על שולחן השבת

קריאתה של אם
שאול דוד בוצ'קו

"דברה מינקת רבקה" היא דמות הדורשת עיון.

התורה מזכירה אותה פעמיים: בפעם הראשונה, כאשר רבקה עוזבת את בית הוריה להינשא ליצחק, הכתוב טורח לספר: "וישלחו את רבקה אחותם ואת מנקתה" (בראשית כד, נט). בפעם הבאה היא מוזכרת בפרשתנו ביום פטירתה: "ותמת דברה מינקת רבקה, ותקבר מתחת לבית אל תחת האלון, ויקרא שמו אלון בכות" (שם לה, ח). מהקשר הפסוקים עולה כי היא היתה עם משפחת יעקב, וכי יעקב הוא שטיפל בקבורתה ואף הרבה בבכייה עליה.

חכמי ישראל תמהו מדוע התאבל יעקב כל כך על האישה הזאת (עיין רמב"ן עה"ת בראשית שם), וביארו שהוא בכה גם על אמו שנפטרה בדיוק באותו פרק זמן. (בראשית רבה פפ"א, ה; תנחומא כי־תצא סי' ד; רש"י ורמב"ן שם). מדוע איפוא פירש הכתוב את מיתת דבורה והעלים לכדי רמז את דבר מותה של רבקה אם יעקב?

הרמב"ן מסביר את שתיקת הכתוב: 'אבל ייתכן לומר שלא היה לה כבוד במיתתה, כי יעקב איננו שם, ועשו שונא אותה ולא יבוא שמה, ויצחק כהו עיניו ואיננו יוצא מביתו, ולכן לא רצה הכתוב להזכיר שיקברוה בני חת. וכעניין הזה מצאתי [בתנחומא] בפרשה כי תצא למלחמה, 'אמרו, אתה מוצא כשמתה רבקה אמרין מאן יפוק קמה (אמרו מי ייצא לפניה [ללוותה]?), אברהם מת, יצחק יושב בבית ועיניו כהות, יעקב הלך לו לפדן ארם, יפוק עשו רשיעא קמה ויימרון ברייתא ליטין בזיא דהא כדין ינקין (ייצא עשו הרשע לפניה ויאמרו הבריות ארורים השדיים שהניקו [רשע] כזה). מה עשו? הוציאו מיטתה בלילה. אמר רבי יוסי בר חנינה: לפי שהוציאו מיטתה בלילה לא פרשו הכתובים מיתתה אלא מן הצד, הדא הוא דכתיב "ויקרא שמו אלון בכות", שתי בכיות, הדא הוא דכתיב "וירא א־להים אל יעקב… ויברך אתו" (בראשית לה, ט), מה ברכו? ברכת אבלים ברכו', עד כאן' אכן סוף עגום לאמנו רבקה הדגולה.

אולם בטרם תמות העבירה רבקה מסר אחרון ליעקב בנה. רש"י (שם לה, ח). מביא בשם ר' משה הדרשן: 'לפי שאמרה רבקה ליעקב "ושלחתי ולקחתיך משם" (שם כז, מה), שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם, ומתה בדרך'. רבקה איננה שולחת סתם שליח לקרוא לו אלא היא בוחרת לשלוח את מיניקתה הזקנה. בתרגום יונתן המלה 'מינקת' מתורגמת 'פידגוגתא', כלומר מחנכת. דבורה היא שחינכה את רבקה. אמנם מעמדה בבית בתואל אבי רבקה היה של משרתת פשוטה, אבל מאחורי פשטות זו הסתתרה דמות מופת של אשה אצילת נפש, שהשכילה לחנך את רבקה לערכים שנעדרו לחלוטין בסביבתה, ערכים שחסרו במשפחה זו של רועים עובדי אלילים ונוכלים. אולי משום כך נקראה 'דבורה', מלשון דיבור, כלומר נושאת את דבר ה'. בערוב ימיה היא תהיה גם לדוברת של תלמידתה רבקה, שהפכה בינתיים לגבירתה.

רבקה מוסרת לה שליחות זו ברגע מכריע. נראה שרבקה חשה באינסטינקטים האימהיים שלה במצוקה בה נתון היה בנה יעקב באותו הזמן. לאורך כל הזמן הארוך בו היה יעקב מרוחק מבית הוריו נשאר יעקב כשהיה, שלם באמונתו האיתנה ובביטחונו המוחלט בה'. כנער היה "איש תם ישב אהלים״ — שעסק בדברים שברוח, וגם בבורחו מפני עשו נטמן ארבע עשרה שנים בבית מדרשו של עבר (עיין רש״י בראשית כח, ט). גם לאחר שהחל יעקב את דרכו בחיי המעשה, ועבד ארבע־עשרה שנים כדי לשאת אישה ועוד שש שנים לפרנסתו, עדייו נשאר באמונתו בקב"ה. הוא התברך במשפחה גדולה ובעושר מופלג, וכל זאת מבלי לוותר מעולם על ערכיו (עיין רש"י שם לב, ה). מלא ברכת ה' יוצא אפוא יעקב לדרכו לשוב אל הארץ.

אך המסע איננו עובר ללא תקלות. יעקב נאלץ להתמודד לא רק עם אויביו מבחוץ, הלא הם לבן ועשו הזוממים להשמידו, אלא גם עם התפוררות המשפחה. דינה 'יוצאת' עם תושב המקום, ושניים מבניו, מבלי להתייעץ אתו, רוצחים את כל יושבי שכם משום שהגנו על מי שטימא את דינה. אחר כל זה צריך יעקב גם לקבור את פסלי האלילים שהחזיקו בני משפחתו (שם לה, ד). השיבה לארץ ישראל, במקום להיות רגע של התעלות, הופכת לקטסטרופה.

רבקה אמו, ברוח הנבואה שבה, הבינה שהיעדרותם הממושכת של דמות ההורים היא שהביאה אט־אט להידרדרות הזאת. אמנם יעקב עצמו הצליח לעמוד בניסיון, אך ילדיו העקורים ממשפחתם ומארצם נפגעו מהסביבה התרבותית הזרה, ומהגלות הארוכה שהרחיקה אותם מייעודם.

יש מן המפרשים שהרחיקו לומר שגם אמונתו של יעקב עצמו נפגמה קצת. כן מקשה ר' משה אלשיך־האלשיך הקדוש^[1]: 'מה ראה על ככה כי חרד את כל החרדה הזאת, ואנה עזב כל הבטחותיו יתברך שהבטיחו "והנה אנכי עמך… כי לא אעזבך" (בראשית כח, טו) וכו' ?'.

דבורה, המינקת הזקנה, מייצגת את שורשיה הקמאיים של היהדות, שורשים שהשיבה אליהם היא המפתח לשיבה מוצלחת אל המולדת. רבקה עומדת על המשמר, איתנה כסלע, להגן על צאצאיה, וקוראת לבנה לשוב בטרם יהיה מאוחר. לשם כך היא שולחת את דבורה, השליחה המתאימה ביותר לכך. יעקב כבר הרגיש בקריאתה של רבקה ויצא אל המסע, ובדרך הוא פוגש את דבורה. רק אז דבורה רואה את עצמה רשאית להיפטר מן העולם.

יעקב קובר אותה תחת העץ בין שורשיו, עדות להבנת המסר האחרון של אמו.

[1] בפירושו עה״ת (תורת משה) בראשית לב, ד, ועי״ש מה שתירץ.