורגליו. ונראה שהמחבר סמך כאן על שיטות הראשונים (אף שלא הביאם בבית יוסף) הסוברים שאיסור חימום מים ביום טוב אינו מהתורה (שאין זה דבר השוה לכל נפש), אלא בגלל גזירת מרחצאות. וצירף כאן המחבר את השיטה שאין כאן חשש שיגיע לאיסור תורה.

[12] שו"ע שכ"ו, ח.

[13] ובלשון הגמרא (ביצה יח ע"א): "אדם נראה כמיקר". ושואלת שם הגמרא: "הא תינח מים יפים, מים רעים מאי איכא למימר?", ומתרצת: "פעמים שאדם מן השדה מלוכלך בטיט ובצואה" ורוחץ אפילו במים רעים. ועדיין קשה, שלמרות שישנה אפשרות כזו, עדיין הרוחץ במים מלוכלכים נראה כטובל ולא כמתרחץ. לכן נראה לי להסביר כדברינו למעלה, שנאסר מעשה טבילת הכלי, ולא אסרו חכמים את מעשה טבילת האדם בגלל שמעשה טבילת האדם זהה לרחיצה, אף במים רעים.

[14] ראה למשל ציץ אליעזר ח"ו סימן כ, שמסכם: "ברור שהיתר הטבילה בחמין לנשים בליל שבת ברור, ואין כל מקום לערער ולהרהר בדבר שכבר נהגו היתר בדורות הקודמים לפני גאוני ארץ ואדירי תבל".

[15] כיבוי לכל הדעות, והבערה לרמ"א.

[16] אמנם יש המתירים (ראה סיכום השיטות בשערי תשובה כאן ס"ק ה, ובביאור הלכה ד"ה "אין עושין מוגמר"). אולם כל זה בזמנם, כשלא ידעו על הנזק שגורם העישון. אבל היום, שהנזק ברור לכל, והרוב נמנעים מהעישון, ואף העישון אסור במקומות ציבוריים, אי אפשר לומר שהוא דבר הצריך לכל נפש.

[17] בסימן הקודם (סעיף ג) ראינו שאסרו למתק את החרדל בגחלת של עץ, אך כתב הבית יוסף שאינו דומה, משום "דשאני חרדל … שכן דרכו למתק ממנו הרבה בבת אחת, אבל עישון פירות אינו נעשה אלא ביומו, כדי שלא יפחת ריחו".

[18] לכן אסור להוליד אש ביום טוב. אולם עיין בדברינו סימן תק"ב הערה 1.

[19] שהרי זו גמרא מפורשת (ביצה כג ע"א) שהובאה בבית יוסף. ובאמת תמוה מדוע לא הביאו בשו"ע כאן. ואולי לשים בושם על בגד לא היה מצוי בזמנו ומקומו. ב"בירור הלכה" (על ביצה כב ע"ב, סוף ציון א') מביא שייתכן והמחבר לא פסק הלכה זו הואיל ועמודי ההוראה לא הביאו זאת (ונשאר בצריך בירור). ולשיטה זו יש לומר שאין כאן יצירת דבר חדש, כי הריח עובר מן הכוס לבגד.