על שולחן השבת
פרשת ויחי
צרת הגלות
באיזה תאריך יבוא המשיח?
יוסף הצדיק
אין מידה רעה
צרת הגלות
נחום אביחי בוצ’קו
“ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה” (מז, כח). שונה היא פרשת ויחי מכל הפרשות שבתורה. בכל הפרשות, לפני תחילת הפרשה ישנו רווח המבדיל בינה לבין הפרשה שלפניה (לעיתים רווח עד סוף השורה ולעיתים רווח באמצע השורה של 9 אותיות), ואילו בין סוף פרשת ויגש לפרשת ויחי אין רווח כלל! מה פשר עניין זה?
ואף רש”י תמה על כך ושואל: ‘למה פרשה זו סתומה?’, ועונה רש”י: ‘לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם”.
ולכאורה אינו מובן, היאך אפשר שלא להרגיש בשעבוד? הרי מדובר בעבודת פרך, בעבודה קשה בחומר ובלבנים, המצרים ממררים את חייהם והם אינם מרגישים? כמו כן, מה הקשר בין פטירתו של יעקב לכך שישראל אינם שמים לב לשעבוד? וכיצד סתימת עיניהם של ישראל קשורה לסתימת הפרשה, האם זהו בדרך רמז בלבד?
השפתי חכמים מדייק בלשון רש”י, שכתב ‘מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם’ היינו שאין מדובר עדיין בשעבוד ממש, ר”ל בעבודות כפיה וכדומה המתוארים באריכות בפרשת שמות, אלא בתחילתו של התהליך.
נראה לומר כי כוונת רש”י לרמוז לשעבוד למלכות מצרים ולתרבות המצרית, ולעצם ההשתקעות בארץ נוכריה תוך הכרה ומחשבה כי אפשר לקיים חיים נורמליים מחוץ לארץ ישראל. זהו עניין סמיכות סוף פרשת ויגש לתחילת פרשת ויחי. הפסוק האחרון בפרשת ויגש אומר: “וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, ויאחזו בה, ויפרו וירבו מאד”. בני ישראל נאחזים בארץ גושן, ומרגישים לא רע בכלל. יש להם את הישיבה שיהודה הקים ולומדים בה תורה, וישנה שלווה ורווחה כלכלית בגטו של גושן, ובטחון עצמי גבוה שהרי אחיהם יוסף הוא המשנה למלך. כל זמן שיעקב אבינו חי – כולם זוכרים ומודעים לכך שהם בגלות ושמצבם הוא מצב של ‘דיעבד’, אבל ‘כיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד’, כלומר, הם התרגלו כל כך לגלות עד שכבר אינם שמים לב שאין הם חיים חיי חירות בארצם אלא הם משועבדים למלכות אחרת. אין לך חילול השם גדול יותר מאשר מצב בו עם ישראל משועבד לאומה אחרת, כמו שנאמר (יחזקאל לו, כ): “ויבוא אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קודשי, באמור להם עם ה’ אלה ומארצו יצאו”!
טענה דומה משמיע רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי. החבר מתאר למלך כוזר באריכות את מעלותיה של ארץ ישראל ואת החשיבות הגדולה לגור בה, ועל כך טוען כלפיו מלך כוזר: “אם כן הלא עובר אתה על מצוה המחוייבת לפי תורתך אם אינך עולה אל המקום ההוא ואינך עושהו בית חייך ומותך”! ותשובת החבר: “אכן, מצאת מקום חרפתי מלך כוזר!”, ובהמשך דבריו יוצא החבר בביקורת חריפה על אותם יהודים שלא נענו לקריאה לשוב לארץ ישראל בתקופת בית שני: “מסכימים לגלות ולשעבוד ובלבד שלא ייפרדו ממשכנותם (בתי כנסת, ישיבות, מרכזים קהילתיים, מסעדות כשרות…) ומעסקיהם (בעברית מודרנית: ביזנס, רמת חיים גבוהה…)”!
