על שולחן השבת

השמש והירח משתחווים ליוסף טבע ונס
שאול דוד בוצ'קו

בחלומו הראשון חולם יוסף שאחת עשרה אלומות משתחוות לו (בראשית לז, ז). מלבד הנבואה שאחי יוסף עתידים להשתחוות לו (ראה שם מב, ו), יש לחלום זה משמעות לדורות: אחי יוסף יזדקקו לתכונות האופי של יוסף כדי לשרוד בגלות, ואף לעתיד לבוא משיח בן דוד יתגלה רק לאחר שמשיח בן יוסף יסיים את תפקידו.

קשה יותר לפענוח הוא חלומו השני של יוסף. הוא חולם שהשמש והירח, המסמלים את אביו ואת אשת אביו, ואחד עשר כוכבים, הלא הם אחד עשר אחיו, משתחווים לו. חלום זה הינו נבואה לעתיד, ואכן מפורש בכתוב שלבסוף האחים השתחוו ליוסף: "ויבאו אחי ייסף וישתחוו לו אפים ארצה" (שם), אך לא מצאנו שיעקב השתחווה ליוסף!

במסכת מגילה (טז ע"ב).נאמר: ' "וישתחו ישראל על ראש המטה" (שם מז, לא), אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: תעלא בעידניה סגיד ליה' (שועל בזמנו תשתחוה לו) ^[1]. ובפסיקתא זוטרתא מובאות שתי דעות: "וישתחו ישראל על ראש המטה", השתחווה כלפי שכינה שזיכהו לבן כזה. דבר אחר: "וישתחו ישראל על ראש המטה", לקיים מה שנאמר "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה" (בראשית לז, י), היינו דאמרי אינשי: תעלא בעידניה סגיד ליה'. לדעה זו משמע שיעקב אכן השתחווה ליוסף. ברם עלינו להבין מדוע צריך היה יעקב להשתחוות?

בספר יהושע מצאנו שיהושע בן נון — נינו של אפרים בן יוסף — התפלל שהשמש והירח יעמדו במקום, וקרא (יהושע י, יב): "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון". הציווי "דום" (שורש דמ"ם) פירושו כאן לעמוד ללא תנועה, אך משמעותו הראשונית של השורש היא 'לשתוק'. אם כן, יהושע כביכול ציוה לשמש ולירח לשתוק, וכן מסופר במדרש (תנחומא פרשת אחרי־מות סי' ט. תנח"ב שם סי' יד): 'משעה שהשמש זורח עד שהוא שוקע, אין קילוסו של הקב"ה פוסק מפיו, שנאמר "ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה' " (תהלים קיג, ג)., וכן אתה מוצא בשעה שעשה יהושע מלחמה בגבעון, מה כתיב שם: "אז ידבר יהושע לה' וגו' שמש בגבעון דום". ביקש יהושע לשתק את החמה, לא אמר לו 'שמש בגבעון עמוד', אלא "דום", למה אמר "דום"? שכל שעה שהוא הולך הוא מקלס להקב"ה, וכל זמן שהוא מקלס יש בו כוח להלך, לכך אמר לו יהושע שישתוק, שנאמר: "שמש בגבעון דום"…אמר לו השמש ליהושע: וכך אתה גוזר עלי שאדום? אמר לו הן. אמר לו: ומי יאמר קילוסו של הקב"ה? אמר לו: דום אתה ואני אומר קילוסו של הקב"ה, שנאמר "אז ידבר יהושע" (יהושע שם), ואין "אז" אלא שירה, שנאמר "אז ישיר משה" וכו' (שמות טו, א)׳.

נראה לומר שלא בא המדרש לסתור את פשט הכתוב, ובוודאי נעשה נס והשמש והירח עמדו מלכת. 'שירת ההלל' של השמש והירח לה' היא עצם שמירתן על סדרי הבריאה: "הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור. הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים. יהללו את שם ה' כי הוא צוה ונבראו. ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור" (תהלים קמח, ג־ו). ההתבוננות במעשה בראשית ובחוקיות השולטת בעולם מביאה לידי הכרה בגדלות הא־ל. היקום איננו תוהו ובוהו פרוע, בלתי סדיר ואקראי, אלא הוא עולם מסודר בתבונה נפלאה, המעידה על גדלות הבורא. בדרך זו של התבוננות בעולם, כותב הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פ"א ה"ג. ועיין גם הלכות יסודי התרה פ"ב ה"ב). הכיר אברהם את בוראו.

אם־כן, יהושע פקד על השמש ועל הירח 'לשתוק', פירוש הדבר, שביקש מהקב"ה שיתערב במלחמה וישנה את חוקי הטבע שהוא ברא, כי אין כמסלולי השמש והירח לסמל את השלמות ואת היציבות של הבריאה. יהושע מצהיר שהוא רוצה לומר קילוסו של הקב"ה במקום השמש והירח. האדם רוצה 'לרשת את תפקידם', כלומר האדם רוצה להיות המעיד על מציאותו יתברך ועל השגחתו בארץ. לא רק דרך ההתבוננות בטבע ובנפלאות הבריאה יכיר האדם את א־להיו, אלא בקשר בלתי אמצעי ובהתנסות ממשית.

