קולו של פסוק
פרשת קדושים
מה הקשר?
עין פקוחה
משנאה לאהבה
השבת והמקדש – הזמן והמקום
גֵּר וְזָר
מה הקשר?
"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהוָה אֱ־לֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ג).
מה הקשר בין שמירת שבת לכיבוד הורים?
חכמינו זיכרונם לברכה (יבמות ה, ב) למדו מפסוק זה שאם הורים מבקשים מבנם לחלל את השבת אסור לו לשמוע להם. לימוד זה נכון לא רק למצוות השבת אלא לכל מצוות התורה, משום ש"אני ה' א־להיכם" – ועל כן גם אתם וגם הוריכם חייבים בכבודי ובשמירת מצוותי.
ועדיין הפסוק נשאר עלום. מדוע בחרה התורה לציין במפורש דווקא את מצוות השבת ולא מצווה אחרת?
נשים לב כי אין זה המקום היחיד בתורה שבו מופיעות יחדיו מצוות השבת ומצוות כיבוד הורים. גם בעשרת הדיברות הן סמוכות זו לזו – אך בסדר הפוך. קודם מופיע הציווי על השבת ואחריו מצוות כיבוד הורים.
נראה שיש קשר אמיץ בין שתי המצוות הללו, ואי אפשר לזו בלא זו.
מקומן של מצוות השבת ומצוות כיבוד ההורים בעשרת הדיברות מעיד כי הן מצוות שבין אדם למקום – שתיהן כתובות בלוח הימני, אולם על פניו נראות שתיהן כמצוות שבין אדם לחברו, שהרי שבת היא יום המנוחה לכול, כעבד כאזרח, וכיבוד הורים מחייב יחס של כבוד לזולת.
אך הבנה זו בטעות יסודה! החובה לכבד את ההורים אינה נובעת מיחס של אמפטיה וחסד כלפי הבריות, אלא מהכרת התודה שעל כל אדם לחוש כלפי מי שהביאו לעולם ונתן לו את היקר מכול, את החיים. זוהי מצווה שבין אדם למקום, הוראה מלמעלה למטה, חובה מוחלטת כלפי מי שבלעדיו לא היינו בעולם.
כך גם מצוות השבת. בתורה מפורש כי השבת מזכירה לנו מי ברא את העולם ומי הוציאנו ממצרים. עלינו לשבות יום שלם מכל מלאכה מתוך הכרה שאיננו אדונים לעצמנו, ושכל קיומנו תלוי בריבונו של עולם.
לכן בעשרת הדיברות הובאו הדברים בסמיכות, בסדר הגיוני – "זכור את יום השבת לקדשו", ואחריו "כבד את אביך ואת אמך". הא־ל ברא אותנו, ועל כן כולנו מצווים לכבד את השבת. ההורים הולידו אותנו, ועל כן אנו מצווים לכבדם.
בפרשת קדושים הסדר הפוך, בהתאם למצבו הטבעי של האדם. האדם בתחילת דרכו מכיר את אביו ואת אימו ומחויב לכבדם. הכרה זו תוביל אותו להכרה בבורא כול – ולשמירת השבת.
עין פקוחה
"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, טז).
מה הקשר בין שתי צלעות הפסוק – בין איסור לשון הרע ורכילות לבין החובה להציל את מי שמצוי בסכנה?
החזקוני מפרש שבין שתי הצלעות יש קשר של סיבה ותוצאה, שכן המדבר לשון הרע מסכן את חיי זולתו. אנו מוזהרים שלא ללכת רכיל כדי שלא לגרום לריב ומדנים שעלולים להביא חלילה לשפיכות דמים.
הוא מציע פירוש נוסף שהצלע השנייה מסייגת את הראשונה – ישנן נסיבות מסוימות הגוברות אפילו על איסור לשון הרע: "לא תלך רכיל אבל אם שמעת עצה על חברך להרגו לא תעמוד על דמו אלא הודע לו העצה".
בדרך זו נוסיף כי איסור הליכת רכיל כולל כר נרחב של דיבורים. אסור לאדם לדבר סתם על חברו, לספר על מצבו, על מעשיו, על מקום מגוריו ועל תחביביו… כל הדיבורים הללו אסורים אף שאין בהם כל כוונה להרע, כי השומע עשוי לפלפל ולהסיק מסקנות שאינן מיטיבות בהכרח עם החבר. לדוגמה, אמירה פשוטה שהאדם איננו בקו הבריאות עשויה לגרום בעקיפין לשומע שלא לקבלו לעבודה מסוימת, וכן הלאה.
התורה מצווה אותנו להישמר שפינו לא ישמש מרכז מודיעין לציבור. לא כל דבר צריך להיאמר. אומנם קיימת סכנה שהאדם יתבצר בדל"ת אמותיו ולא ידאג כלל לזולתו, ועל כן אמרה התורה "לא תעמֹד על דם רעך". איסור הרכילות איננו קורא לאדישות אלא דורש חוכמה גדולה לדעת מתי יש לדבר ולספר ומתי יפה השתיקה. ישנם דברים שכדאי וראוי לספר כדי שיצמיחו תועלת לזולת, אך יש לבחון למי יש לספרם ומהו העיתוי המתאים. למשל, כדי לסייע לאדם מובטל במציאת עבודה יש לספר את הנדרש על אודותיו לאדם שבכוחו לספק לו עבודה, אך לא למי שדברינו עלולים לעורר בליבו זלזול באיש המדובר.
התורה מדריכה אותנו להביט במציאות בעין פקוחה ובהרבה חוכמת חיים, ומדגישה בסופו של הפסוק כי "אני ה'" – המכיר ויודע את כוונותיך, ואם טהורות הן אסייע לך שלא יבוא מכשול על ידך.
