סימן תקי"ד – כיבוי והדלקה ביום טוב

מלאכת "המכבה" אינה מלאכה שהיא לצורך אוכל נפש, ואסורה ביום טוב. לכן אין לכבות דליקה כשאין בה סכנה לנפש. אולם היה היגיון להתיר כיבוי כאשר האש פוגעת באפשרות לאכול, בהתבסס על דין "מכשירי אוכל נפש". אך נחזור כאן על מה שכתבנו בתחילת סימן תק"ט לעניין זה: תיקון המכשירים אסור אם אפשר היה לעשותם מערב יום טוב, ומותר אם לא היה אפשר. אולם הבינו חכמים שהיתר זה מרחיב מידי את יריעת הדברים המותרים ביום טוב, והדבר עלול לפגוע בקדושת החג. לכן לעתים ראו חכמים להתיר בשינוי בלבד, ולעתים אפילו לאסור. מדובר כאן באיזון עדין בין הצורך לשמור על קדושת יום טוב לבין החובה לדאוג לשמחת יום טוב. אולם הנמכת האש כדי שהאוכל לא יישרף מותרת ביום טוב, מפני שהדבר נחשב צורך לאוכל, ובנוסף זו מלאכה ביתית הנצרכת תמיד להכנת האוכל.

בסוף הסימן דן המחבר במצוַת הדלקת נר ביום טוב.

סעיף א

^אאסור לכבות דליקה ביום טוב (א) ^באפילו אם רואה ביתו שנשרף, אם אין שם סכנת נפשות (ב). ואין מכבין הבקעת (ג), ואפילו כדי שלא יתעשן הבית או הקדירה ^גאו כדי לשמש מטתו (ד). הגה: ויש אומרים דוקא אם אפשר להציל הקדירה בלא כיבוי, אבל אם אי אפשר להציל או לבשל הקדירה בענין אחר רק שיכבה – מותר לכבות (הרא"ש ומרדכי ור"ן פ"ב דביצה ורשב"א וטור), וכן נראה לי עיקר. וכן בבית, אם ישרף הבית לא יהיה לו מקום לאכול שם ויפסיד סעודתו – מותר לכבות (ה), אבל אם יש לו בית אחר לאכול שם – אסור לכבות משום הפסד ממונו (ב"י בשם אורחות חיים).

^אמהא דבעי אביי מרבה ופשטה, ביצה דף כ"ב.  ^בשם בגמרא כרבנן. הרי״ף ורמב׳׳ם ורמב״ן ורבנו ירוחם.  ^גכשיטת אביי שם כ״ב, וכן הסכימו רוב הפוסקים.

(א) אסור לכבות דליקה ביום טוב – בסעיף זה אנו למדים כי חכמים אסרו לכבות דליקה אפילו אם אי כיבוי הדליקה ימנע את שמחת יום טוב, כשיטה האוסרת לעשות 'מכשירים'. האיסור הוא מדברי חכמים, שהתירו דווקא מכשירים שהם הדרך הרגילה לעשיית האוכל, אבל כאן ראו לאסור ממספר סיבות:  א. כיבוי דליקה הוא מעשה חד פעמי, ואינו כלול במסגרת ההיתר להכנת אוכל בדרכו הרגילה.  ב. כיבוי דליקה במקום שאין בו סכנה כרוך בחילול משמעותי של יום טוב.  ג. ראו חכמים שאם נתיר זאת, מי שיראה את ההיתר לא יבין שהותר משום מצוַת שמחת יום טוב אלא יחשוב שאפשר לעבור על תקנת חכמים כדי למנוע הפסד. בצירוף כל הטעמים האלה פסקו כאן חכמים לאיסור.

(ב) אם אין שם סכנת נפשות – אולם במקום סכנות נפשות מכבה מיד, ואפילו בחשש רחוק של סכנת נפשות. וכבר כתב הרמ"א בהלכות שבת (של"ד, כו) שהיום מקילים בכיבוי דליקה משום חשש סכנת נפשות. ואמנם סיבתו שם היא השכנות לגויים, שינקמו בישראל אם לא יכבו את הדליקה, אך גם בימינו ישנם חששות גדולים ביותר, משום הימצאותם של חומרים דליקים מאוד או רעילים מאוד, והסכנה מרובה.

(ג) בקעת – חתיכת עץ (שבוקעה מהעץ) המשמשת לבישול.

