קולו של פסוק
פרשת צו
אש תמיד
מחצית
במקום אשר תישחט העולה תישחט החטאת
בשר קודש
לבחור בטוב ביותר
החגורה והמגבעת
אש תמיד
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. […] וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו, א-ו).
התורה חוזרת שלוש פעמים על הציווי שאש תמיד תוקד על המזבח. שלוש הפעמים הן כנגד שלושה ממדים: הלילה, הבוקר וההתמדה.
הלילה – "הִוא העֹלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבֹקר ואש המזבח תוקד בו". אש הלילה היא אש התקווה. בתקופות חשוכות ובעיתות משבר האש הפנימית של הביטחון בה' מחזקת אותנו ומאפשרת לנו לשרוד עד עלות השחר, המסמל את עת הגאולה.
הבוקר – "ובִער עליה הכהן עצים בבקר בבקר". בהגיע הבוקר, עם בוא הגאולה, כשעם ישראל שב לעצמאותו ולחירותו, מתעוררת סכנה של דעיכת האש: שמא עם שנגאל אינו זקוק עוד למצוות? שמא ההיאחזות בתורה אינה אלא סם החיים של המסכן והמיואש? על כן מודגש – "בבקר בבקר". בבוקרה של הגאולה יש להוסיף עצים ולהגביר את השלהבת, ללבות את אש דבקותנו בה' ולהודות לו על כל טובו.
ההתמדה – "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". קל להתלהב מחוויות מפעימות, אך קשה לשמר את ההתלהבות לאורך זמן. כדי שהלהבה תוסיף ותבער צריך להתחדש בלי הרף, להעמיק חקר, לחפש רבדים נוספים בלימוד התורה ולפעול עם א־ל מתוך שמחה.
יהי רצון שהאש הבוערת בתוכנו לא תדעך לעולם, וששלהבת הבערה תוסיף ותתעצם במשך כל ימי חיינו.
מחצית
"זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב" (ויקרא ו, יג).
כוהן המתחיל לעבוד בבית המקדש מקריב ביום הראשון שבו הוא נחנך לעבודתו קורבן מנחה – הנקרא "מנחת חינוך". כמו כן, קורבן זה מוקרב מדי יום ביומו על ידי הכוהן הגדול.
מדוע אין הכוהנים מקריבים קורבן מכובד יותר – פר, איל או כבש? הלוא המנחה היא קורבנו של העני, קורבן המכיל בסך הכול קצת קמח וקצת שמן; מדוע עליהם להסתפק בקורבן ששוויו מסתכם בכמה פרוטות?!
הכוהן הנמשח לעבודת המקדש מקבל שיעור בענווה: אל תחשיב את עצמך, קוראת לו התורה, הינך חשוב כעני. אם תנהג בענווה ותזכור את מקומך – ולא תנתב את תפקידך לכבודך ולתפארתך – מובטח אתה שתצליח במעשיך.
שתי המידות הבסיסיות הדרושות למנהיג הרוחני של עם ישראל רמוזות אפוא בקורבן שהוא מביא ביום חינוכו: ענווה – הנרמזת בפשטותו של הקורבן, ואמונה תמה ותמימה, נקייה מסיגים – הנרמזת בסולת המרכיבה אותו.
מנחת הכוהן מוקרבת בחצאים – "מחציתה בבקר ומחציתה בערב". יומו של הכוהן נפתח בתחושת שליחות בבואו לשרת בקודש, ומסתיים בהרגשה הרוממה שקיים את חובתו. רק אז הקורבן שלם.
הבוקר והערב יכולים להתפרש גם במובן רחב יותר: תחילת עבודתו של האדם בעודו צעיר היא בבחינת "בוקר", וסיום שירותו בהגיעו לגיל הפרישה הוא בבחינת "ערב". הקרבת המנחה "מחציתה בבקר ומחציתה בערב" באה ללמד את הכוהן הגדול שהכוונות הטהורות והרצויות שליוו אותו "בבקר", כשאך נחנך לעבודת הקודש, צריכות ללוות אותו לאורך כל הדרך, עד תום שירותו – "בערב". עליו לשמר את אותה הרגשת השליחות הרוממה ולא ליפול לסכנת השגרה – או חלילה לתחושה של שררה.
