על שולחן השבת

בין רועה לאיכר
תתן אמת ליעקב

בין רועה לאיכר
שאול דוד בוצ'קו

"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" (בראשית כה, כח).

איך יכול היה יצחק להעדיף את עשו על פני יעקב? הרי יעקב הוא "איש תם יושב אהלים" (שם פסוק כז), הוא ההולך בדרכי אביו, שלמד בישיבת שם ועבר^[1]. ותמוהה אף יותר הסיבה שנתנה התורה לאהבת יצחק לעשו: "כי ציד בפיו", כלומר עשו היה צייד ויצחק היה אוכל מצידו^[2]. והנה יצחק, מי שוויתר כליל על חייו וגופו בעת העקדה, מתפתה עתה לעת זקנותו למנעמי השולחן?!

לאורך כל התנ״ך אנו מוצאים פעמים רבות שהצדיקים היו רועי צאן. "ויהי הבל רעה צאן וקין היה עבד אדמה" (שם ד, ב), אברהם אבינו, יעקב אבינו, משה רבנו, דוד המלך והנביא עמוס, כולם היו רועי צאן. על פי המדרש (שמות רבה פ"ב, ב, בדילוג)., מלאכה זו, הדורשת אהבה וחמלה, הייתה הכנה לתפקידם כ'רועי ישראל': 'ולמי בוחן? לצדיק, שנאמר (תהלים יא, ה): "ה' צדיק יבחן". ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר (שם עח, ע): "ויקחהו ממכלאת צאן"… אמר הקב"ה: מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו, יבוא וירעה בעמי, הדא הוא דכתיב (שם שם, עא): "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו". ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רבנו ע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה. הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי "ומשה היה רעה" (שמות ג, א)׳.

בניגוד לאיכר הקשור אל אדמתו המפרנסת אותו, הנטוע בה והמכה בה שורשים, הרועה מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, ללא בית קבע, לעולם נתון לחסדי ה'. תודעה זו היא ההופכת את הרועה למשורר השר את תהילות ה'.

יצחק לעומת זאת הוא איכר עובד אדמה, כמסופר בסוף פרשת חיי שרה: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בראשית כד, סג), 'כלומר, לטעת אילנות ולראות ענייני פועליו' (רשב״ם עה״ת שם). וכן בפרשתנו: "ויזרע יצחק בארץ ההוא -וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה'" (בראשית כו, יב), יצחק היה זורע וה' היה מברך את אדמתו. על יצחק גם נאסר לצאת מארץ ישראל (שם שם, ב). אם נבחן את דמות שלושת האבות נמצא כי יצחק הוא הקרוב ביותר לדמות האיש הישראלי העתיד לשבת בארצו. יצחק בחר שלא להיות רועה צאן, כי הוא ידע שהגיע הזמן שעם ישראל יהפוך לאומה היושבת בארצה, מפרה אותה ומקדש אותה.

והנה ליצחק שני בנים. האחד, עשו, הוא מדינאי מובהק. הוא ירש מאביו את התודעה שעל האדם לבנות ולפתח את ארצו. השני, יעקב, הוא תלמיד ישיבה אמיתי. תענוג לראות אותו לומד, ושמחה גדולה היא ליצחק להיווכח שבנו הוא צדיק אמיתי.

אולם, למרבה הצער, אף אחד מן השניים איננו מגשים את אידיאל החיבור בין שמים לארץ, בו ראה יצחק את התכלית. יצחק מתלבט בין שני הערכים ובין שני הבנים המייצגים אותם, ובוחר בסופו של דבר בעשו, על אף חסרונותיו. אולם יש לשים לב לפרט חשוב: בברכה המיועדת לעשו יצחק איננו מזכיר את ארץ־ישראל. בטרם ייתן לעשו את הארץ הזאת, השמימית והארצית כאחת, הוא רוצה לבחון ולבדוק האם ברכת האב תתן לעשו את היכולת להוסיף מימד רוחני לאותו כוח גשמי בו הוא מצטיין כל כך?

רבקה, מאידך, הבינה שעשו איננו יכול לחזור בתשובה, ואילו יעקב לעומתו הוא יהיה מסוגל להכיל את המימד הכפול של היהדות. היא תוכיח לבעלה שעשו לעולם לא יוכל לדבר בקולו של יעקב, ודווקא יעקב הוא המסוגל ללבוש את בגדי עשו. ובכן "ויגש יעקב אל יצחק אביו וימשהו, ויאמר הקל קול יעקב והידים ידי עשו, ולא הכירו כי היו ידיו כי ידי עשו אחיו שערית" (שם כז, כב־כג).. יצחק מפקפק:

'האם לפניי עשו שעשה תשובה, או יעקב שהפך לחייל?' אבל תיכף הוא מתעשת ואומר בלבו: 'בעצם לא איכפת לי; העיקר הוא, שעומד לפניי מי שבכוחו למלא את המשימה הכפולה הזאת, משימתו של עם ישראל'.

בימינו עם ישראל עדיין מחפש את זהותו. יש המרימים על נס את ערך המדינה, וטוענים שלאחר השואה אין קיום לעם היהודי אלא בתחייתו הלאומית. אחרים — אף הם משוכנעים בצדקת דרכם — טוענים שבלי התורה אין עם ישראל, וללא תורה אין תקומה למדינת היהודים.

ברם, כל אחד מאיתנו צריך לדעת שחובתו להגן על עמו, ועם זאת להבין שעתיד עם ישראל עומד על לימוד התורה ועל קיומה.

[1] עיין תרגום יונתן בראשית כב, יט, ובראשית רבה פס"ג, י.

[2] ראה אונקלוס, רש"י ורמב"ן.