קולו של פסוק
פרשת אמור
גדול כבוד הבריות
שני שיעורי מוסר
אני ה' מקדשכם
עבדות מרוממת
בחוץ או בפנים
כבוד האדם
גדול כבוד הבריות
הפרשה פותחת בדיני קדושת הכוהנים. מעבר לכלל המצוות הנתונות לעם ישראל נצטוו הכוהנים במצוות נוספות, ובהן האיסור להיטמא למת: לכוהן אסור לנגוע בגופו של מת ואף אסור לו להימצא עם המת תחת קורת גג אחת. הפסוק בפרשתנו העוסק בהלכה זו מסתיים במילה התובעת הסבר:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כא, א).
האיסור "לנפש לא יטמא" מובן דיו, אך מה פשר התוספת "בעמיו"?
רש"י מאיר את הפסוק ומבאר כי אסור לכוהן להיטמא למת רק כאשר המת נמצא "בעמיו", כלומר שיש סביבו אנשים שאכפת להם ממנו, משפחה או ידידים שידאגו להביאו לקבורה. ואולם אם האדם נפטר ערירי באין איש אשר ידאג לקברו, הרי הוא "מת מצווה" – והכוהן מצֻווה להתעסק בקבורתו.
נראה שהלכה זו היא מקור ההשראה לדברי חכמים: "גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה" (ברכות יט, ב).
כבוד הבריות הוא יסוד מרכזי ביהדות, התובע את מימושו בצומתי חיים רבים. נביא כאן דוגמה אחת:
מדי שבת בשבתו אנו קוראים בתורה את פרשת השבוע. על בעל הקורא מוטלת אחריות כלפי הציבור לקרוא קריאה מדויקת, בלי טעויות, ועל אחת כמה וכמה שעליו להימנע מטעות שתשנה את משמעות הכתוב. כדי להימנע משגיאות נהוג שרב הקהילה או הגבאי עוקבים אחרי הקריאה ומתקנים את בעל הקורא במקרה הצורך, ואף על פי כן פסק רבי יעקב בעל הטורים (אורח חיים קמב) שאם נראה שבעל הקורא יתבייש אם יתקנו אותו, אסור לתקנו – כי גדול כבוד הבריות.
כמה חשוב שנטמיע בתוכנו כלל יהודי חשוב זה. גדול כבוד הבריות!
שני שיעורי מוסר
ביסוד אמונתנו ניצבת הידיעה שהאדם איננו רק גוף – ובקרבו מפעמת נשמה טהורה. אחרי פטירת האדם מתנתקת הנשמה מהגוף, עולה לשמיים ונהנית מזיו השכינה. אם כן, המוות איננו אסון סופי ומוחלט. אומנם חובה עלינו להתאבל על פטירת אדם קרוב, אך לא בצורה מוגזמת – כי אבלות שאין לה סוף מבטאת חסרון אמונה בנצחיות הנשמה.
המת הוא אבי אבות הטומאה, והמתקרב אליו נטמא ואיננו יכול להיכנס לבית המקדש בטומאתו:
"כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא" (במדבר יט, יג).
לכאורה היה ראוי שדווקא הכוהן, האיש המייצג את עבודת ה' ואת הרוחניות בעם, יהיה נוכח בזמנים אלה של יציאת נשמתו של האדם מחבלי העולם הזה ועלייתה לגנזי מרומים. אך התורה אוסרת על הכוהן להתקרב למת ולהיטמא לו – ומלמדת בזאת שעל אף שהנשמה מתענגת בעולם הבא, עיקר חייו של האדם הם דווקא כאן, בעולם הזה, עולם הפעילות והזכויות. אל תהללו את המוות, קוראת לנו התורה, הללו את החיים.
על אף שנאסר על הכוהן להיטמא למת, אין האיסור חל ביחס לשבעת קרוביו. הכוהן ההדיוט מצווה להיטמא לשבעת הקרובים, להתעסק בקבורתם ולהתאבל עליהם. אך לא כן הכוהן הגדול. איסור הטומאה של הכוהן הגדול חמור מזה של שאר הכוהנים:
"וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא" (ויקרא כא, יא).