כל מנהיג רוחני צריך ללמוד מהכוהן הגדול ומבניו הכוהנים להתנהל בענווה ובתמימות מתוך תחושה של שליחות, להישאר תמיד משרת נאמן המסור לתפקידו הרם – ולא להפוך את התפקיד הרם לכלי לשירותו.
במקום אשר תישחט העולה תישחט החטאת
"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה' קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא" (ויקרא ו, יח).
מדוע אין התורה מציינת בפשטות כי מקום שחיטת החטאת הוא בצפונו של המזבח, אלא בוחרת לייחס אותו למקום שחיטת העולה?
הגמרא[1] מבארת כי החטאת כשמה כן היא – קורבן הקרב לכפרה על חטא, ואילו העולה היא קורבן של התעלות גדולה, מעין מתנה המבטאת את ביטולו של האדם מפני הא־ל. החטאת מגלה אם כן את חולשתו של האדם. ואולם, התורה אינה מעוניינת שהחוטא יתבייש בבואו לכפר על חטאו, ועל כן אינה מייחדת מקום מיוחד לקורבנו.
וכך כותב רבי יצחק קארו בספרו "תולדות יצחק": "וכדי שלא יבוש החוטא הזהיר הכתוב כי קורבן חטאת הבא על חטא המעשה שישָחט באותו מקום עצמו שהעולה נשחטת, כדי שלא ירגישו בני אדם בזה שמביא קרבנו". כמה רגישות יש בתורה, ואיזה לימוד גדול הוא זה בעידן הפייסבוק!
בעל הכלי יקר מדגיש כי גם בעולה יש ממד של כפרה, וגם היא באה לכפר על חטא – על הרהור עבירה. אנו נוטים לחשוב שהרהור בלבד אינו חטא כה חמור, שהרי בפועל לא נעשה דבר. באה התורה ומלמדת אותנו כי חטא ההרהור הוא היסוד של חטא המעשה, ועל כן נשחטים שני הקרבנות – קורבן ההרהור וקורבן המעשה – במקום אחד. עלינו לטהר את מחשבותינו כדי לתקן את מעשינו.
נוסיף שהחוטא שחזר בתשובה חוזר להיות נקי בלא חטא, והריהו כמי שמקריב עולה, עלֹה יעלה אל ה'. ואולי מעלת השב בתשובה גדולה אף יותר, ובאה לידי ביטוי בזריקת הדם: דם החטאת נזרק למעלה וניתן על קרנות המזבח, ואילו דם העולה נזרק אל מקום נמוך יותר – על המזבח סביב.
במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות לד, ב)!
[1] ירושלמי יבמות פרק ח הלכה ג, מובא ברמב"ן וברבנו בחיי.
בשר קודש
במאמר השני בספר הכוזרי דן רבי יהודה הלוי בשאלה: מה מחיה את הנשמה?
אם נאמר שלימוד התורה או התפילה הם המחיים את הנשמה, הלוא מי שיפסיק את לימודו או יחדל מתפילתו במשך שבוע שלם או אפילו חודש ימים – תהא נשמתו עדיין חיה וקיימת, וברגע שיחזור ללימודו ולתפילתו תמשיך נשמתו לגדול ולהתעצם. לעומת זאת, אם האדם לא יאכל ולא ישתה ימים ספורים בלבד יחדל הוא מלהתקיים – והנשמה תפרח ותיעלם מגופו. מכאן שהגוף החומרי – לא רק שאיננו מפריע לנשמה אלא הוא הכלי המאפשר לה להתגלות!
על פי הבנה זו מסביר רבי יהודה הלוי את עניין הקורבנות:
כשם שהנשמה האלוקית שבאדם מתגלית בתוך גוף בשר ודם, כך השכינה מתגלית בעולם באמצעות הקורבנות. כיצד? האדם מקריב קורבן לה' – ובתגובה יורדת אש מן השמיים ואוכלת כביכול את בשר הקורבן שהקריב האדם. הקרבת הקורבן מושכת אליה את האש ומביאה לגילוי שכינת ה' בעולם.
כדי להשיג את עניין הקורבנות צריך בראש ובראשונה להבין שאין רוחניות בלי גשמיות. רעיון חשוב זה טמון בפסוק בפרשתנו:
"כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ" (ויקרא ו, כ).