(ד) כדי לשמש מיטתו – שזהו צורך גופו ועונג יום טוב, ובכל זאת אסור, שהרי אף לצורך האוכל אסור.

(ה) מותר לכבות – לפי שיטת הרמ"א כיבוי שנועד לצורך הצלת סעודתו אינו נחשב כהצלת ממונו ואף לא כ'מכשירים', אלא כצורך אוכל נפש, ומותר.

סעיף ב

(ו)^דלהטות הנר כדי להרחיק השמן מן הפתילה חשיב כיבוי, ואסור (ז). ^הוכן אסור ליקח פתילה מנר הדלוק אפילו ליתנה בנר אחר, שהרי כשמוציאה מיד הוא מכבה אותה (ח). הגה: ומותר להוסיף פתילות לנר דולק כדי שיבעיר הרבה ויכבה במהרה (ט) (ר"ן פ' אין צדין).

^דמעובדא דעולא ביצה כ"ב.  ^ההרא״ש שם.

(ו) הקדמה – ראינו בסימן תק"י (ס"ק ט"ו) שכיבוי אסור מהתורה רק אם נצרך לדבר שאותו הוא מכבה, כגון אם צריך את הפחם או אם מכבה כדי להקל על ההדלקה בפעם הבאה. המכבה שלא לצורך הנ"ל הרי זו "מלאכה שאינה צריכה לגופה", ואסורה מדרבנן.

(ז) ואסור – הנר שלהם היה כלי חרס עם פתח בצד לפתילה. אם היה מטהו על צדו – השמן לא היה מגיע לפתילה והיא הייתה כבית. מיעוט זמן הדלקה באופן כזה נחשב לכיבוי ממש, אף שאינו מכבה בידיים.

(ח) מיד הוא מכבה אותה – הוצאת הפתילה נחשבת לכיבוי ברגע שמוציאה, ואף אם כוונתו ליתנה מיד בנר אחר.

(ט) ויכבה במהרה – אמנם הוספת הפתילות ממעטת את השמן, אך כל הדלקה ממעטת את השמן, וסופה שיכבה הנר. ומודה המחבר להיתר זה.

סעיף ג

^ונר של שעוה שרוצה להדליקו ביום טוב וחס עליו שלא ישרף כולו – יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף, בענין שיכבה כשיגיע שם (י). הגה: ויש מתירין לחתוך נר של שעוה באור, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה, וכן נוהגין (יא); אבל על ידי סכין – אסור (יב) (הגה"מ פ"ז והגהות אשירי ומרדכי ותוספות פ"ק דביצה). ומותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט כדי שיכבה (יג), אבל אסור להעמידו שם אם כבר הרוח מנשב (יד) (מהרי"ל).

^וטור.

(י) שיכבה כשיגיע שם – סעיף זה עוסק בכיבוי, אך יש בו יסודות חשובים בהלכות גרמא ביום טוב, והדברים אף משליכים להלכות שבת. מכך שכתב המחבר שמותר לשים מים סביב הנר דווקא "קודם שידליקנו", משמע שאחר ההדלקה אסור. ואמנם יתבאר בדברי הרמ"א בהמשך שגרם כיבוי מותר ביום טוב, אולם כאן המים נוגעים בנר ולכן נתינת הנר במים היא התערבות ישירה במערכת ההדלקה, ומוגדרת ככיבוי בידיים ולא כגרימת כיבוי[1]. על פי זה, לדעת המחבר אסור להזיז את מחוגי שעון השבת ביום טוב כדי להקדים את הכיבוי (ובשבת, שאסורה בו אף הדלקה, אסור אף כדי שיכבה יותר מאוחר או שלא יכבה כלל), כי שינוי מחוגי השעון הוא התערבות ישירה במערכת ההדלקה והכיבוי.

(יא) וכן נוהגין – שיטת הרמ"א היא שגרימת כיבוי מותרת, ולכן אין איסור לקצר את משך זמן בעירת הנר. איסור הטיית הנר שבתחילת הסעיף הקודם אינו משום שמקצר את משך ההדלקה, אלא משום שהטיית הנר מחלישה את השלהבת באופן ישיר. ואם מותר להמיס את הנר, כל שכן שמותר לשים סביבו דבר שימנע ממנו לבעור כולו, ולא כדברי המחבר[2].