פסוק זה מעורר שאלה: אחרי שכבר הבדילה התורה את הכוהן הגדול משאר הכוהנים, וקבעה כי גם לקרוביו לא ייטמא – "ועל כל נפשֹת מת לא יבא", מה מוסיפות המילים "לאביו ולאמו לא יטמא"?
שאלה זו נשאלה בגמרא (נזיר מז, ב), ותשובתה בצידה: אומנם אסור לכוהן הגדול להיטמא לאביו ולאימו, אך הוא מצֻווה להיטמא למת מצווה.
מת מצווה הוא אדם שנפטר ערירי ואין לו קרובים שיתעסקו בקבורתו. אם נקרה בדרכו של הכוהן הגדול מת מצווה, הכוהן הגדול מחויב לוותר על הכול – על אכילת הקודשים ועל הכניסה לבית המקדש – כדי לסייע בקבורת המת.
אנו זוכים לשני שיעורי מוסר חשובים:
האיסור להיטמא מלמדנו על גודל קדושת החיים;
החובה להיטמא למת מצווה מלמדת כי העזרה והסיוע קודמים לכל התעלות בקדושה.
אני ה' מקדשכם
"וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כב, לב).
האם המצווה לקדש שם שמיים היא היפוכו של האיסור לחללו? האם שתי צלעות הפסוק הן שני צדדים של אותו מטבע, או שיש חידוש משמעותי בצלע השנייה?
פסוק מרכזי זה בפרשתנו הניב שלל פירושים. נעיין במפרשים ונתבשם מאורם.
רש"י רואה בשתי צלעות הפסוק שתי קומות: הקומה הראשונה – "ולא תחללו" – קובעת כי יש להימנע מכל התנהגות נלוזה שתביא לחילול השם. הקומה השנייה – "ונקדשתי בתוך בני ישראל" – תובעת מהאדם להיות נכון למסור את היקר מכול, אפילו את חייו אם יידרש.
רבנו בחיי מבין שהצלע השנייה של הפסוק היא התיקון לצלע הראשונה. ידועים דברי הגמרא (יומא פו, א) שחילול השם הוא מהעוונות החמורים ביותר שאינם מתכפרים בקלות. פסוק זה, לדברי רבנו בחיי, מעניק את המפתח לכפרה: חיללת – תקדש. אם מעשיך הרחיקו אנשים מאהבת התורה שנה את התנהגותך, ודרכך החדשה תביא לקירוב הבריות לקיום התורה ולאהבתה.
האלשיך הקדוש מדגיש כי אין כאן ציווי לקדש אלא בשורה. אם זכית להימנע מחילול השם ודאי שתזכה לקדשו: "והנה אין ספק כי הזהיר לבלתי חלל את ה', יבטח בה' שאם יבא לידו לקדש את ה' שיקדשנו ברבים, שיהרג ואל יעבור. כי אשר נזהר לבלתי חלל יביאנו ה' לקדש שמו יתברך גם כן, כי מצוה גוררת מצוה". דבריו אלו מגיעים לשלמותם בסיומו של הפסוק – "אני ה' מקדשכם".
נוסיף שעצם ההימנעות מחילול שם ה', היא לבדה תביא לקידוש השם. הדרישה הבסיסית היא לקיים את המצוות כפי שציוונו הבורא. בקיום מצוותיו של הקב"ה מתקדש שמו, וכל אחד ממקיימי מצוותיו זוכה לקדושה, כי "אני ה' מקדשכם".
עבדות מרוממת
"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם" (ויקרא כג, ג).
המילה שבת חוזרת שלוש פעמים בפסוק זה: שבת, שבתון, שבת לה'.
מה רוצה התורה להדגיש בחזרה זו?
כדי להבין את משמעות החזרה ניעזר בפירוש הרמב"ן.
