על שולחן השבת

מרד הטבע
שאול דוד בוצ'קו

אך ברא א־להים את הטבע, וכבר הטבע מפר את מצוותו.

א־להים ציווה לארץ להצמיח "עץ פרי עשה פרי", (בראשית א, יא). אך היא אינה מצייתת אלא מוציאה ״ עץ עשה פרי", (שם שם, יב). וכלשון רש״י שם: יעץ פרי — שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא "ותוצא הארץ עץ עושה פרי", ולא העץ פרי'. הנה כי כן הארץ ממרה את פי ה', ומסרבת להצמיח עצים שגזעם וענפיהם טעימים כפרי. רש"י מוסיף ללמדנו שעל חטא זה עתידה הארץ להיענש: 'לפיכך כשנתקלל אדם על עוונו נפקדה גם היא על עוונה ונתקללה'. ומהי קללתה? "ארורה האדמה בעבורך… וקוץ ורדרד תצמיח לך' וכו' (שם ג, יז־יח).

מה פשר המדרש הזה? כיצד יתכן שהארץ 'חוטאת' ואינה מבצעת את מה שנבראה לעשות?

העולם בתום ששת ימי הבריאה איננו שלם, הוא עדיין לא הגיע לתיקונו, ועל האדם מוטלת המשימה לשכללו. וצריכים אנו לשאול: כיצד יתכן שהעולם, שהוא יציר כפיו של א־להים, נברא חסר?

אין זאת אלא משום שכל עניינה של הבריאה כרוך בצמצום הא־להות. כדי שתהיה לבריאה אפשרות להיות מציאות עצמאית מוכרח היה הבורא לצמצם את עצמו ולהיבדל ממנה^[1]. אם כן, הואיל והבורא אינו נמצא בבריאה היא מוכרחה להיות חסרה. צמצום הא־להות נותן מקום למרי, ונוצרת אפשרות למציאות של רע.

'מרי העצים' מבטא את הסיכון הזה, הנעוץ בעצם הבריאה. בריאה עצמאית שיש לה רצון משלה ואינה כפופה לחלוטין לבורא.

גם האדם, על אף שהוא יציר כפיו של הבורא — שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים^[2] — נברא עם בריאה חופשית מוחלטת, ועם בחירה זו הוא עלול להרחיק עוד יותר את העולם מהא־להים, והוא אכן עושה זאת בשלב הראשון, ומשום כך האדמה תצמיח קוץ ודרדר במקום להצמיח פירות. אולם ביכולתו של האדם גם לקרב את הבריאה לבורא, וזוהי אף חובתו בעולמו. אל התיקון המושלם יגיע העולם — בזכות האדם — בימות המשיח.

אך אין לטעות ולחשוב ש'עזב ה' את הארץ', חלילה, ואין דין ואין דיין. יש לזכור כי על אף מראית העין הזו עדיין "מלא כל הארץ כבודו", ועל אף שהוא "מגביהי לשבת" עדיין "משפילי לראות בשמים ובארץ". אכן יש רע בעולם, ויש הסתר פנים בעולם, אך זה רק משום שכך החליט הבורא וכך רצה לברוא את עולמו. העולם נברא מלכתחילה עם סיכון וסיכוי, עם היכולת לעלות מעלה מעלה או לרדת מטה מטה, מעין 'הימור' א־לוהי.

נחזור אל 'טעם העץ כטעם הפרי', ואל חטאה של האדמה ששינתה מהציווי הא־להי.

ציווי ה' הוא התוכנית הא־להית, ואילו מעשה הארץ הוא המציאות העכשווית. לגזע אין טעם, הוא איננו ראוי לאכילה, אבל דרכו עולה השרף המעניק לעץ ולפירותיו חיים; הגזע, מראהו עגום וצבעו חום קודר, אבל הודות לו מתנשא העץ בתפארת קומתו, בהוד עלוותו, בזיו פרחיו, ומעל הכול בפירותיו הערבים.

רק המביט מלמעלה יראה את היער ירוק, ורק החודר ללב הגזע ימצא את השרף. והנמשל: בראייה רחבה ובהתבוננות מעמיקה יתגלה שההיסטוריה מתקדמת אל עבר הגשמת התכנית הא־להית הקדומה.

האדם איננו יכול להתכחש לנשמה הקדושה שה' נפח בו. יתר על כן, האדם נושא באחריות לתיקון העולם. 'טבעו של הטבע' הוא למרוד, אולם בזכות תודעת האדם ופועלו עתיד העולם לחזור ולדבוק בא־להים.

ימה אנוש כי תזכרנו יבן אדם כי תפקדנו. ותחסרהו מעט מא־להים וכברד והדר תעטרהו. תמשילהו במעשי ידיף כל שתה תחת רגליו׳ (תהלים ח, ה־ז).

[1] עיין בביאור רעיון זה באריכות בפירושנו על פרשת בראשית.

[2] עיין רש"י בראשית א, כז.