קולו של פסוק
פרשת מצורע
לצאת אל
הציפור החיה
כמו כוהן
אמון הדדי
לצאת אל
"וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ" (ויקרא יד, ג).
אדם חטא בחטא חמור. הוא הוציא שם רע על זולתו. בעקבות חטאו נענש החוטא, חלה במחלת הצרעת וחויב להתרחק מהקהילה ולחיות בבדידות.
סוף סוף הוא נרפא ממחלתו, והריהו מצפה לאישורו של הכוהן כי אין הוא חולה עוד וכי מותר לו לחזור לביתו, לשוב לחיות את חייו.
התורה מדגישה שהמצורע אינו נדרש ללכת אל הכוהן, אלא הכוהן בכבודו ובעצמו צריך לצאת אליו מן המחנה ולבדוק את מצבו.
בהוראה זו מלמדת אותנו התורה שמנהיג רוחני אינו יכול להישאר ספון בלימודו במגדל השן בלי כל קשר עם החברה. עליו לצאת אל העם, והוא חייב לצעוד לעברם של אלה שחטאיהם פגעו בהם.
אפשר אולי להציע קריאה חסידית לפסוק:
כאשר הכוהן יוצא אל מחוץ למחנה ומתעניין בגורל זולתו, אז – והינה נרפא נגע הצרעת. יש ללכת אל הזולת, להטות אוזן ולב. הנכונות והמאמץ להגיע אל מי שהתרחק יסייעו בידו להתקרב מחדש – ולהתרפא.
הציפור החיה
בפרשת תזריע למדנו על טומאת המצורע, בפרשתנו אנו לומדים על אופן טהרתו.
המצורע, שנענש על פגיעתו בחבריו בדיבורי פיו, נתבע לחיות בבדידות עד שייטהר, וכשהוא נטהר מצרעתו עליו לעבור טקס מורכב. בטקס הטהרה הכוהן לוקח שתי ציפורים, עץ ארז ואזוב ושני תולעת, הוא שוחט את אחת הציפורים ו… משלח את השנייה:
"אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים. וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (ויקרא יד, ו-ז).
רש"י מסביר את מהותם של האמצעים המשמשים לטהרת המצורע. עץ הארז מסמל את גאוותו של האדם, והאזוב והתולעת מבטאים את שפלותו – האדם שהתגאה כעץ ארז נדרש להשפיל עצמו כאזוב וכתולעת, וזו תקנתו. הציפור היא סמל הפטפוט, והואיל וחטאו היה ב"פטפוטי דברים" – טהרתו מתבצעת באמצעות הציפורים הפטפטניות. שחיטת הציפור מסמלת אפוא את דיכוים הנדרש של הדיבורים הרעים, אך אם אלו הם פני הדברים – מדוע ציוותה התורה לשלח את הציפור החיה על פני השדה? האם אין בשילוח הציפור מתן הכשר כביכול לחוטא לשוב אל הדרור שהוביל אותו אל החטא?
הציפור החיה מופיעה בפסוק שלוש פעמים – כי היא הציפור העיקרית והחשובה. באמצעות הציפור החיה התורה מלמדת אותנו שהאדם שחטא לא התכוון בהכרח להרע לחברו.
האדם משול לנהר זורם. דיבורו קודם למחשבתו, ובלי משים הוא עלול להזיק לעיתים. במהותו הוא שוחר חירות, וחירותו מביאה אותו לא פעם לפגוע בזולתו. כדי למנוע נזק נוסף לזולת היה ראוי לאסור את האדם החוטא, לקחת ממנו את הסמארטפון, לבודד אותו מהחברה האנושית – שלא יוכל עוד להתערב במתרחש הרחק ממנו ולא יוכל לשלוח שוב את חיציו.