בשבת אנו מצווים לשבות ממלאכה. ל"ט מלאכות ותולדותיהן אסורות מן התורה, ועליהן נוספות מלאכות שאסורות מדרבנן – חלקן משום שהן דומות למלאכות שאסרה התורה, חלקן נקבעו כסייג וכגדר המונעים מאיתנו להגיע למלאכה האסורה.
ואולם גם אם האדם יכבד את כל האיסורים הללו וישבות מכל מלאכה הוא עשוי לחלל את השבת – הא כיצד?
שני ממדים לשבת. הממד הראשון הוא ההכרה שה' הוא בורא העולם. הכרת ה' אינה מתבטאת רק במחשבות ובמילים אלא גם במעשים. במשך יום שלם הרינו כעבדים, ואיננו רשאים לפעול כרצוננו. עלינו להיזהר בכל רגע ורגע שלא לעשות מעשים שאין במהותם כל רע, כמו לבשל, לברור או לעבוד בכל עבודה, רק כי כך ציוונו האדון. אנו הנבראים והוא הבורא, ועלינו להפנים מציאות זו בעצירת כל מלאכה.
אבל מהות השבת אינה מתמצית רק באיסורים – יש גם ממד שני.
הממד השני קשור לאווירת השבת. הקב"ה נתן לנו את השבת מתוך אהבתו הרבה, והוא חפץ שנהנה ממנה ונתענג בה. העבדות לה' בשבת היא עבדות מתוקה, מרוממת ובונה, והיא נועדה לאפשר לנו להתקרב לה' ולחיות חיי משפחה מלאים. איננו עובדים, ויש לנו פנאי לעצמנו ולמשפחתנו. אנו נהנים מארוחות דשנות, מטיילים עם בני המשפחה, לומדים יחד, משחקים ומרבים אהבה בין איש לאשתו. גם נשמתנו זוכה להתרומם בתפילות ארוכות ויפות, בשיעורי תורה המושכים את הלב ובשירי שבת סביב השולחן.
האדם יכול לרומם את השבת לגבהים, אך הוא גם מסוגל להפוך אותה לחולין גמור בלי לעשות שום מלאכה אסורה, לא מן התורה ולא מדרבנן. הוא יכול לנצל את יום השבת לסידור ביתו, או לארגן תחרויות כדורגל בהסתמך על דברי הרמ"א שמשחקי כדור מותרים בשבת; הוא יכול להרהר כל היום בעסקיו, הלוא הרהורים מותרים. אומנם הוא לא עשה שום מלאכה, אבל השבת שלו רחוקה מלהיות שבת לה'. רשמית הוא שמר את השבת, אך מהותית הוא חילל אותה. הרמב"ן מאיר את עינינו שהתורה חזרה והזהירה על השבת וקראה לה "שבת שבתון", ללמדנו ש"עובדין דחול", גם כשאין בהם מלאכה, הם במהותם אסורים מן התורה. איסורם אינו מתבטא בעבירה על ציווי פרטי זה או אחר אלא בחוסר קיום השביתה המתבקשת – קודש לה'.
אם כן, שלוש הפעמים שבהן חוזר השורש "שבת" רומזות לשלושת הדברים שנדרשים מאיתנו בשבת:
הראשון – לשבות מכל המלאכות האסורות מהתורה
השני – שלא לעבור על איסורי חכמים
והשלישי – לקיים את רוח השבת.
בחוץ או בפנים
בפרשתנו אנו קוראים על המצווה להדליק את המנורה בכל ערב. היכן הייתה מונחת המנורה?
"מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם" (ויקרא כד, ג).
בתחילת הפסוק מודגש: "מחוץ לפרֹכת העדת". המנורה אינה מונחת בפנים, בקודש הקודשים, לצד הארון ולוחות הברית – אלא בחוץ. ואולם בהמשך הפסוק נאמר שהמנורה היא "לפני ה' תמיד", כלומר היא איננה בחוץ אלא בפנים – לפני ה'!
