קולו של פסוק
פרשת בהר
שביתת הארץ
אומרים לא לניצוּל
מילים הורגות ומילים מעניקות חיים
זרים או בני בית
וחי אחיך עימך
שביתת הארץ
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ" (ויקרא כה, ב-ו).
השורש שב"ת מופיע בפרשייה קצרה זו שבע פעמים. מה משמעות הדבר?
בפרשייה זו אנו מצווים על שביתת הארץ, אך האם הארץ באמת שובתת? לכאורה לא! הארץ ממשיכה להצמיח את פירותיה כמדי שנה בשנה, ומי ששובת הוא האדם – שאינו זורע ואינו חורש ואינו קוצר. כשם שהאדם מתנתק מעבודתו יום אחד בשבוע ומקדיש אותו לה', כך הוא מתנתק מעבודת האדמה שנה אחת בכל שבע שנים ומקדיש שנה זו לה'. נראה אפוא ששנת השבתון מוקדשת לרענון חייו הרוחניים של האדם.
אך לא כך אומרת התורה. על פי התורה האדמה שובתת! שנת השמיטה היא שנת שבתון הן לארץ הן לה'.
שבת הארץ מלמדת אותנו שאדמת ארץ ישראל איננה אדמה ככל האדמות. זו אדמה שיש בה קדושה! העולם החומרי איננו מנותק מרוחניות, ועל כן אדמת ארץ ישראל זקוקה למנוחה. אף שוודאי תמשיך הארץ לתת את פירותיה – לא יעדרו את אדמתה ולא יחרשו אותה. כולם יוכלו לקטוף מפירות האילן כפי צורכם, אך לא ישתמשו במכונות לעבודה מתועשת.
שביתת הארץ מעידה שה' הוא שברא את העולם החומרי, ועל כל העולם כולו לציית לחוקיו. האדם נצטווה לכבד את מנוחת האדמה כדי לאפשר לה לרענן את כוחותיה ולקיים את ייעודה.
בזכות דין שמיטת הקרקעות נבין שכל דבר שנברא בעולם, מהיצור הקטן ביותר ועד פלאי תבל העצומים, הכול נברא עם מטרה ועם ייעוד. שבת הארץ היא אפוא שבת לה' – ותפקידה להזכיר לכל באי עולם את ייעודה של הבריאה.
המספר שבע מסמל את גילוי הרוחניות בעולם הטבע – ועל כן מופיעה המילה "שבת" על הטיותיה השונות בדיוק שבע פעמים. כשם שהיום השביעי, יום השבת, מעניק משמעות לפועלו של האדם במשך כל ימות השבוע, כך השנה השביעית, שנת השבתון, מעניקה לכל הבריאה ייעוד ומשמעות.
אומרים לא לניצוּל
שני פסוקים דנים בפרשה באיסור אונאה:
א. "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (ויקרא כה, יא).
ב. "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ־לֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם" (שם פסוק יז).
חכמינו זיכרונם לברכה לימדונו שעל אף שבשני הפסוקים השתמשה התורה באותה המילה, מדובר בשני איסורים שונים: אונאת ממון ואונאת דברים (בבא מציעא נח, ב).
הפסוק הראשון עוסק בסוחרים המוכרים את סחורתם ("וכי תמכרו ממכר"), והאיסור "אל תונו" אוסר עליהם למכור סחורה במחיר העולה על ערכה האמיתי בשוק. למשל, אם שוויו של חפץ מסוים בשוק הוא 100 שקלים – אין למכרו לתייר שאינו מתמצא במחירים ב-140 שקל.
האיסור בפסוק השני, "ולא תונו איש את עמיתו", אוסר על כל אדם לפגוע ברגשות זולתו, כגון להזכיר לגר את אבותיו ולבעל תשובה את מעשיו הקודמים, לקלל ולבזות את האחר או לדבר דיבורים שעשויים לצער את הזולת.
לפנינו אפוא שני איסורים חמורים ומהותיים – אך כל כך שונים זה מזה! מדוע בחרה התורה לתאר את שני האיסורים באותה המילה?
הרב שמשון רפאל הירש מסביר כי שורשם של שני החטאים אחד הוא: ניצול מעמדו העליון של אדם לפגיעה באדם אחר. המוכר את סחורתו לתייר במחיר מופקע מנצל את יתרונו על פני הקונה התמים שאינו יודע את ערכה האמיתי של הסחורה, והפוגע ברגשות הזולת מנצל את כוחו כדי להשפיל את חברו הנחות ממנו.
ואם כן סיומו של הפסוק השני – "ויראת מא־להיך כי אני ה' א־להיכם" – מתייחס לשני האיסורים כאחד. רק מי שמבין שיש בעל בית לעולם ושאין דבר הנעלם ממנו, יבין שמעמדו הארעי איננו מקנה לו כל זכות לנצל את חברו, לא בעסקים ולא ביחסים בין אנושיים.
לא לניצוּל! – זו היא הקריאה של פרשתנו.
מילים הורגות ומילים מעניקות חיים
"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ־לֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם" (ויקרא כה, יז).