(יב) על ידי סכין אסור – משום עשיית כלי, שהלא עושה שני נרות מנר אחד[3].

(יג) כדי שיכבה – גם זה גרם כיבוי, ומותר. אך בשבת אסור אף לפתוח דלת שמול המדורה (סימן רע"ז).

(יד) אם כבר הרוח מנשב – שנחשב ככיבוי ממש.

סעיף ד

^זנר שכבה ורוצה להדליקו בו ביום, מותר לחתוך ראש הפתילה כדי שיהא נוח לידלק (טו). הגה: ושיורי שמן ופתילה מותרין אפילו ביום טוב אחר שבת (טז) או שני ימים טובים של ראש השנה (יז) (ב"י בשם רוב הפוסקים).

^זמימרא דרב יהודא קינבא שרי וכפרוש הערוך, הרא״ש שם.

(טו) נוח לידלק – כלומר שמותר להסיר את הפתילה השרופה כדי להכינה להדלקה חוזרת. ואמנם יש בכך משום תיקון, אולם כיוון שלא היה ניתן לעשותו לפני יום טוב (שהרי הפתילה דלקה ביום טוב) – מותר, כשאר "מכשירים" שאי אפשר לעשותם מאתמול. וכפי שראינו, לעתים גזרו בכך חכמים, אולם לא כשזו ההכנה הביתית הרגילה. ואפילו אם היה אפשר מאתמול, ייתכן שאין כאן איסור דאורייתא, שאין זה תיקון ממש אלא רק הסרת החלק שנשרף.

ההיתר הוא הסרת הפחם שבראש הפתילה בידו בלבד, אולם אם חותך בכלי בגוף הפתילה עצמה – אסור. כי כפי שכותב המחבר בסעיף י', זו ממש יצירת פתילה חדשה, ואסור בכך משום תיקון כלי. ואף שהדבר צורך ההדלקה, לא התירו חכמים אלא בשינוי[4].

(טז) ביום טוב אחר השבת – כלומר שהשמן והפתילה שנשארו בשבת אחרי שכבה הנר מותרים בשימוש ביום טוב שחל למחרת. ואין אומרים שאסור משום שהוכנו משבת ליום טוב, שאין זו ממש הכנה, שהלא השמן והפתילה היו קיימים כבר לפני השבת (כפי שראינו בסוף סימן תק"א).

(יז) שני ימים טובים של ראש השנה  – אמנם אסור להכין מיום טוב ראשון לשני, אלא שכאמור, אין זה נחשב להכנה.

סעיף ה

^חנר של בטלה, דהיינו שאינו צריך לו, אסור להדליקו (יח); ^טאבל של בית הכנסת לא חשיב של בטלה (יט), ^יומותר להדליקו אפילו ביום טוב שני אחר מנחה ואין בזה משום מכין לחול, שהרי בהדלקתו יש מצוה לאותה שעה. ^כולתקן הפתילות והעששיות ביום טוב אחר מנחה, אם רוצה להדליק בו ביום – מותר (כ), ואם לאו – אסור (כא).

^חירושלמי בפרק ה' דביצה וכרבי יוחנן, וכתבו התוספות והרא״ש סוף פרק ב' דביצה.  ^טהרא״ש שם.  ^יטור בשם תשובת אביו כלל ה׳ סימן ח׳, וכמו שפירש הב"י. ^כתשובת הרשב׳׳א, כמו שפירש הב"י.

(יח) אסור להדליקו – אף על פי שהבערה היא מהמלאכות המותרות ביום טוב (כפי שראינו בסימן תצ"ה), צריך שיהיה בה צורך קצת. ואם אין בה צורך כלל – אסורה.

(יט) לא חשיב של בטלה – אף ביום. שכיוון שאין צריך לאורו ולא נעשה אלא לכבוד בית הכנסת – נחשב כצורך  מצווה.

(כ) בו ביום מותר – כמו תיקון הפתילה השרופה שבסעיף הקודם, שהרי אלו "מכשירים" שאי אפשר לעשות לפני יום טוב.

(כא) ואם לאו אסור – משום שזו הכנה מיום טוב לחול. ונראה שיש בדבר איסור דאורייתא[5].

סעיף ו

^לאין נותנין נר על גבי אילן מערב יום טוב, ^מדחיישינן שמא יבא להשתמש באילן (כב).