משנאה לאהבה
"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז).
מהו הקשר בין שני חלקיו של פסוק זה, ומה פשר ההוראה "ולא תשא עליו חטא"? באיזה חטא מדובר?
חכמינו זיכרונם לברכה הציעו שלושה פירושים לפסוק והעלו שלושה חטאים שיש להימנע מהם:
א. חטא השנאה. אם חברך הרע לך ואתה חש שנאה כלפיו בשל הפגיעה שפגע בך, גם אם יצוו אותך לאהוב אותו זה לא יעזור. במצב כזה התורה מייעצת: דבר איתו! הדיבור הישיר הוא הדרך להסיר את השנאה שבלב. דבר עם חברך, וכך לא תשא את חטא השנאה.
ב. חטא האדישות. אם רעך נוהג שלא כשורה אל תתעלם ממנו. אל תשנא את רעך באומרך בליבך "מה אכפת לי ממנו?" לא! דבר איתו כדי שיחזור בתשובה – ולא תחטא בחטא האדישות.
ג. חטא הלבנת הפנים. כאשר אתה נמנע מהשנאה ומוכיח את עמיתך עשה זאת בכבוד ובנועם, באופן שלא יתבייש – וכך תימנע מחטא הלבנת הפנים.
כמובן שאין אלו שלושה פירושים מנותקים. שלושת הפירושים נכונים ומשלימים זה את זה. אנו מצווים להשתמש בכוחו של הדיבור כדי למנוע שנאה, לאהוב את זולתנו ולא להיות אדישים כלפיו, ולדבר תמיד בכבוד ומתוך אהבה.
משנאה לאהבה!
השבת והמקדש – הזמן והמקום
"אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, ל).
מה הקשר בין שתי המצוות המופיעות בפסוק זו לצד זו – שמירת השבת ויראת המקדש?
לכאורה הצד השווה שבהם הוא הדרישה להתרחקות: לשמור שבת פירושו לא לעשות את המלאכות שאסרה התורה, ויראת המקדש תובעת מהאדם לא להיכנס להר הבית לא במקלו ולא בתרמילו ולא במנעליו ולא באבק שעל רגליו.
רש"י מוסיף ששתי האזהרות הללו נכתבו באותו הפסוק כדי ללמדנו שבניין בית המקדש אינו דוחה את השבת. על אף רצוננו למהר ולהשלים את הקמת הבית לה', התורה מזהירה: לא על חשבון מצוות השבת.
ומצד שני, הדינים הכלולים במצוות מורא המקדש מובילים להבנה חשובה: המצווה איננה יכולה להתקיים בלי להיכנס להר הבית. התורה אינה מְצווה אותנו שלא להיכנס כלל למקום המקדש, אלא מדריכה אותנו איך להיכנס – מתוך יראה, כבוד וזהירות.
הבנה זו מאירה ומסבירה את הקשר בין יראת המקדש לשמירת השבת.
מערכת איסורי השבת אינה מבטאת כלל וכלל את מהותה של השבת. אדרבה, האיסורים באים על מנת לאפשר לנו להרגיש את קדושת השבת במלוא הדרה – לומר כן לשבת.
וכמו בשבת כך גם ביראת המקדש – מתוך מכלול איסורי ה"לא" מופיע כן אחד גדול. משמעותה של יראת המקדש אינה חלילה שלא נתאמץ לבנות את בית המקדש, אלא שלא נעשה זאת מתוך חילול שבת וחילול המקום. יראת המקדש מבטאת אפוא אמירת כן למקדש – אך בזהירות הנדרשת.
עתה נוכל להבין לאשורו את עומק הקשר בין שתי המצוות. כשם שאנו חייבים לכבד את השבת ולהתאוות לה, בידיעה שהיא המעניקה משמעות לכל השבוע כולו, כך עלינו להתאוות לבית המקדש – המקום הקדוש אשר מקרין את קדושתו על כל ארץ ישראל, וממנה על כל העולם כולו.
גֵּר וְזָר
"וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, לג-לד).
חכמינו זיכרונם לברכה מפרשים שהפסוקים עוסקים בגר צדק. מצבו של הגר איננו פשוט כלל; הוא ניתק כל קשר עם עברו, ואם לא יתקבל בחברה יחוש בודד ותלוש – ועל כן צריך לאהוב אותו, לכבדו ולחזקו.
ואולם לפי פשט התורה מדובר באדם זר שגר בארצנו, שגם בו אין לפגוע וגם אותו צריך לאהוב. הרי כתוב "כי גרים הייתם בארץ מצרים" – ובמצרים היינו זרים ולא "גרי צדק" – וידוע שאין מקרא יוצא מידי פשוטו.
אכן שתי הקריאות אמת הן, אלא שיש להבחין בין גר צדק לזר. אומנם את הזר צריך לאהוב ולכבד, ואסור לפגוע בו, אך יחס זה מותנה בהתנהגותו – התנהגות המורה שאין הוא רוצה להשתלט ולפגוע ושהוא מקבל את עולם הערכים שלנו אף שאינו מחויב במצוות. לעומת זאת גר הצדק הוא אחינו ובשרנו, ואהבתנו כלפיו היא אהבה בלתי מוגבלת, כאהבת אחים אמיתית. מרגע שהתגייר הוא נעשה חלק מאיתנו – ואין דרך חזרה.
אהבת הזר היא אהבה על תנאי, ואהבת גר הצדק היא אהבת אח שאינה תלויה בדבר – אך במציאות הרגילה את שניהם אסור לעשוק ואת שניהם חייבים לאהוב. בל נשכח כי גֵרים היינו בארץ מצרים.