בגמרא (בבא מציעא נח, ב) מבואר שפסוק זה עוסק באיסור לפגוע ברגשות הזולת – איסור אונאת דברים.
הגמרא מביאה דוגמאות רבות לאיסור: אסור להזכיר לאדם חטאים שחטא בעבר, אסור להזכיר לגר מי הם הוריו, ואסור לומר לחולה שייסוריו מכפרים על עוונותיו – ושכל מכאוביו באו עליו בשל מעשיו כי ודאי שאין עוול אצל הא־ל.
הגמרא מוסיפה שאפשר לחטוא בחטא האונאה אפילו בלי לומר מילה: אדם המעורר בזולתו תקוות שווא, כגון שנכנס לחנות בלי כל כוונה לרכוש חפץ ומוליד אצל המוכר ציפייה שלא תתממש – חוטא גם הוא באונאת דברים.
במצווה זו התורה דורשת מאיתנו להקפיד על כל דיבור ודיבור היוצא מפינו, ולהיזהר ולהישמר גם בפעולותינו השגרתיות – שלא יגרמו צער לשום אדם. חז"ל מוסיפים שגרימת צער לזולת חמורה יותר מגרימת הפסד כספי, ועל כן מודגש בפסוק: "ויראת מא־להיך"!
קיבלנו מתנה יפה כל כך – כוח הדיבור. נשתמש בכוחנו זה לחזק את המיואש, לסייע לכושל להתרומם. בל נחסוך מילות אהבה וידידות מאלו שכל כך זקוקים להן.
בעזרת כמה מילים נוכל לפזר כל כך הרבה טוב מסביבנו – בכל עת, בכל שעה ובכל ימות השנה!
זרים או בני בית
אחת לשבע שנים מגיעה שנת השמיטה, ובתום שבע שמיטות, בשנת החמישים – מגיעה שנת היובל. בכל חמישים שנה חוזרת חלוקת האדמה למקורה, לפי שבטים ומשפחות, כפי שחולקה בין בני ישראל בכיבוש הארץ בימות יהושע.
לכאורה קל מאוד להבין את טעמה של מצוות היובל: בימי קדם היה מקור העושר נעוץ בבעלות על קרקעות. אדם שירד מנכסיו והגיע לפת לחם נאלץ למכור את שדהו, ואם הורע מצבו עוד הוא נאלץ למכור את עצמו לעבד ולעבוד בקרקע שנמכרה לאחר. בעלי הרכוש היו קונים קרקעות מהעניים, וכך יכלו העשירים להתעשר עוד ועוד בעוד העניים הופכים לעבדים התלויים בחסדם של אחרים. כדי למנוע פערים קשים אלו קבעה התורה כי אוצרות המדינה לא ירוכזו בידי בעלי שליטה מעטים, אלא פעם בחמישים שנה יחזור המצב לקדמותו. כל קרקע תשוב לבעליה, ויימנע מצב קבוע של ניצול החלשים בידי החזקים.
ואולם טעם זה איננו הטעם המפורש שנקטה התורה:
"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג).
התורה משתפת אותנו בשורשיה העמוקים של מצוות היובל: האדמה כולה של ה' היא, ואנו איננו אלא אורחים בעולם השייך לו. ההבנה שאין אנו אדוני הארץ היא הבסיס לכל חוק סוציאלי מוסרי.
ולאחר שהבנו כי לה' כל הארץ נוכל לשאול: מה מעמדנו אנו בה?
התורה מבהירה: "כי גרים ותושבים אתם עמדי", האם אנו זרים בארץ לא לנו – "גרים", או שאנו אזרחי הארץ – "תושבים"?
התשובה פשוטה. אם אנו מחשיבים את עצמנו "גֵרִים" ביודענו מי הבעלים האמיתיים, אנו נעשים שותפים של ה' יתברך, וממילא אנו הופכים ל"תושבים" – אזרחי הארץ, בני ביתו של ה'.
וחי אחיך עימך
פרשה זו היא פרשת ההגינות והצדק החברתי.
דינים רבים מופיעים בפרשה: דיני השמיטה ודיני היובל, איסור הונאה ואיסור הלוואה בריבית, כל אלה ועוד רבים אחרים מעידים על רמת הדרישות הגבוהה של התורה ביחסים בין בני אנוש. התורה היא מקור המוסר בעולם.
בסוף הפרשה אנו קוראים פסוק קצר – ועמוק מאוד!
"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (ויקרא כה, לה).
"וחי עִמך"! יש להדגיש את סוף המשפט, ובמיוחד את המילה "עִמך"! אין מדובר במתן נדבות לעני, נדבות שיאפשרו לו לשרוד בתוך שכונת המצוקה שבה הוא חי. רחמים וסיוע מרחוק אינם מספיקים, אלא עליך לנהוג באופן שיאפשר לעני לחיות איתך ממש, על ידך. עליך להחשיבו כשווה לך ולפעול כדי להגיע למטרה זו.
וחי עימך! רק כך, ולא פחות, תקיים את מצוות הצדקה במלואה על פי דרישות התורה.