^למימרא דרב, שבת מה.  ^מרמב"ם בפרק ד'.

(כב) שמא יבוא להשתמש באילן – אסרו חכמים להשתמש באילן בשבת וביום טוב, שמא יתלוש ענף. לקיחת הנר מהאילן נחשבת לשימוש באילן, ולכן אסרו להניח נר על האילן בערב יום טוב לצורך נטילתו ביום טוב. לעומת זאת בערב שבת מותר להניח נר על האילן[6], שהלא אין חשש שיטול את הנר בשבת, משום שהוא מוקצה.

סעיף ז

^נאין פוחתין נר של חרס, דהיינו בעודו רך כמו ביצים של יוצר למעך אותו ביד לעשות לו בית קבול, מפני שהוא עושה כלי (כג).

^נמשנה ביצה ל״ב, וכפירוש רש״י.

(כג) עושה כלי – אסור מן התורה לעשות כלי ביום טוב. ואסור אפילו אם בכוונתו להשתמש בכלי ביום טוב עצמו לצורך אוכל, שהרי זה "מכשיר" שהיה אפשר לעשותו בערב יום טוב, כפי שפסק המחבר בסימן תצ"ה. "פחיתת הנר" כאן היא עיבוד החרס בעודו רך ויצירת בית קיבול בתוכו (בדרך כלל נעשה הדבר על ידי נטילת חרס מתוך הכלי, ולכן נקרא "לִפחות")[7].

סעיף ח

^סאין חותכין הפתילה לשנים (כד), ^עאלא אם כן על ידי שנותן שני ראשיה בפי שני נרות ומדליקה באמצע (כה); ^פוהוא שיהא צריך לשתיהן (כו).

^סמשנה ביצה לב.  ^עשם וכרבי יהודה וכדתני רבי חייא, טור בשם הרי״ף ורמב"ם בפ"ד.  ^פירושלמי, הביאו הרא״ש.

(כד) אין חותכין הפתילה לשנים – משום תיקון כלי, כי תחילה הייתה פתילה אחת וכעת ישנן שתים. אם חותך בכלי זהו איסור מהתורה, ואם ביד – איסור דרבנן, ככל עשייה בשינוי[8]. 

(כה) ומדליקה באמצע – והרי זה תיקון בשינוי, והיות שלא נראה כמתקן אלא כמדליק – התירו חכמים.

(כו) שיהא צריך לשתיהן – ואם אינו צריך להן נראה כמתקן[9].

סעיף ט

^צאין גודלין את הפתילה (כז) ולא מהבהבין אותה (כח), אבל אם אינה קשה כל צרכה יכול למעכה בידו כדי להקשותה (כט). ומותר לשרותה בשמן (ל) (שאין בו נר דולק) (לא) (ב"י בשם הרוקח).

^צברייתא ביצה לב.

(כז) אין גודלין את הפתילה – אין לקלוע את הפתילה, משום תיקון כלי. ונראה שהאיסור הוא מן התורה[10].

(כח) ולא מהבהבין אותה – הבהוב הפתילה הוא שריפה קלה של קצה הפתילה כדי להקל על הדלקתה. ואף שההדלקה מותרת, הבהוב שנעשה לצורך תיקון הפתילה נחשב מלאכה, ואסור. נראה שאיסור זה הוא מדרבנן, ואין זה תיקון ממש, שהלא אפשר להדליק את הפתילה גם ללא ההבהוב[11]. ולא התירו  חכמים משום שמחת יום טוב כיוון שיכול להבהב מערב החג.

(כט) למעכה בידו כדי להקשותה – בנוסף לכך שאין זה תיקון גמור (כפי שראינו), זהו גם תיקון בשינוי. ומשום שמחת יום טוב לא גזרו חכמים לאסור.

(ל) ומותר לשרותה בשמן – כדי להקל על הדלקתה, ואין זו מלאכה.

(לא) שאין בו נר דולק – שאם יש בו נר דולק הרי הוא מסתפק משמן שבנר, דבר שאסור משום מכבה, כפי שראינו בתחילת הסימן.

סעיף י

^קמותר להסיר הפחם שבראש הנר כשהוא דולק (לב), ^ראבל אינו חותך ראש הפתילה בכלי (לג).

^קביצה לב מימרא דרב.  ^רטור בשם הרמב״ם.

