על שולחן השבת

שניהם יחדיו
שאול דוד בוצ'קו

פרשת וירא מציבה לפנינו פרדוקס נורא. היא פותחת בסיפור הכנסת האורחים של אברהם, איש החסד, הרחום באדם, המארח שלושה זרים בכבוד מלכים. ותיכף הוא מתחנן אל ה' שיחוס על סדום ועל עמורה ולא יחריב אותן. ולאחר זמן אברהם כורת ברית שלום עם שכנו המלך העצום אבימלך. והנה פתאום הא־להים מצווה את אברהם להקריב את בנו לעולה, ואיש השלום והחסד איננו מערער. איך יכול א־ להים לדרוש מהטוב והחסיד מכל האדם לעשות את הנורא מכל?

אברהם הרבה להפציר בה' וניסה לשכנעו לחוס על סדום ועמורה. התורה מביאה את כל הדו־שיח הארוך, אבל מסיימת את הסיפור בקיצור נמרץ: "וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם עזב למקמו" (בראשית יח, לג). רבותינו הרגישו שיש כאן הודאה בכשלון. אחרי שה' נתגלה אליו, אברהם נמצא עדיין באותו מקום שהיה לפני־כן. ידוע פירושו של הזהר הקדוש (פרשת וירא קו ע"א), המסביר שאברהם נכשל בנסיונו לשכנע את ה', מפני שהוא לא מסר את נפשו כמשה שאמר: "אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב, לב).

יורשה לי להציע כאן פירוש אישי. תחושתי היא שהכשלון נמצא במקום אחר.

בטרם יודיע לאברהם על כוונתו להפוך את סדום, ה' אומר בלבו: "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה" (בראשית שם, יז). וכי חייב הקב"ה לשתף את אברהם? לכן התורה מסבירה: "כי ידעתיו למען אשר יצוה זאת בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (שם שם, יט). כוונת ה' אפוא ללמד את אברהם: ידע, אומר ה', שכל הסכם עם הרוע הוא הסכמה לרועי. ערים הנוהגות כסדום ועמורה חייבות להחרב. אבל אברהם איש החסד איננו מבין. הוא מתחנן אל ה' שיחוס על הערים, כי הוא מתעצב עד עומק נשמתו לשמע החורבן הקרב ובא. לכן הוא מנסה בכל מאודו להעביר את רוע הגזירה.

אחרי שה' דיבר אליו, אברהם נשאר כמו שהיה, איש החסד המוחלט. הוא לא הפנים באמת את הלקח שה' רצה ללמדו. אותה בעיה תתעורר שוב, אמנם בצורה שונה, עוד פעמיים. אברהם יידרש להכריע בין אהבת הזולת לבין הצדק והמשפט.

שרה, הרואה את התנהגותו המחפירה של ישמעאל (עיין רש"י בראשית כא, ט), דורשת מאברהם לגרש אותו מביתו.

"וירע הדבר מאד בעיני אברהם" (בראשית כא, יא), מעיד הכתוב, ורק אחר שנצטווה במפורש מפי א־להים "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" (שם שם, יב), הוא מקבל את הדין.

במסעותיו הגיע אברהם לארצו של אבימלך, ושם נאלץ, בגלל הרמה המוסרית הירודה של התושבים, להגיד על אשתו: "אחתי היא". (שם כ, ב). והנה אחרי שהי עשה לו נס והציל אותו, הוא ממשיך לגור בקרבת אבימלך "ימים רבים" (שם כא, לד) ואף כורת עמו ברית (שם שם, לב).

במעשה זה, הסמוך לפרשת העקדה, קורא אברהם 'בשם ה' א־ל עולם'. אין זאת אלא שאברהם טרם הבין, שה' בחר בו "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" — את בניו ואת ביתו דווקא — "ושמרו דררך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט), כדי שיכונן היסטוריה חדשה, מהלך שישנה את תולדות העולם. מאברהם ואילך, א־להים לא יהיה "א־ל עולם" בלבד אלא "א־להי אברהם יצחק ויעקב" (שמות ג, טז). כשבני ישראל יפנו אל ה', הם יאמרו: 'א־להינו' 'א־להי ישראל' 'א־להי אבותינו'.

