על שולחן השבת

רעיה או אחות?
שאול דוד בוצ'קו

"אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך׳׳ (בראשית יב, יג).

פירש רש״י: ""למען ייטב לי בעבורך" — יתנו לי מתנות'.

הסכם זה, הנראה בלתי ראוי ולא הגון, נרקם למרבית הפליאה בין אברהם אבינו לשרה אשתו. ואכן, הרמב"ן (בפירושו על התורה שם, פסוק י). מבקר קשות את אברהם: 'ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב עוון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות'.

דברי רש"י אף מביאים אותנו למחשבה שאברהם אבינו, כביכול, ביים את כל ההצגה הזאת על מנת להתעשר ולקבל מתנות, ובכך מוצג אברהם אבינו באור שלילי יותר!

ברם, גלוי וידוע לכל שאברהם אבינו לא היה פחדן וגם לא היה חמדן. אדרבה, הוא הוכיח בדיוק את ההיפך — הוא נלחם בעוז ובגבורה נגד ארבעה מלכים אדירים כדי לחלץ את לוט בן־אחיו מן השבי, ולאחר נצחונו סירב לקבל שכר על הצלת אנשי סדום ורכושם. מילותיו הברורות של אברהם עדיין מהדהדות: "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם" (שם יד, כג).

אמנם חז"ל, שלא נמנעו מלדקדק עם האבות כחוט השערה, לא גינו את אברהם על התנהגותו בפרשה זו, ולא העבירו ביקורת על מעשיו והחלטותיו, ושתיקתם היא הסכמתם.

כיצד אם כן יש להסביר את שיקוליו של אברהם בפרשה זו?

נדמה שההסבר להתנהגותו של אברהם טמון בעצם תכלית בחירתו.

כאשר הקב״ה דיבר לראשונה עם אברהם הוא ציוה עליו: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה״ (שם יב, א־ב), ומבאר רש״י: '"ואברך" — בממון'. ברכה זו של "ואברכך" נאמרה בפסוק מייד אחרי המלים "ואעשך לגוי גדול"— מכאן שעושרו של אברהם קשור עם ייעודו להיות עם גדול. חייו של אברהם אבינו אינם רק התעלות רוחנית פרטית והתקרבות הדרגתית לה', זהו אמנם חלק נכבד וחשוב ממהלך חייו אך אין הם מסתכמים בזה. החתם סופר בהקדמה לתשובותיו (חלק יורה דעה) מעיר שכבר היו לפני אברהם יחידי סגולה שהתעלו עד לדבקות בא־ להים, ומי לנו גדול מחנוך עליו אמרו במדרש^[1] שהגיע לדרגת מלאך, אבל אברהם אבינו לא הסתפק בהתעלות רוחנית אישית, ודווקא משום כך בחר בו ה'. אברהם ניאות לקבל תפקיד היסטורי: לייסד עם. הוא יצטרך לגלות כשרון לכונן מעצמה גדולה, ויחד עם זה לעמוד איתן מול פיתויי הכוח הכסף והכבוד.

המשימה הגדולה של ייסוד לאום וממלכה המתנהלים על פי ערכי מוסר, צדקה ומשפט, לאור התורה, זהו האתגר הניצב לפני אברהם אבינו בתחילת דרכו. אברהם אבינו מבין שעל מנת להצליח בשליחות זו עליו להיות עשיר. הוא יהווה דוגמה מושלמת היאך העושר, העוצמה והכבוד יכולים לשמש כולם לעבודת ה'. אברהם יתהלך בין גדולי עולם כשווה בין שווים, וכך ביתו — הניצב כמגדלור על פרשת הדרכים — יורה לכל באי עולם את האידיאל של כוח 'מבויית' בשירות הצדק והחסד. אברהם אבינו, המייצג את עם ישראל העתיד לצאת ממנו, מראה לזרעו בדוגמה אישית שאפשר להיות מעצמה מדינית ובד בבד להיות עם ה'.

ננסה להבין מה עבר על אברהם אבינו לפני שירד מצרימה.

הנה הגיע אברהם אל ארץ כנען — "הארץ אשר אראך" — אליה יצא בציוויו של הקב"ה, והנה אך נכנס אליה והתהלך מעט כה וכה — "ויהי רעב בארץ"! (בראשית יב, י). חז"ל אף הגדילו לומר שאותו הרעב היה הרעב הראשון בהיסטוריה! (פרקי דר"א פכ"ו; ועיין רמב"ן עה"ת בראשית כו, א). אברהם עומד חסר אונים ונבצר ממנו למלא את ייעודו. ההבטחות הא־להיות אינן מתקיימות: זרע — עדיין אין לו, ואף הארץ המובטחת — הרעב מבריח אותו ממנה.

