0

קולו של פסוק

פרשת תזריע

 

טמאה או טהורה?
שאת ספחת ובהרת
גוף ונפש
הדרך לשלמות
עוצמת הדיבור

 

טמאה או טהורה?

"וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ" (ויקרא יב, ד).

ראשיתה של פרשת תזריע עוסקת באישה שילדה בן. אחרי הלידה היולדת נחשבת נידה במשך שבעה ימים, ובסופם, ביום השמיני, נימול בשר ערלתו של התינוק – ברית המילה. לאחר מכן מתחילה התקופה הנדונה בפסוקנו – שלושים ושלושה ימים שבהם האישה יושבת "בדמי טהרה". פסוק זה קשה להבנה, ונראה שיש בו סתירה פנימית. בראש הפסוק התורה מעידה שהאישה טהורה אף אם תראה דם בימים אלו, אך המשכו של הפסוק קובע שדיניה והלכותיה הם כשל אישה טמאה: אסור לה לנגוע בבשר הקורבנות או בתרומה, והיא אסורה להיכנס לבית המקדש. אם כן, מהו מעמדה של היולדת, הטהורה היא או טמאה?

חכמינו זיכרונם לברכה הסבירו שלאישה היולדת יש דין מיוחד. אומנם אישה בזמן וסתה מוגדרת טמאה ואסורה היא לבעלה, אך האישה היולדת, על אף שרואה דם, טהורה לבעלה.

וכאן הבן שואל: מהו פשר האבחנה? ויתרה מזו, מדוע נקראת האישה "טהורה" – הלוא היא טמאה שמותרת לבעלה?!

דבר גדול מלמדת כאן התורה. האישה היולדת מטפלת בתינוקה במסירות רבה יומם וליל, והיא שמחה עם בעלה ומוקפת באהבתו. אך יש לה עוד אהבה חשובה. אהבת ה' מפעמת בה, והיא מלאת רצון להודות על נס הלידה, להקריב את קורבנה במקדש ולהתעלות רוחנית. באה התורה ואומרת לאישה: לאט, לאט, דעי כי לכול דבר יש זמן המתאים לו. הבית חשוב לא פחות מקרבת ה', ואף שמשפטית אינך יכולה עדיין להיכנס למקדש אינך טמאה כי אם טהורה. טהרתך נובעת מהבנתך את גודל מרכזיותה של המשפחה.

התורה מלמדת אותנו, גברים כנשים, שההתמסרות למשפחה מביאה לידי טהרה גדולה, גם כאשר היא מונעת מאיתנו להתעמק ברוחניות.

אתם עוסקים בקיום העולם, מדגישה התורה, ועל כן טהורים אתם! השלב הראשון והבסיסי ביותר בטהרה הוא הבנת עוצמתה של המשפחה, ורק על גבי שלב זה תוכלו לעלות למדרגה הבאה – לגעת בקודש ולהיכנס למקדש.

שאת ספחת ובהרת

"אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים" (ויקרא יג, ב).

שלוש מילים מתארות את נגע הצרעת: "שאת" "ספחת" ו"בהרת".

ידוע שהצרעת המדוברת בתורה היא מחלה שמהותה עונש על חטא לשון הרע. האלשיך הקדוש מסביר ששלושת סוגי הצרעת מתארים שלוש חולשות המביאות את האדם לדבר לשון הרע:

החולשה הראשונה היא ההתנשאות, פרי מידת הגאווה, המתבטאת במילה "שאת". האדם השטוף בגאווה מתנשא על זולתו, מזלזל בחבריו ואינו נרתע מלדבר עליהם רעות.

החולשה השנייה היא ההסתפחות לאנשים קלי דעת וקלי לשון, הבאה לידי ביטוי במילה "ספחת". על האדם לבחור בקפידה את חבריו, כדי שהשהייה במחיצתם תרומם אותו ולא תביאהו חלילה לדבר סרה באחרים.

החולשה השלישית היא הבהירות המסנוורת, המבוטאת במילה "בהרת". אדם המבורך בשפע ובכל טוב עלול לעיתים להסתנוור מהאור הבהיר במגדל השן הנוצץ שלו. הכל בהיר לו, ואין הוא מסוגל לראות את הקשיים של זולתו. מי שאינו מבין את סבלו של האחר נופל בקלות לעוון הזלזול – שמביא אותו לחטוא בלשונו.

כדי להתרחק מלשון הרע ולהפוך לאנשים הרואים את הטוב שבזולת עלינו להתחזק אפוא בשלוש מידות חשובות: צניעות, התחברות לחברה טובה ורגישות לצרותיהם של אחרים.

גוף ונפש

"אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים" (ויקרא יג, ב).

