על שולחן השבת

מי היה אברהם?
אות אהבה
שלושת הקניינים
השיחה של יצחק
אהבה בלי מצרים

מי היה אברהם?
שאול דוד בוצ'קו

אברהם הוא איש השלום. בקריאה שטחית מצטייר אברהם כמי שמוכן לוותר ויתורים מפליגים למען השלום: הוא נותן ללוט לבחור ראשון את מקום מגוריו; הוא כורת ברית שלום עם אבימלך; הוא מהסס לגרש את ישמעאל; הוא מתפלל על אנשי סדום.

אולם עיון בכתובים מגלה לנו דמות מורכבת יותר. כגודל טוב־ליבו של אברהם, מידת החסד שלו ואהבתו את הזולת באשר הוא אדם, כן עז רצונו לייסד אומה, להוליד עם הממלא את שליחות ה' בעולם, ולרשת את הארץ אשר נשבע ה' לתת לו ולזרעו. מצד אחד הוא נוטה חסד לכולם, אך מצד שני הוא אינו מהסס לפעול על מנת למלא את ייעודו.

הנה בשתי הזדמנויות שונות הצליח אברהם בתחבולה להביא מנהיגים גדולים להיכנע לפניו:

כאשר ירד למצרים הניח אברהם לפרעה לקחת את שרה ובתמורה קיבל מתנות רבות (בראשית יב, טו־טז), במקביל הביא ה' על פרעה "נגעים גדלים" (שם שם, יז) והוא נאלץ להחזירה לאברהם, וכדי לפייס את אברהם השפיע עליו פרעה עושר רב. כתוצאה מפרשה זו הגיע אברהם למצב מצויין: "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (שם יג, ב).

תחבולה דומה נקט אברהם כאשר ירד לגרר אחרי מהפכת סדום. אבימלך מלך גרר לקח את שרה בחושבו שהיא אחותו של אברהם, ולאחר התגלות אלקית בחלום נאלץ לשחררה, ואף הוא העניק לאברהם מתנות רבות: "ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחת ויתן לאברהם וישב לו את שרה אשתו" (שם כ, יד).

אולם אין כל ספק שאברהם אבינו בז היה לממון. הרי הוא ויתר על כל עולמו כדי לשמוע בקול הי ולעזוב את מולדתו. הוא גם סירב לקבל שכר ממלך סדום "מחוט ועד שרוך נעל" (שם יד, כג). נחישותו של אברהם לגרום לשליטים אלה שיתרמו לו קצת מעושרם נבעה אך ורק מרצונו לקיים את ברכת ה' — אברהם איש־השלום חייב להיות גם האיש החזק, כדי שיוכל לכפות על האומות מערכת יחסים מיוסדת על ערכי המוסר. עוצמה זו היא שאפשרה לו לנצח במלחמה נגד ארבעת המלכים ולהשיב את לוט משביו.

גם בעניין בחירת היורש פעל אברהם בנחישות וללא פשרות.

בתחילת שליחותו עדיין אין לאברהם בן, ובגילו המבוגר מלווה אותו כל הזמן השאלה מי ימשיך את דרכו בעולם. מדרך הטבע רבים מבקשים לירש אותו, והראשון שבהם הוא לוט בן אחיו. חז"ל מסבירים כי הריב שנתגלע בין רועי אברהם ובין רועי לוט (שם יג, ז) נסב על עסקי ירושה. וכך כותב רש"י (שם): 'לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים: ניתנה הארץ לאברם ולו אין יורש, ולוט בן אחיו יורשו ואין זה גזל, והכתוב אומר "והכנעני והפריזי אז יושב בארץ" ולא זכה בה אברם עדיין'. כאשר אברהם מבין את מחשבתו של לוט הוא פועל מייד, ועושה זאת בחכמה רבה וברגישות אך גם בתקיפות — מעין יד ברזל בכפפת משי. הוא לא מותיר ללוט אפשרות להישאר ומכריח אותו לעזוב. לוט, האחיין הנאמן שנתלווה לאברהם ושרה בנדודיהם לארץ כנען ואחר כך למצרים, נאלץ להיפרד מעל אברהם, לאחר שנשא עיניו למה שאינו מגיע לו. אברהם אינו נרתע מסילוקו של לוט מעליו, ונותן לו לבחור את מקומו באופן חופשי.

מכאן אנו למדים שאברהם איננו חושש מהתייחדות ומהתבדלות. הוא יודע שעליו לייסד עם, ויודע שעם זה עתיד לצאת מזרעו דווקא. אמנם הוא מהסס לגרש את ישמעאל, אך זה רק מפני שישמעאל הוא מזרעו, וכן מדייק הפסוק: "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו (שם כא, יא). אמנם מייד אחר שהקב"ה מבהיר לו "כי ביצחק יקרא לך זרע" (שם שם,יב). שוב אין הוא מהסס עוד: "וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה" (שם שם, יד).

גם כריתת הברית עם אבימלך אינה מעשה של ויתור. אם נקרא באופן מדוקדק ניווכח שלא זו בלבד שאברהם לא ויתר על זכותו על ארץ־ישראל, אלא אדרבה, הוא הביא את אבימלך לידי הכרה בזכותו לישיבת קבע בארץ, ואף לידי ויתור על כל ניסיון עתידי לפנותו: "והוכח אברהם את אבימלך על אודות באר המים אש גזלו עבדי אבימלך… ויצב אברהם את שבע כבשת הצאן לבדהן. ויאמר אבימלך אל אברהם, מה הנה שבע כבשת האלה אשר הצבת לבדנה. ויאמר כי את שבע כבשת תקח מידי, בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת" (שם פסוקים כה־ל). ואבימלך נאלץ להודות בזכויותיו של אברהם.

בפדשת חיי־שדה מתאחדים מימדים אלה באישיותו של אברהם.

אברהם מתקבל כשר וגדול על ידי בני חת: "נשיא אלהים אתה בתוכנו". איש ממנו את קברו לא יכלה ממך' (שם כג, ו). אנשי הארץ מכירים במעמדו ובזכותו בארץ. בפרשה זו הוא גם מצוה את 'זקן ביתו', כלומר את מנהל המשק שלו, להביא ליצחק אשה ממשפחתו ואף משביעו שבשום אופן לא ישיא לו אשה כנענית (שם כד, ג־ד). כמו כן הוא אוסר על יצחק לצאת מארץ־ישראל בשום סיבה שבעולם (שם שם, ח).

אברהם אומר כן לשלום, אך הוא מעולם לא ויתר על כבודו, לא ויתר על זהותו, ולא ויתר על ארצו.