אברהם טרם הבין שהעולם יצא חייב בדינו, ושא־להים חפץ עתה שייקרא שמו על עם חדש. מהפכה מתחוללת כעת המשנה את מהלך ההיסטוריה, מהפכה הדורשת מאברהם ללמד את זרעו צדק ומוסר, הדורשת לחדול מלסלוח לכל בשם רחמי הא־ל, לחדול מלכרות בריתות שלום עם כוחות הרע השולטים כעת בעולם. עת לייסד עם חדש.

לכן א־להים אומר לאברהם: "קח נא את בנף את יחידך אשר אהבת… והעלהו שם לעלה" (בראשית כב, ב). כל־כך אני מפציר בך שאהיה א־להיך וא־להי בנך, ואתה מסרב בשם האוניברסליות! כבר כאשר בשרתי לך ששרה תלד לך בן, אמרת: "לו ישמעאל יחיה לפניך" (שם יז, יח), ועכשיו עדיין אינך רואה בי אלא "א־ל עולם", ואתה רואה את תפקידך בהיסטוריה כאדם בעולם, ולא כאב של אומה. אם כך, קח נא את בנך ועלהו לעולה על מזבח האוניברסליותי.

העקידה מהווה אחד השיאים בתולדות אברהם. א־להים מנסה אותו בקשה שבניסיונות. חושבני שניסיון זה נועד לחבר בין אברהם ליצחק בקשר ייחודי. ה' רוצה שאברהם יגלה מיהו יצחק. בתחילת פרשת העקידה רש"י מעלה את השאלה מדוע הוצרך ה׳ לומר: "את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק", ומביא את המדרש (סנהדרין פט, ב; בראשית רבה פרשה לט, ט, ופרשת נה, ז). שאברהם לא הבין מייד למי התכוון א־להים: 'את בנך, אמר לו שני בנים יש לי, אמר לו את יחידך, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב'. (רש"י בראשית כב, ב). אז זעק אליו ה': "את יצחק"!, לאמור: 'את יצחק עליך לאהוב, יצחק הוא יחידך, יצחק הוא הוא בנך. לך והעלהו לעולה!' או אז הבין אברהם מה משימתו: "ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו" (בראשית שם, ג). לפי רש״י (שם שם, ג) המביא את המדרש,^[1] שני הנערים היו ישמעאל ואליעזר. והמדרש^[2] מספר: '"ויהי ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא", מה ראה, ראה ענן קשור על ההר׳. אברהם חש בנשמתו הקדושה שהוא מתקרב אל הר הקודש, אל הר ציון, והוא רואה את השכינה שורה על פסגת ההר. 'אמר לבנו: בני מה אתה רואה? אמר לו רואה אני הר נאה וענן קשור עליו. אמר לנעריו רואים אתם כלום? אמרו לו: רואין אנו הר וגבעה'.^[3] עתה הבין אברהם את הכול, הוא אומר להם: "עזבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה" (בראשית כב, ה). 'אמר הואיל וחמור אינו רואה ואתם אין אתם רואים, שבו לכם פה עם החמור'.^[4] מעתה יצעדו אברהם ויצחק לבדם. פעמיים התורה מבהירה לנו: "וילכו שניהם יחדו" (בראשית שם, ו; שם שם, ח). מאוחדים בלב אחד בחפצם לעבוד את ה'. סוף־ סוף אברהם ניצב לבד עם בנו יצחק לעשות רצון ה'. שוב אין צורך להקריבו לעולה, "ויאמר אל תשלח ידך אל הנער" (שם שם, יא־יב).

[1] ויקרא רבה פרשה כ, ב, ופרשה כו, ז; פרקי דר׳ אליעזר פרק לא (ל במהד' היגר).

[2] תנחומא (בובר) אחרי מות סי׳ ג. ובשינויים תנחומא וירא סי׳ כג; תנחומא (בובר) וירא סי׳ מו; בראשית רבה סי׳ נו א־ב; ויקרא רבה פרשה כ, ב; פרקי דר׳ אליעזר פרק ל; ועוד.

[3] שם, ובשינויים בכל המדרשים הנ"ל.

[4] לשון בראשית רבה שם, וכיו"ב בתנחומא שם ובשאר המדרשים הנ"ל.