זהו הפסוק הפותח את פרשיית הצרעת, פרשייה שבה מתוארים באריכות ביטויים שונים של מחלת הצרעת – שהלוקה בה נטמא ונדרש לגלות מביתו ולשבת בדד עד שיטהר. הלכות אלו אינן מעשיות היום, וגם בתקופת התורה הן חלו רק על מחלת הצרעת ולא על מחלות אחרות. מי שחלה בצרעת היה צריך לפנות לכוהן, אך בשאר המחלות הכתובת הייתה הרופא ולא הכוהן.

ואולם המסר העולה מפסוק זה הוא מסר נצחי. התורה ממחישה ומדגישה את הקשר ההדוק בין הנפש לגוף. הצרעת איננה מחלה גופנית בלבד; אף שביטוייה נראים בגוף, שורשיה טמונים עמוק בנפש – ועל כן הנטמא בה פונה אל הכוהן. הצרעת מייצגת את כל המחלות והחוליים הרעים שבהם האדם חייב לדאוג לבריאות נפשו לצד הטיפול הרפואי בגופו.

הגוף והנפש כרוכים זה בזה; מצב הרוח משפיע על הגוף, ומכאובי הגוף משפיעים על הנפש. האדם הבריא בגופו ובנפשו הוא אשר יכול לעבוד את ה' בשמחה.

הן הגוף הן הנפש דורשים את תשומת ליבנו – נשמור על שניהם באהבה.

הדרך לשלמות

חז"ל לימדונו שעונשו של המדבר לשון הרע הוא מחלת הצרעת. התורה מתארת כיצד צריך המצורע להתנהג:

"וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג, מה).

"בגדיו יהיו פרֻמים" – המצורע נדרש ללכת בבגדים קרועים; "וראשו יהיה פרוע" – עליו לאפשר לשערו לצמוח ולהימנע מלבקר אצל הספר; "ועל שפם יעטה" – עליו לעטות על ראשו כיסוי שיכסה גם את עיניו, עד שפמו; "וטמא טמא יקרא" – מחובתו ליידע את כל הקרב אליו כי טמא הוא.

מה פשר ההנחיות הללו?

האדם המדבר לשון הרע מרשה לעצמו לעשות כן כי הוא בטוח בעצמו: הוא עשיר ויפה, דבר לא חסר לו, והוא רואה את כל מגרעותיהם של אחרים. על כן אומרת לו התורה: קרע את בגדיך כעני, גדל פרע את שערך כאדם מוזנח ומכוער, וכסה את עיניך כדי שלא תוכל לראות את מגרעות הזולת.

אך לא די בכך. המצורע נתבע גם להכריז על עצמו "טמא טמא"! רש"י מבאר שבקריאתו זו הוא מבקש מכל רואיו שיתפללו עליו ויבקשו עליו רחמים. בקשה זו הנובעת מן ההבנה העמוקה שאף אחד איננו אל ושכל אחד ואחד זקוק לעזרה ולסיוע מזולתו – היא התשובה האמיתית.

להרגיש חסר – זו הדרך לשלמות.

עוצמת הדיבור

פרשתנו עוסקת בדיני המצורע. על פי חכמי ישראל מחלת הצרעת נשלחת
מהא־ל לאדם המוציא שם רע על חברו. אך הצרעת אינה העונש היחיד, וכך נגזר על המצורע:

"כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג, מו).

חכמינו מסבירים כי מי שהשתמש בכוח דיבורו כדי להפריד בין אדם לחברו, או בין איש לאשתו, צריך להיות מורחק מהקהילה. כך לא יהיה לו שום חבר לשוחח עימו, וממילא הוא לא יוכל לדבר לשון הרע.

אולם הפסוק נוקט לשון כפולה:

א. בדד ישב

ב. מחוץ למחנה מושבו.

לשם מה נדרשת הכפילות?

נראה כי לא די שהחוטא בלשון הרע יגור לבדו בדירתו. הוא צריך לעבור דירה, לעזוב את החברה. הוא חייב לחיות בסוג של גלות.

קל לנו כל כך לדבר. המילים זורמות בשטף עד שאיננו שמים לב כלל לרוע שהן יכולות לגרום. אנו מפטפטים בבית, בחדר הסגור, אך המילים עפות ועוברות ממקום למקום עד שהן מגיעות לקצה השני של העולם. דבר זה היה נכון כבר בעת נתינת התורה בסיני, והוא נכון פי כמה וכמה היום – בעידן הפייסבוק והטוויטר, הדואר האלקטרוני והווטסאפ. כל מידע, בין אם הוא אמיתי ובין אם הוא שקרי, בין אם הוא מועיל ובין אם הוא הרסני, עובר במהירות הבזק ומביא את הארס מקצה העולם ועד קצהו.

אם הבדידות מונעת מהאדם הדובר לשון הרע להמשיך בעוולותיו, הגלות באה ללמדו את עוצמת הדיבור – היכול לעקור אדם מיציבותו.

עתה הגיע תורו של דובר הלשון הרע להיות עקור, עד שיטהר את רוחו ולשונו. לאחר שתתרפא רוחו וירפא גופו הוא יוכל לחזור למקומו בתוך עמו.

דילוג לתוכן