על שולחן השבת

עידן החלומות
הנילוס – הביטוח המושלם?
אשמים אנחנו

עידן החלומות
שאול דוד בוצ'קו

"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים, וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר. וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר, וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ. וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר, וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר. וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת, וַיִּיקַץ פַּרְעֹה." (בראשית מא, א-ד).

אחרי חלומותיהם של יעקב, של יוסף, של שר המשקים ושר האופים, הגיע גם תורו של מלך מצרים לחלום. פרעה חותם תקופה שאפשר לכנותה 'עידן החלומות'. מבחינה היסטורית זוהי תקופה קצרה, כעין אתנחתא, בדברי ימי ישראל. עם אברהם ויצחק א-להים מדבר ישירות. אל יעקב הוא מתגלה בחלום, חלום שהוא כעין חידה שיש לפענחה ולפרשה: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית כח, יב). האתנחתא שהחלה עם יעקב ונמשכה עם יוסף, מסתיימת אצל פרעה. ה' יחזור לפנות בדיבור ישיר אל משה, ואחריו אל הנביאים, הנחשבים כממלאי מקומו: "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹך, וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ" (דברים יח, יח). רק בימי דניאל, עם נבוכדנאצר, יופיע שוב החלום בשמי ההיסטוריה, ושוב לתקופה קצרה בלבד.

במה נתייחדה אפוא תקופתו של יוסף להיות רצופה בחלומות ובחידות?

ומה ההבדל בין מראה נבואה לבין חלום נבואי?

אדון הנביאים הוא משה רבנו, ועליו מעיד הכתוב: "וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמות לג, יא). לאלו מטרות מדבר ה' אל משה?

• לצוות אותו על פעולות מיידיות, כגון: "בֹּא אֶל פַּרְעֹה" (שם ז, כו, ועוד), או "נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד" (שם ט, כב), "הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ" (שם יד, טז), ושאר מופתים.
• לתת לו את התורה.
• לצוות אותו להזהיר את העם על התוצאות הקשות של הסטייה מדרך התורה, ועל שכר שמירתה.
• לבשר לו על ימות המשיח באחרית הימים.

שאר נביאים, אף על פי שנבואתם איננה כשל משה ואינה בדרגת 'כאשר ידבר איש אל רעהו', אף הם הולכים באותה הדרך. הם שומעים בקול ה', ולפעמים מצטווים לעשות מעשים. אמנם הם אינם מוסיפים על התורה, אבל כל פועלם מכוון לחיזוק העם בשמירת התורה. הם מוכיחים את הסוטים מדרך הישר וגוערים בהם, ומתארים את יופיים של ימות המשיח, ואת פורענויות 'חבלי משיח' שיקדמו להם.

הנביאים הם אפוא עבדי ה' ומנהיגי האומה, אבל לעיתים רחוקות בלבד הם מגידי העתיד. מאחר והתורה היא יסוד הקיום היהודי, תפקידו של הנביא הוא לפעול לחיזוק שמירתה. כל מעשיו וכל נבואותיו מכוונים למטרה זו. הפורענות תבוא על המורדים בה, וימות המשיח יהיו שכר שמירתה. אין לנביאים עניין לתאר בפרוטרוט מה יקרה בימים הבאים או בחודשים הקרובים.

חלומותיהם של יוסף, של שר המשקים ושר האופים, וחלומו של פרעה, הם יוצאים מן הכלל – הם מנבאים עתיד קרוב. כאשר יוסף חולם הוא מבין מייד את המסר שהעבירו לו, ואף אחיו ואביו מבינים שהוא – בן הזקונים – עתיד להנהיג את המשפחה. יוסף אף מפענח את חלומותיהם של אֶחיו לצרה, סריסי פרעה האסורים בבית הסוהר, ומודיע להם מה יקרה להם בעוד שלושת ימים. לפרעה הוא מבשר על שבע שנות שָׂבָע בדיוק, ואחריהן שבע שנות רעב.

מאורעות אלה מוכרחים היו להתרחש, ולא היתה לאדם יכולת למנוע אותם או להשפיע עליהם. דבר זה מנוגד לאחד מעיקרי האמונה היהודית, והוא שהאדם יכול בכוח בחירתו החופשית להשפיע על מאורעות חייו.

התורה היא א-להית והיא מחייבת אותנו, גם את תכלית ההיסטוריה קבע אדון-הכול, אבל בשלבי הביניים השפעת עם ישראל והשפעת כל יחיד ויחיד מכריעה. רק כשהאשמה גדלה עד שנגזרה הגזירה, הנביאים מודיעים על הפורענות הקרבה ובאה, בניסיון אחרון להחזיר את הדור בתשובה, כדוגמה ירמיהו הנביא המתנבא על החורבן הקרב-ובא בגלל דרכיהם המושחתות של העם.

משום כך הבשורה על מלכות יוסף, או על השבת שר המשקים על כנו והריגת שר אחר, איננה יכולה להיאמר כנבואה מפורשת, אלא ברמז בלבד. אך גם כאן בסופו של דבר אין 'החלום הולך אלא אחר פתרונו' (ירושלמי מעשר שני פ"ד ה"ו) – האדם הוא הקובע את משמעותו ואת חשיבותו.