הלוואי ונזכה גם אנו לחיות עם עיניים פקוחות על המציאות, ולא לסתום את עינינו ממצב שאיננו רוצים לראות, ודי לחכימא ברמיזא…
באיזה תאריך יבוא המשיח
שאול דוד בוצ’קו
“וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים” (בראשית מט, א). בטרם ימות רוצה יעקב אבינו לספר על “אחרית הימים”, ‘לגלות את הקץ’ כלשון רש”י (שם), כלומר לגלות את זמן ביאת המשיח. או אז ‘נסתלקה שכינה ממנו והתחיל אומר דברים אחרים’ (שם), כלומר בסופו של דבר לא גילה עתידות אלא הסתפק בברכות שבירך את בניו. הקב”ה איננו רוצה לייאש את בני ישראל ותאריך היעד עדיין רחוק. אפשר שמכאן למדו את האיסור להתעסק בחישובי הגאולה על פי הכתובים: ‘אמר ר’ שמואל בר נחמני: תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא שוב אינו בא, אלא חכה לו, שנאמר (חבקוק ב, ג) ” אִם יִתְמַהְמַהּ חַכֵּה לוֹ”‘ (סנהדרין צז, ב).
מר זקני הרב אליהו בוצ’קו זצ”ל ביאר עוד, שהמחשב את הקץ מטיל ספק בצדקת עם ישראל: ‘חז”ל אמרו[1] שישנם שני קִיצים, קץ של אחישנה – אם זכו, וקץ של בעיתה – אם לא זכו. והנה הקץ של ‘אחישנה’ לא יכול היה יעקב לדעת, שהרי מפתח הקץ הזה נמסר לישראל – “הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ” (תהילים צה, ז)’ אם כן לא כיוון יעקב אלא לקץ של ‘בעיתה’, שמפתחו הנעלם הוא רק ביד ה’, ונסתלקה ממנו השכינה כי הוא רצה לגלות לבניו שתבוא תקופה של “לא זכו”, שבה ישחיתו ישראל את דרכם וימאסו בתורת ה’. ובשביל זה נענש, כי אסור להוציא דיבה ולעז על ישראל’ (אור היהדות עמ’ 53).
אפשר עוד להוסיף טעם לסכנה שיש בחישובים, באשר הם ‘מקבעים’ כביכול את א-להים, וכאילו חישובינו מחייבים את הקב”ה. לאמיתו של דבר אף התאריך הסופי – ה’בעיתה’ – איננו קבוע מראש, והחשבונות שבתנ”ך יובנו רק אחרי ביאת המשיח. המושג של ‘בעיתה’ כוונתו רק ללמדנו שהמשיח הוא תכלית ההיסטוריה, שיש לראות את כל תולדות האדם בעולם כמסע שיגיע בהכרח ליעד.
פעמים רבות בהיסטוריה היהודית האמין העם שהמשיח כבר ממשמש ובא. לצערנו תקוותו זו נכזבה פעם אחר פעם. לעתים אף גדולי ישראל עוררו תקוות, בהסתמכם בין השאר על הרמזים שבספר דניאל. אין צורך לומר שהאכזבה היתה מרה. בכל פעם הסבירו גדולים אלה שאזהרת הגמרא אינה חלה על דור המשיח עצמו. אמנם אין ספק שכוונתם הייתה לחזק את העם בנאמנותם לתורה ולמצוות, ואולי באמת צריך היה משיח לבוא באותו זמן אלא שהחטא גרם.
ברוח זו נתן הרב אליהו בוצ’קו זצ”ל הסבר שני לרצונו של יעקב לגלות את ‘אחרית הימים’: ”לגלות את הקץ’ זאת אומרת להביא את המשיח. יעקב אומר לבניו: ‘אגלה לכם עכשיו את אחרית הימים. עתה אנחנו נביא את המשיח. יש רק תנאי אחד: “האספו”, כלומר התאחדו סביב התורה והמצוות, והמשיח העומד בפתח יתגלה’. אבל בני יעקב לא הצליחו להתאחד, ורוח הקודש, כלומר רוחו של משיח, נסתלקה.