ואכן, החוטא בלשון הרע נענש. הוא נשלח לבידוד ונדרש לחשבון נפש עמוק עד לטהרתו – אך בסוף התהליך יש טהרה. כן, זועקת התורה, שחטנו ציפור אחת – אך יש ציפור נוספת שנשארת בחיים, ואף שטובלים אותה בדם הציפור השחוטה היא נשארת חופשייה ונשלחת לחירותה על פני השדה.
התורה פונה כביכול אל החוטא ואומרת לו: חטאת בפיך וקיבלת את עונשך. אסרנו אותך לזמן מה, אך אין ברצוננו לחנוק אותך. אתה רשאי לחזור לסביבתך, להתערות שוב בחיי החברה. אתה יכול לדבר עם כולם, לשמוח עימם ולנסות להשפיע עליהם מאישיותך – אך אל תשכח לרגע את הציפור השחוטה. מעתה והלאה היה זהיר בדבריך!
הציפור החיה היא הקריאה לחירותו של האדם – אך אין זו חירות משולחת רסן כי אם חירות עם משמעת עצמית.
כמו כוהן
ביום טהרת המצורע מצרעתו – שפשתה בו לאחר שדיבר לשון הרע – הוא נדרש לעבור טקס טהרה מלא כדי לשוב לטהרתו. במרכזו של הטקס לוקח הכוהן מדם הקורבן ונותנו על המיטהר:
"וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית (ויקרא יד, יד).
למרבה ההפתעה, טקס זה דומה להפליא לטקס הכשרת הכוהנים לעבודתם:
"וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית" (ויקרא ח, כג).
מדוע כה דומים הטקסים? וכי יש דמיון בין הכוהן המכשיר את עצמו לעבודת ה' למצורע המטהר עצמו מחטאיו?
הדמיון בין הטקסים משדר בראש ובראשונה מסר של תקווה. אפילו המצורע יכול לקום ולהיטהר, להתעלות לגבהים חדשים ולהיות דומה לכוהן. אין ייאוש כלל.
התורה מעבירה מסר חשוב לחוטא שנצטרע: חטאת בלשונך ופגעת בזולת בלי כל מאמץ מצידך. לא נדרשת להניע את רגליך ולקום ממקומך ואפילו לא להרים את ידך, כי כוח הלשון הוא כוח רב עוצמה הפוגע מרחוק. עתה, לאחר שהבנת את העוול שגרמת, ודאי תשכיל להשתמש באיבריך בדרך נאותה. דם הקורבן על תנוך אוזנך יזכיר לך להקשיב לאחר במקום לדבר בו סרה, והדם שעל בוהן רגלך ובוהן ידך יזרז אותך ללכת לקראת הזולת, לפעול למענו ולסייע לו.
וכשתשוב בתשובה שלמה תהיה שוב זך וטהור – כמו כוהן.
אמון הדדי
התורה חייבה אישה "זבה" שראתה דם במשך שלושה ימים שלא בזמן המחזור החודשי (לפחות שמונה ימים אחרי תחילתו) להמתין "שבעה נקיים"– ואז תיטהר לבעלה. וכך אומר הכתוב:
"וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר" (ויקרא טו, כח).
חכמינו זיכרונם לברכה[1] למדו מפסוק זה עיקרון גדול, ולפיו כל יהודי נאמן באיסורים, כלומר אם מישהו טוען שמטבחו כשר יש להאמין לו, ומותר לאכול אצלו. אנו נותנים אמון באחינו היהודי שלא ירצה להכשילנו.
עיקרון זה נלמד מפסוקנו. "וספרה לה" – יש לסמוך על האישה גם לגבי טומאתה וגם לגבי טהרתה.
בניגוד למה שטועים לחשוב לפעמים, דרך החיים הנכונה מושתתת על אמון, ולא על חשדות וחרדות כאילו בכל פינה אורב מכשול.
כמה חשובה ונאה הלכה יסודית זו, המלמדת שאמון הדדי הוא הבסיס לחברה בריאה.
[1] עיינו בתוספות גיטין ב, ב.