סימן תקכ"ח – דיני ערובי חצירות ביום טוב

בשבת אסור להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים (ולהיפך). מקום המוקף מחיצות נחשב לרשות היחיד, ומעיקר הדין מותר לטלטל בו. אלא שאסרו חכמים לטלטל בחצר – שהיא רשות המוקפת מחיצות אך שייכת לכל בני החצר – עד שישתתפו בני החצר בפת אחת. שיתוף זה נקרא "עירוב חצירות", ובסימן זה מבואר שאין צורך להניחו ליום טוב.

סעיף א

^איום טוב אינו צריך עירובי חצירות (א) ושיתופי מבואות (ב), אבל עירובי תחומין צריך (ג). וכל הלכות תחומין נתבארו בהלכות עירובי תחומין.

^אהרי״ף ורא״ש בפרק קמא דביצה, והרמב״ם בפרק ח מהלכות עירובין.

(א) אינו צריך עירובי חצרות – כיוון שמלאכת ההוצאה הותרה ביום טוב לכל צורך, ואפילו להוציא לרשות הרבים מותר.

(ב) ושיתופי מבואות – מבוי ("שאינו מפולש") הוא דרך צדדית המוקפת משלוש רוחותיה בבתים, וברוח הרביעית פונה אל הרחוב. גם במבוי, כבחצר, מותר לטלטל מעיקר הדין כיוון שמוקף מחיצות, אלא שאסרו זאת חכמים עד שישתתפו בני המבוי בפת. ואף שיתוף זה אין צורך לעשותו ביום טוב, שהותרה בו מלאכת ההוצאה.

(ג) עירובי תחומין צריך – אסור בשבת וביום טוב לצאת (אף אם אינו מטלטל דבר) מעבר לתחום העיר, שהוא אלפיים אמה סביבה לכל כיווּן. הנחת עירוב תחומין בערב שבת או חג מאפשרת להאריך את מרחק ההליכה לכיוון בו הונח העירוב על חשבון הצד שכנגדו. ודיני עירוב זה ביום טוב כדיניו בשבת.

סעיף ב

^ביום טוב שחל להיות בערב שבת, אין מערבין לא עירובי חצרות ולא עירובי תחומין (ד)  (אפילו אם הניח ערוב תבשילין) (ה) (ר"ן פ"ב דביצה). ^גאבל אם נזכר ביום הראשון בשני ימים טובים של גליות, יכול לערב עירובי חצירות בתנאי (ו). אבל עירוב תחומין אין מניחין אותו ביום טוב בתנאי (ז).

^במסקנא דגמרא ביצה ט"ו.  ^גשם י״ז.

(ד) ולא עירובי תחומין – עירוב חצרות הופך את החצר למשותפת לכל בני אותה חצר, ובעירוב תחומין המניח קונה שביתה במקום בו מניח את העירוב. שינויים אלו במצב המשפטי נחשבים כתיקון, ואסורים ביום טוב מדרבנן.

(ה) עירוב תבשילין – כיוון שעירוב התבשילין מועיל להתיר רק פעולות המותרות ביום טוב עצמו, שלא נאסרו אלא משום שמכינות לשבת. ואילו הנחת עירובי חצרות ועירובי תחומין לא נאסרה משום ההכנה שבה, אלא משום התיקון שבה.

(ו) בתנאי – תנאי זה התבאר בסימן הקודם לעניין עירוב תבשילין[1]. ועיקרו:  מקור תקנתם של שני ימים טובים של גלויות הוא מספק איזה יום הוא הקדוש; ולכן כאשר הם חלים בימים ה-ו ושכח להניח עירובו ביום ד' – מערב על תנאי ביום ה', ואומר: "אם מחר קודש – הרי זה עירוב, ואם היום קודש – אין במעשיי כלום". אך שלא כבעירוב תבשילין, בעירוב חצרות צריך לשוב ולומר ביום ו': "אם היום חול – הרי זה עירוב".

(ז) בתנאי – כי הקלו לערב בתנאי לצורך שבת דווקא עירובי חצרות, הבאים להתיר הוצאה, המותרת ביום טוב. ולא הקלו בעירובי תחומין, הבאים להתיר יציאה חוץ לתחום, האסורה ביום טוב[2]. ועוד, שבעירוב החצרות יש צורך גדול לעונג שבת ולכבודה[3].

[1] סעיף כ"ב. וראה דברינו שם בס"ק ס'.

[2] על פי ביצה טז ע"ב.

[3] זאת למדתי מדברי רש"י בגמרא שם ד"ה "דלמקני שביתה בשבתא". ועוד הבינו הפוסקים שקניין מקום חמור משיתוף בפת, כנראה משום שלשנות את ביתו של האדם, להוסיף לו מהלך לצד אחד ולגרוע מהצד האחר, נראה יותר כתיקון מאשר להתיר לטלטל בחצר, שבזה השינוי הוא רק בטלטול החפצים ולא בניידות בני האדם.