והיכן הייתה המנורה באמת? בקודש, בהיכל – בין קודש הקודשים לעולם החולין. במקום הזה גנוז סודה של המנורה. המנורה היא הגשר בין תורת ה' העליונה לבין עם ישראל השוכן בעולם החולין. שבעת נרותיה של המנורה שבע דרכים הן. תורת ה' אחת היא, והיא מאירה בשבעה נתיבים שונים בעולם בני האדם. כולנו שונים איש מרעהו, ולכולנו תורה אחת ויחידה, אין בה שינוי ואין לה תמורה – אך יש בה אורות מגוונים המאירים לכל אדם באור מיוחד המאפשר לו למצוא את מקומו בחיים של תורה.
- יש מי שרואה את אור ה' בלימוד פשט התורה ובעיסוק בהלכות המאירות את חייו של כל יהודי;
- ויש בן-תורה המחובר בנימי נפשו ליופיה של תורתנו מתוך העמקה באגדות ובפנימיות התורה;
- יש חקלאי המקיים הלכה למעשה את המצוות התלויות בארץ;
- ויש סוחר הנוסע למרחקים – ומכוח התורה עומד בניסיון ונושא ונותן באמונה וביושר;
- יש מדען המקדם את עולם החומר ומגלה את גדלות ה' דרך העולם שברא – ומשתמש בגילוייו לטובת האנושות כולה;
- יש קצין המוסר את נפשו להצלת העם והארץ;
- ויש ספורטאי הדואג לקדם את בריאות הציבור.
המנורה מונחת גם "מחוץ לפרֹכת" וגם "לפני ה'", וכך היא מעבירה לעולם את האורות השונים של התורה – לכל אדם באשר הוא, לפי שורש נשמתו. ואולם אסור להפריד בין האורות הללו, לכולם שורש אחד, ועל כן הייתה המנורה עשויה מקשה אחת.
זהו גם תפקידו של כל מי שעוסק בהפצת התורה: להעביר לכל אחד ואחד את האור שיאיר את נשמתו המיוחדת.
כבוד האדם
"וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" (ויקרא כד, יט-כ).
גלוי וידוע שחכמינו זיכרונם לברכה פירשו שאין להבין פסוקים אלה כמשמעם, כמין "חוק הדדיות" המחייב מתן עונש הזהה בדיוק לפשע, אלא שהפוגע חייב לפצות את הנפגע על הנזק שגרם לו (בבא קמא פג, ב).
ואף שאנו מקבלים את פירושם של חז"ל, ועל פיו נפסקה ההלכה, אין אנו יכולים שלא לתמוה: מדוע לא נכתבו הדברים מפורשות בתורה? מה הטעם בהטעיית הקורא ובתיקון טעותו לאחר מכן על פי המסורת?
אין זאת אלא שהתורה מבקשת שנשמע היטב את זעקת הקורבן.
הלוא שום הון שבעולם לא יוכל לפצות אדם על מום שהוטל בו, ואילו כתבה התורה שהמזיק חייב לפצות את קורבנו בתשלום היינו עשויים להסיק שהממון הוא תיקון של ממש לפגיעה. לא ולא, זועקת התורה, מי שהזיק לחברו צריך לדעת שאין תיקון שלם למה שעשה וכי היה מגיע לו שייעשה בו כאשר עשה לרעהו!
ואולם העונש ביהדות לא נועד לנקמה אכזרית ותו לא, וענישת הפוגע מידה כנגד מידה לא תועיל כלל לקורבן. על כן לימדה אותנו המסורת שכדי שהנפגע יוכל להמשיך ולהתקיים בכבוד נתבע הפוגע לפצותו בממון כנגד פגיעתו – אך התורה השאירה את חוק ההדדיות טבוע בה שחור על גבי לבן, ללמדנו שיש מעשים שאין להם תיקון. התורה מדגישה כאן הדגש היטב את ערך כבוד האדם.