גם בימינו אנו המשיח כבר בפתח. ה’ ברחמיו הרבים החל לקבץ נדחי ישראל, לחמול על עמו, להצילו מכל צורריו, ולאפשר לו עצמאות מדינית בארצו. רק דבר אחד הוא מבקש מאתנו: להודות שהמאורעות האלה אינם פרי המקרה, ולהתאחד כולנו סביב תורתו – “וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן” (מלאכי ג, א) – יתגלה מלך המשיח[2].
הנשכיל להיענות לאתגר?
[1] סנהדרין צח, א: ‘אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב (ישעיהו ס, כב) בעתה, וכתיב, אחישנה. זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה’.
[2] כפירוש רד”ק שם.
יוסף הצדיק
נחום אביחי בוצ’קו
בפרשתנו מברך יעקב אבינו את בניו לפני מותו.
את יוסף מברך יעקב בשלל ברכות, ועל פי פירוש רש”י ומדרשי חז”ל חלק נכבד מברכות אלה מתייחסות לנסיונו הקשה של יוסף עם אשת פוטיפר.
אומרת הגמרא (סוטה לו ע”ב): “ותשב באיתן קשתו” (מט, כד), אמר ר’ יוחנן משום ר’ מאיר: בשעה שתבעתו אשת פוטיפר ליוסף ותפשתו בבגדו באת דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו, יוסף עתידין אחיך שייכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם? מייד שכך יצרו וכו’…”.
על פי הגמרא עולה כי שני גורמים עזרו לו ליוסף להתגבר על יצרו:
1) ראה דמות דיוקנו של אביו – עצם הזיכרון של החיבור העצמי לאביו ולמסורת משפחתו, שהרי יוסף למד תורה בנערותו עם אביו, עזר לו להתגבר בנסיון הזה.
2) שכרו בצדו – יוסף מבין שכדי שצאצאיו יזכו באבן מאבני החושן הוא צריך לעבור את הנסיון הזה – שכר רוחני.
במדרש להלן נראה כי גם שכר גשמי צפוי היה ליוסף על עמידתו בנסיון זה:
“אמר רבי שמעון בן גמליאל: יוסף משלו נתנו לו
פיו שלא נשק בעבירה – “ועל פיך יישק כל עמי”
גופו שלא נגע בעבירה – “וילבש אותו בגדי שש”
צווארו שלא הרכין לעבירה – “וישם רביד הזהב על צווארו”
ידיו שלא משמשו בעבירה – “ויסר המלך את טבעתו מעל ידו וייתן אותה על יד יוסף”
רגליו שלא פסעו בעבירה – “וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו” (בראשית רבה צ ג).
מהמדרש הזה אנו למדים שמי שמתגבר על יצרו זוכה גם לשכר גשמי בעולם הזה. ישנן הנאות גשמיות אסורות וישנן הנאות מותרות, הרוצה להתגבר על האסורות יבין שישנן הנאות דומות או מקבילות שהינן מותרות, ולפעמים הן אפילו בגדר מצוה.
כמו כן, במהלך הניסיון עצמו נימק יוסף את הסיבות מדוע הוא מסרב להיכנע לפיתוי של אשת פוטיפר, ואמר לה: “הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי, איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה, כי אם אותך באשר את אשתו, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים”. יוסף מלמד אותנו סיבות שלא לחטוא: נאמנות והכרת טובה למעביד שלו, בבחינת בין אדם לחברו, ונאמנות גמורה לקב”ה.
לסיכום, אם כן, התגברותו של יוסף על הפיתוי של אשת פוטיפר לימדה את הדורות הבאים עצות לעמידה בנסיונות:
– ראה דמות דיוקנו של אביו – חיבור למסורת אבותיו ולתורה
– שמו ייכתב על אבני האפוד – שכר רוחני חשוב
– “משלו נתנו לו” – שכר גשמי
– “וכל אשר יש לו נתן בידי” – נאמנות וישרות כלפי החברה
– וחטאתי לאלוקים – יראת שמים.