אברהם תמה ואיננו מבין: מתי, איפוא, ימלא את שליחות הא־ל? הוא מתלבט, תוהה על דרכו, ואומר לעצמו בינו ובינו: 'כנראה עדיין אינני מוכן, עדיין חסר איזה מימד באישיותי, וזה מה שמעכב את התגשמות הנבואה'. ובאמת, הדרישה מאברהם להקים אומה נבחרת, הנבדלת מכל העמים, עומדת בסתירה לאישיותו המיוחדת של אברהם. אברהם הוא כל־כולו איש החסד ואהבת הזולת, הוא מרגיש חיבור אל כל אדם ואדם, הוא אב המון גויים במהותו, ומתוך כך הוא נרתע מייחוד לאומי הנושא בחובו את סכנת הפירוד. ואכן לאורך כל חייו יישאר אברהם נאמן לגישתו האוניברסאלית. גם כאשר יבין שעליו לגרש את ישמעאל הוא יצטער על כך מאוד, הוא אף ישתדל לכרות ברית עם הפלשתים, מעשה שחז"ל גינו בחריפות.^[2] אברהם הוא האיש הממאן להיבדל. הוא רוצה למלא את תפקידו כמחנך, אבל לייסד עם נפרד נדמה שהמשימה למעלה מכוחו ונוגדת את אופיו.

אך באמת יש לזכור כי לא אל אברהם לבדו מופנים ציוויי ה' וייעודיו, אלא גם אל שרה. הזרע אותו מייעד הקב"ה לאברהם הוא דווקא הזרע שיבוא לו משרה, ולכן כאשר נולד ישמעאל ואברהם רוצה להשליך עליו את יהבו, אומר לו הקב"ה: "ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה" (בראשית יז, כא).

ננסה לעמוד בקצרה על אופיה המיוחד של שרה, והיאך היא משלימה את אברהם, ורק ביחד הם מתאימים לקיים את הייעודים שהציב בפניהם ה'.

שרה חשה בכליותיה את הייעוד הלאומי של עם ישראל. תחילה היא מוסרת עצמה ויוזמת את נישואי אברהם להגר. עד כדי כך עז רצונה שמאברהם ייצא עם, שהיא מוכנה להקריב ולוותר על היקר לה. היא לא תתן לבעלה להיפטר מן העולם ללא זרע, ולהשאיר אחריו רק זכר מעשיו הטובים. אמנם, לאחר שהיא זוכה ויולדת לאברהם בן, היא מגנה עליו בחירוף נפש ויוזמת את גירוש ישמעאל מהבית, לאחר שהיא נוכחת באופן מובהק שבנה של הגר איננו הולך בדרכו של אברהם.

המדרש (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו; בראשית רבה פרשה מז, א; ועוד). מדגיש תכונה זו של שרה, ואומר שהאות יו"ד שנלקחה משרי נוספה לשמו של הושע בן נון, כשקרא לו משה 'יהושע'. יהושע, שיכבוש את הארץ, הוא הממשיך של שרה, שהבינה לראשונה את ייעודו של ישראל כאומה, ולכן הוא ראוי לשאת את שמה.

בנקודת זמן זו, בה אברהם נוכח לראות שאין הוא יכול למלא את הייעודים עליהם צווה, הוא מבין שעליו לחזק את הקשר בינו לבין שרה אשתו, ורק כך יוכלו למלא את שליחות הא־ל. על כן הוא אומר לה: 'אנו מתקרבים למצרים וניצבים בפני סכנה גדולה. שתי דרכי פעולה עומדות לפנינו: האחת, אתייצב אני בחזית, אצהיר שאת אשתי, ואגן עלייך עד טיפת דמי האחרונה. השניה, את, שרה, תיכנסי לבית פרעה, ודרכך תבוא הישועה. בחרתי בפתרון השני, כי רצוני לחיות בזכות פעולתך. בלעדייך תמות נפשי, ובגללך תחיה נפשי. הקשר בינינו יתחשל, החיים שאזכה בהם בזכות מסירות הנפש שלך יקשרו בינינו קשרי דם, כקשר שבין הורה לילד או בין אח לאחות, וקשרי דם אינם מתנתקים לעולם, ובכך תהיי גם 'אחותי' ולא רק אשתי. בזכותך אזכה להיוולד מחדש, כביכול, בנשמה יתירה, בה אוכל לקדם את מהלך ההיסטוריה המתעכבת כעת בסבך ללא מוצא'.

זוהי המשמעות העמוקה לאמירה 'יתנו לי מתנות' — כלומר, 'בזכותך אוכל למלא את תפקידי כעם הנדרש להפוך גם למעצמה כלכלית'.

התבוננות זו בדבריו של אברהם לשרה, שבקריאה שטחית נראו בלתי ראויים, צריכה לעורר אותנו לחשבון נפש: האם אנחנו שותפים לבניית "ממלכת כהנים וגלי קדוש" (שמות יט, ו). או שמא מסתפקים אנו בחיים דתיים ברמה הפרטית? האומנם צועדים אנחנו בדרכם של אברהם ושרה?

[1] עיין תרגום יונתן בראשית ה, כד; מדרש אגדה (בובר) בראשית שם; בראשית רבתי שם; ריקנאטי עה״ת שם ה, כב.

[2] עיין בראשית רבה פרשה נד, ד; ילקוט שמעוני רמז צה. ועיין רשב"ם עה"ת בראשית כב, א.