(לב) כשהוא דולק – הפחם שבראש הנר מחשיך את האור, ומותר להורידו כדי לשפר את ההדלקה, המותרת ביום טוב. והואיל והפחם מתרבה בזמן שהנר דולק, אי אפשר להסירו לפני יום טוב.

(לג) בכלי – חיתוך ראש הפתילה נחשב לתיקון כלי. אך כאמור אי אפשר היה לתקן את הפתילה מערב יום טוב, ולכן משום שמחת יום טוב התירו חכמים לתקנה בידו. אבל בכלי – כדרך המלאכה – אסור.

סעיף יא

^שהמדליק נר של יום טוב צריך לברך: אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של יום טוב (לד).

^שהגהות אשרי בפרק ד׳ דביצה, והמרדכי בפרק ב' דשבת בשם הירושלמי ושאר פוסקים.

(לד) להדליק נר של יום טוב – טעם ההדלקה בשבת משום "שלום בית", שמצטערים בני הבית לשבת בחושך[12]. והוא הדין ביום טוב, שיש בו מצוַת שמחה, חייבים בו בהדלקת הנר.

יש נוהגים להדליק נר של יום טוב לפני כניסת החג, כבשבת, ויש נוהגים להדליק בלילה לפני הקידוש. ביום טוב שני של ראש השנה ושל גלויות עדיף לכתחילה להדליק לאחר כניסת היום, שלא יהיה כמכין מיום ראשון ליום שני[13].

גם הנוהגים בשבת לברך לאחר ההדלקה, ביום טוב מברכים לפניה[14]. וכן מנהג אשכנז שהנשים מברכות "שהחיינו" בעת הדלקת הנרות[15]. אולם אין לכך מקור בשולחן ערוך, ובני עדות המזרח לא נהגו כן, אלא כל בני הבית יוצאים בברכת שהחיינו הנאמרת בקידוש.

[1] אמנם מותר לשים כדי מים סביב השריפה על מנת שיבקעו על ידי האש כאשר זו תגיע אליהם, ואפילו בשבת (שו"ע של"ד, כב), אך שם לא נוגעים המים באש או בנר.

[2] בעניין גרם כיבוי ביום טוב נחלקו ראשונים, ולהלכה המחבר פסק כאן כרא"ש ורוב הראשונים, והרמ"א כתוספות. והנה בהלכות שבת (סימן רס"ה) פוסק גם הרמ"א בדרכי משה לחומרא. ונראה שהוא מבחין בין שבת ליום טוב. ראיה לכך אפשר למצוא בדין הכדים שהבאנו בהערה הקודמת, שם התיר הרמ"א רק במקום פסידא, ואילו כאן התיר אף ברווח. והיות שנחלקו ראשונים אם נגיעה במערכת ההבערה אסורה, בשבת סתם הרמ"א להחמיר, וביום טוב סתם כמקילים [אך ראה בדרכי משה סימן רס"ה (אות ב' בקצר, ובארוך ד"ה "והשמן אסור") שם כתב בפירוש שאסור אף ביו"ט].

לפי זה, לגבי שינוי שעות הכיבוי וההדלקה בשעון שבת: בשבת הכל אסור, ואין להקדים או לאחר לא את שעת ההדלקה ולא את שעת הכיבוי; הדבר היחיד שיש מקום להתיר הוא דחיית ההדלקה כאשר השעון במצב כבוי, שאין זו אלא מניעת הדלקה; וכל זה בין למחבר ובין לרמ"א. ואילו ביום טוב מותר להקדים או לאחר את ההדלקה כי מעיקר הדין ההדלקה מותרת, וכן מותר לאחר את זמן הכיבוי כשהשעון במצב דלוק, שהרי זה כהוספת שמן לנר, המותרת ביום טוב. ולהקדים את זמן הכיבוי מותר לרמ"א ואסור למחבר. אולם צריך לדעת שהרבה פוסקים אחרונים מקילים בכך. עיין יביע אומר ח"ג או"ח סימן יח, ושמירת שבת כהלכתה פרק י"ג סעיף כה. אך רבים אוסרים, עיין למשל "אז נדברו" ח"ג סימן כה וח"ח סימן לב, ואיגרות משה ח"ד סימן צא. ושמעתי מתלמיד הרב מרדכי אליהו שאסר בלשון: "לא תיגע בו יד". טעם המתירים שמחשיבים את הזזת מחוגי השעון כ"הסרת מונע", המותרת. לכן יתירו גם לשיטת הרא"ש. וקשה להקל בזה, כי בכגון זה, שכוונתו לקצר אן להאריך את משך ההדלקה, מי יאמר לנו שהסרת מונע מותרת, שהלא בשבת עיקר החיוב הוא על פי הכוונה, ויש כאן ממש מלאכת מחשבת. לכן נראה שאין להקל אלא בשעת דוחק גדול, ואז לסמוך על שיטת התוספות, שאם המלאכה אינה נעשית מיד הרי זה גרמא.