אין מידה רעה
נחום אביחי בוצ’קו
בפרשתנו יעקב מברך את בניו, אולם כשהוא מגיע לשמעון ולוי נדמה שאין הוא מברכם אלא גוער בהם: “שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם. בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל”.
המפרשים מסבירים שהמילים “כי באפם הרגו איש” מתייחסים להריגת אנשי שכם, ומכאן משמע שיעקב לא היה שלם עם מסע הנקמה שעשו שמעון ולוי לאחר מעשה דינה. אמנם חז”ל דרשו “אחי דינה – לפי שמסרו עצמן עליה נקראו אחיה” (הובא ברש”י לעיל לד, כה), אך נראה לומר שהיו ראויים להערכה על האחריות שלקחו אך המעשה שעשו היה עז מדי.
את דבריו מסיים יעקב במילים “אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל”, ולכאורה זה נראה כעונש, אך באמת יש שפירשו זאת באופן אחר. אדרבה, הואיל ובשמעון ולוי ישנן מידות של עזות ועקשנות, מברך אותם יעקב שישתמשו במידות האלה ובכוחות האלה באופן שיועיל לאחיהם בני ישראל: ‘אחלק ואפיץ העזות וקשיות עורף אל עושי מעשה יעקב וישראל, דהיינו להפך פעולתם לטובה’, כלומר, שיהיו בבחינת הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים, ‘וכן קשיות העורף אך טוב הוא לישראל כדי שיעמדו בדתם ולא ישובו מפני כל לשמוע בקול זרים’, כלומר קשיות העורף תועיל להם לעמוד עמידה איתנה באמונת ישראל כנגד כל המלעיזים עליהם. יעקב מברך את שמעון ולוי וקובע שתפקידם יהיה לנוע בכל רחבי הארץ ולהפיץ עם עזותם ועקשנותם את התורה: ‘אין לך סופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון’, וכן אמר משה בברכותיו על שבט לוי: “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל” (עפ”י הכלי יקר, בראשית מט, ז).
כלל חשוב ביותר מלמדנו הכלי יקר. דעו לכם שלמעשה אין מידה שהיא רעה בפני עצמה, אלא בכל מידה יש כוח שאפשר וראוי להופכו לטובה. גם מידות של עזות וקשיות עורף שנראות שליליות ניתן להשתמש בהן בכיוון חיובי. מתוך כך אל לו לאדם להפיל עצמו ליאוש ולומר: נולדתי עם מידה שלילית ולכן נגזר עלי להיות אדם שאינו מתוקן. חלילה! אמנם אין אפשרות לתקן מידה ולהפוך אותה לצד השני, ואי אפשר לשנות אופי של אדם באופן קיצוני, אך ניתן להפוך את המידה לטובה.
וכך כותב ר’ צדוק הכהן מלובלין: ‘כל הכוחות הנטועות בכל נפש מישראל אין לחשוב שהוא רע גמור ושצריך להיות הופכו (= לבטלו), כי אין לך שום מידה וכוח שאין בה צד טוב גם כן, רק צריך שישתמש בה כפי רצון ד’ יתברך, ואם אינו כפי רצון ד’ יתברך גם המידות טובות – רעות” (צדקת הצדיק מז). כלומר, אפילו מה שנראה לנו כמידה טובה, כגון מידת החסד, אם אינה במידה הנכונה היא תהיה מידה רעה. למשל, אם אדם שידוע לנו שהוא מכור לסמים פושט את ידו ומבקש צדקה, אם ניתן לו סכום גבוה סביר להניח שירכוש בכסף סמים ויזיק לעצמו. כמו כן מי שמפנק את ילדיו בהמון אהבה בלי לנהוג עמם לעיתים במידת הדין עלול לקלקל את חינוכם.
נסיים בדברי הראי”ה קוק: ‘האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה’ (אורות התורה פי”א, ב). כי “הטוב הוא המוחלט, העומד, והרע איננו כי אם דמיוני. אם כן די בבירור הדעת והגברת הרוח להפך הכל לטוב” (ערפילי טוהר עמ’ מח)!