הפסוק מלמד כי בשר של קורבן הוא בשר קודש ממש, המושך אחריו כל דבר אשר יבוא איתו במגע וגורם לו להידמות אליו.
אף שבימינו אין אנו יכולים להקריב קורבנות – עלינו להפנים שגם הבשר יכול להיות קדוש ולמשוך קדושה.
לבחור בטוב ביותר
משה רבנו מקהיל את כל העדה אל פתח אוהל מועד כאשר ציווהו ה', ונושא את דברו:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת" (ויקרא ח, ה).
אנו הקוראים מחכים ומצפים עִם עַם ישראל לשמוע מה בפיו של משה, מהו הדבר אשר ציווה ה' לעשות – וראו זה פלא! שום ציווי איננו נשמע. משה רבנו אינו אומר דבר כי אם פותח בהכשרת הכוהנים לעבודתם לעיני העדה כולה.
והמפרשים תמהים, מה ההצגה הזאת, מדוע נדרש משה להקהיל את העדה לשווא?
רש"י מבאר כי הקהלת העדה נועדה למנוע כל אפשרות של חשד שמא בחר משה באחיו מיוזמתו. כל ישראל גם יחד יכירו ויידעו שבחירת אהרן ובניו לשמש בכהונה היא ציוויו של ה' ולא גחמה של משה לקידום אחיו. "זה הדבר" – הכשרת הכוהנים לכהונתם – הוא "אשר צוה ה' לעשות".
בפסוק זה נושאת התורה מסר חשוב לעם ישראל לדורותיו: אדם שזוכה להיות בעל כוח ושררה אסור לו להשתמש בכוחו לטובת קרוביו או מקורביו! מסר זה היה חשוב דיו כדי לרכז את כל הקהל על אף שלא ביקשו מהם דבר – רק כדי שילמדו הם וצאצאיהם עד עולם שצריך לבחור להנהגה את הטוב ביותר ולא את המקורב ביותר.
החגורה והמגבעת
"וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (ויקרא ח, יג).
התורה מצווה את הכוהנים על ארבעה בגדים המיוחדים להם: שני בגדי יסוד – מכנסיים (שאינם מוזכרים בפסוק זה) וכותונת, ונוסף עליהם חגורה ומגבעת.
ננסה להבין את משמעות החגורה והמגבעת. על פניו אין נחיצותם מובנת, אך הם המקור לשני דינים המחייבים את כל היהודים, גם אלו שאינם כוהנים.
הדין הראשון הוא החובה לחגור חגורה בעת התפילה – שלא יהיה ליבו של אדם רואה את ערוותו. על כן אף אם האדם מכוסה בכותונת ארוכה המכסה את כל גופו, הוא אינו יכול להתפלל אם אינו חוגר חגורה.
הלכה זו באה להדגיש את הקשר בין שני הממדים של האדם: מחד גיסא הרגש והשכל – הלב והראש, ומאידך גיסא תחתית הגוף, שבה מצויים אברי היצרים.
המציאות השלמה של האדם מתקיימת בחיבור בין שני חלקיו. החגורה באה ללמדנו שעלינו להיות מודעים לשני הממדים הללו, לדעת את מקומו ואת ערכו של כל אחד מהם, ולהחליט שעל החלק העליון לנתב את החלק התחתון. הלב והראש מעניקים מלמעלה כיוון ומשמעות ליצרים.
הדין השני הוא חבישת הכיפה. אמנם רבים טוענים שדין זה אינו אלא מידת חסידות ושבמקום צורך אפשר לוותר על הכיפה, אבל חשוב לשים לב שמקור חבישת הכיפה הוא בחבישת המגבעת על ראש הכוהן.
אנו כולנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש, והכיפה היא אות כבוד ליהודי היודע שהוא אינו מלך העולם ושמעליו יש כוח עליון. כך גם הכומתה שחובשים לדוגמה חיילים ושוטרים היא סמל ואות שהם שייכים לקבוצה מסוימת ומחויבים לתקנותיה.
היהודי חובש הכיפה מבטא את כפיפותו לתקנות המחייבות אותו – הלוא הן חוקי התורה.