המדרש (תנחומא שם) מספר שהשמש והירח סירבו תחילה למלא אחר פקודתו של יהושע: 'אמר השמש ליהושע: וכי יש קטן אומר לגדול דום, אני נבראתי ברביעי, ובני אדם נבראו בששי, ואתה אומר לי דום? אמר לו יהושע: בן חורין שהוא קטן ויש לו עבד זקן, אינו אומר לו שתוק? אברהם אבינו הקנה לו הקב"ה שמים וארץ, שנאמר: "ברוך אברם לא־ל עליון קנה שמיים וארץ" (בראשית יד,יט), ולא עוד אלא שהשתחווית ליוסף, שנאמר: "הנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" (שם לז, ט), ואת מדבר כנגדי? הוי "שמש בגבעון דום"׳. משמע כאן כי רק אחרי שיהושע הזכיר לשמש ולירח את יוסף הם צייתו לו.

נראה לבאר את המדרש כך:

אברהם, יצחק ויעקב זכו אמנם לסייעתא דשמיא ונעשו להם נסים, אבל אלה לא היו נסים גלויים. לדוגמא: לידת יצחק היתה נס, וגם לידת בניו, אבל לא ראינו שה' שינה את חוקי הטבע בשביל האבות. הנסים שנעשו לאבות מוזכרים במדרשים, אבל אינם מפורשים בכתוב. בייחוד אצל יעקב, ראינו שהוא נאלץ לברוח מפני עשו ולהתמודד עם לבן, ולבסוף לאחוז בתחבולות כדי לפייס את עשו. בכל המאבקים האלה פעל יעקב בדרכים טבעיות, ולא ראינו שזכה לנסים גלויים.

בעקבות יוסף, בני ישראל יירדו למצרים, יעברו שם תקופת עבדות מפרכת ועינויים נוראים, ובסופה ייצאו לחרות בניסים גדולים, באותות ובמופתים. אולי זהו מה שיוסף רואה בחלומותיו. הוא מבחין שהסתיימה לה התקופה בה האדם הכיר את א־להים בהתגלותו בטבע, דרך התבוננות בבריאה. הוא חוזה תחילת עידן חדש, עידן בו הקב"ה עתיד לשדד את חוקי הטבע בשביל עם ישראל.

מדוע דווקא יוסף הוא הזוכה לחזון זה? נראה שיש לתלות את הסיבה לכך בהבדל בינו לבין האבות.

האבות, אברהם יצחק ויעקב, היו אנשים מושלמים. לא ראינו אצלם שום חולשה, שום תשוקה לעשות הרע. המדרש מספר שבן שלוש הכיר אברהם את בוראו (נדרים לב, א; בראשית רבה פרשה ל, ח), שיצחק לא היסס לרגע ומסר את עצמו לשחיטה (תנחומא וירא סי' כג; פסיקתא רבתי פיסקא מ), שיעקב בעודו בבטן אמו כבר רצה לצאת וללמוד בבית המדרש (בראשית רבה פרשה סג, ו; רש"י בראשית כה, כב). יוסף, לעומת זאת, הוא בחור צעיר ויש לו חולשות. התורה מספרת לנו בתחילת הפרשה (בראשית לז, ב, ועיין רש"י שם ובראשית רבה פרשה פד סי' ז). שהוא אהב להתייפות, שהיתה בו קצת גאווה, וגם לא נמנע מלספר לשון הרע על אחיו. בקיצור, אדם ככל האדם, בן אנוש עם חולשות אנושיות.

צעיר זה נמכר והגיע למצרים, מושלך אל תוך תרבות זרה, אל תוך חברה פרוצה ומושחתת. ברגע הקשה ביותר שם הוא מצליח להתגבר על טבעו ולכבוש את יצרו. הוא מוכיח שלא רק אדם קדוש מבטן מסוגל לעשות את הטוב, אלא גם האדם הרגיל יכול לשלוט על יצרו בגבורה עילאית. על כן ה' אומר: 'אם האדם מסוגל להתעלות למדרגה כזאת, אם הוא מסוגל להתגבר על טבעו, אף אני אשנה את הטבע בעבורו'. אם כן, בזכות מעשים נעלים כמעשהו של יוסף מחליט ה' להתערב בנעשה בעולם, ומשנה את חוקי הטבע על מנת לעשות נסים בשביל האדם.

יתכן שזהו פשר החלום אותו חלם יוסף שהשמש והירח משתחווים לו — הוא חזה ברוח קדשו את תחילתה של התקופה החדשה.

[1] והובא ברש"י עה"ת שם ד"ה וישתחו ישראל. אבל עיין מה שכתב רש"י שם ד"ה על ראש המטה, וכן ברשב"ם, אבן עזרא וספורנו שם, שהבינו שהשתחווה לשכינה.