[3] על פי ביצה לב ע"ב, ורמוז כאן במג"א (ס"ק ט) ובפמ"ג.

[4] על פי המשנה ברורה ס"ק כח. וראה בשעה"צ ס"ק לז.

[5] שלא נאמר "הואיל ומקלעי אורחים" אלא בהכנת אוכל. וראה בשפת אמת על הש"ס חגיגה דף ז ע"ב ד"ה "בתוס'".

[6] כמבואר בשו"ע רע"ז, ד.

[7] דע שסעיף זה הוא על פי ביאור רש"י לאיסור פחיתת הנר המופיע במשנה. אבל הרמב"ם (המובא בב"י) פירש שלִפחות הוא להפריד שני כלים שנתחברו בעשייתם [ומשמע מלשונו שאין בזה תיקון כלי דאורייתא, שכתב "מפני שהוא כמתקן כלי", ולא שמתקן ממש. וטעמו – מפני שהכלים כבר קיימים, אלא שלא נוח להשתמש בהם כאשר הם מחוברים). לפי דבריו אסור להפריד בשבת וביום טוב גביעי לבן שמחוברים יחד, ולכן טוב לחשוש לשיטת הרמב"ם ולהפרידם בערב יום טוב [נעיר שבדבר בהפרדת גביעים בשבת מקובל לומר שהגרש"ז אוירבך מתיר, והרב אלישיב אוסר (וכך הביא בשמם "אורחות שבת" פרק י"א סימן מ"ב). סברת המקילים: גביע הלבן אינו ממש מחובר; ועוד, שאינו ממש כלי].

[8] עיין בביאור הלכה ד"ה "אין חותכין" שמסתפק אם מותר לחתוך ביד. והנראה לענ"ד כתבתי, כי בפשט דברי מרן אפילו לחתוך באור מותר רק אם מדליק את שניהם (ורק בסעיף י' חילק המחבר בין עשיה ביד לבין עשיה בכלי, כפי שנבאר בע"ה).

[9] [ועוד, שאסור להדליק ביום טוב נר שאין צריך לו].

[10] ראה שער הציון ס"ק נב. ומוסיף שם שאסור אף לגלגל צמר גפן כדי לעשות ממנו פתילה.

[11] כפי שנפסק בסימן רס"ד, ט. ובמשנה ברורה (אצלנו ס"ק מ"ג) כתב שההבהוב הוא "להסיר הנימין כדי שתדלוק יפה" (כלשון המאירי), וטעם האיסור הוא "משום תיקון מנא". ונראה מלשונו שהאיסור הוא מהתורה. ואולי דייק זאת מכך שהובא האיסור בברייתא ובשו"ע יחד עם גדילת הפתילה, שכאמור נראה שאיסורה הוא מהתורה.

[12] שבת כג ע"ב, ורש"י שם.

[13] אולם בשעת הדחק, כגון אם לא חוזר לביתו לאחר התפילה אלא אוכל במקום אחר, מותר להדליק לפני יום טוב גם ביו"ט שני של גלויות, ואפילו ביום  שני של ראש השנה, ואין בכך משום הכנה, שאפשר ליהנות מהאור עד כניסת החג השני. ועיין שו"ת יחווה דעת חלק א' סימן כ"ח.

[14] שמעיקר הדין יש לברך קודם קיום המצוה, "עובר לעשיתה". ובשבת נהגו האשכנזים לברך לאחר ההדלקה, כיון שבברכה מקבלת המדליקה עליה את השבת, ולא תוכל להדליק. מה שאין כן ביום טוב, המותר בהדלקה (רמ"א רס"ג, ה). לכן גם אין טעם ביום טוב לכסות את העיניים בזמן הברכה.

[15] ראה ערוך השולחן כאן סעיף י"ז, ובסימן רס"ג סעיף יב.