כינור לדוד

בהנחת תפילין קורה משהו קצת מוזר –

מתחילים עם תפילין של יד, ממשיכים עם של ראש,

וחוזרים ליד לסיים עם תפילין של יד.

למה כל ה"אקרובטיקה" הזו?

אנו מבינים שיש כאן "פטנט" כדי לאחד את השל יד והשל ראש, לעשות מהם כמו מצוה אחת – והסח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה (מנחות לו, א) – אבל למה? היכן מונח סודו של הדבר?

לצערנו, כמו שמתבטא ה"משך חכמה" בשם הגר"א ריש פרשת בא, גם "חז"ל השאירו טמונים בסתר לבבם טעמים לאלפים", ולא גלו לנו איזה סוד מסתתר מאחרי הלכה זו.

בתפילין ישנם שני צדדים, שני אספקטים,

העולים מלשון המקרא וממטבע שטבעו חז"ל בברכות:

א. הצד המכני – של יד.

ב. הצד הרוחני – של ראש.

של יד –

סמל לעבודה במעשה, יישום. "וקשרתם", "להניח תפילין".

של ראש –

סמל לעבודה רוחנית, תיאוריה. "והיו לטטפות", "על מצות תפילין".

"נעשה" מול "נשמע".

סכנת ההפרדה

"נעשה" לבד –

גוף בלא נשמה, מעשה קוף בעלמא, לא עם הארץ חסיד (אבות ב, ה).

"נשמע" לבד –

נשמה ללא גוף [או נגד הגוף], נשמה פורחת באויר.

ותלמוד גדול שמביא לידי מעשה (קידושין מ, ב).

רק כשה"נעשה" מורכב מה"נשמע" יש תכלית ומטרה לעבודה, ואסור להפריד ביניהם.

אי אפשר לקיים מצוות בלי להאמין, או להאמין בלי לקיים מצוות.

ומה יפים דברי חז"ל (שבת פח, א) "מי גילה לבני רז זה… ברישא עשי והדר לשמוע".

וכן אנו מזמרים בשבת "נעשה ונשמע אמרו כאחד",

ושמחתי שגם ר' יעקב עמדין בסידורו פירש "כאחד" – בזמן אחד,

כמו שמור וזכור בדבור אחד.

וכך ביאר רבינו בחיי בפרשת יתרו מלת יחדיו – שני דברים ביחד.

סוד

ואע"פ שאין אנו מבינים את הדברים –

הלא הם עומדים ברומו של עולם,

ולפחות חייבים לדעת שיש לחיבור התפילין שרש עמוק על פי הסוד,

דומיא דסמיכת גאולה לתפילה.

הראשונה הנה כמו הכנה ובסיס לשניה –

תפילין של יד באות כאתערותא דלתתא,

ושל ראש כאתערותא דלעילא,

ואסור להפסיק באמצע.

דביקות

רצוני להעלות עוד נקודה השייכת לאספקט המכני בתפילין של יד.

כתוב בתורה: "ואתם הדבקים…" (דברים ד, ד), "ולדבקה בו…" (דברים ל, כ).

שואל הספרי (דברים ל): "ולדבקה בו, וכי היאך איפשר לו לאדם לעלות למרום ולדבק באש… אלא הדבק בחכמים ובתלמידיהם", וכן אמרו בגמרא (כתובות קיא, ב): "וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה".

ובפשטות זהו תירוץ קצת רחוק…

אם כן, מי שאיננו בעסקים או במצב של שידוכים, איך הוא יקיים את המצוה הזו?

הפתרון פשוט מאוד –

כשיהודי מניח תפילין, הוא קושר את הרצועות על הזרוע,

אין לך דביקות והתקשרות לה' גדולה מזו.

רצועות – קשרים המשמשים להתקשרות.

קשר התפילין עם אותיות ה', ממש מקשרים את היהודי לאביו שבשמים.

"וקשרתם" אומר הכתוב, יש ערך לקשירה עצמה.

וכך הוא מבנה המקראות:

א. "שמע ישראל" – יראה.

ב. "ואהבת" – אהבה.

ג. "וקשרתם" – דביקות.

מוחלט

לאחר האספקט המכני,

רציתי גם לומר מילה על הצד הרוחני שבתפילין של ראש,

ולהיכנס פנימה, אל תוך הבתים.

"שמע ישראל… ה' אחד".

אחד – מושג אבסולוטי, יחודי ומוחלט.

ובמקביל,

אמרו ז"ל (ברכות ו, א) שבתפילין של הקדוש ברוך הוא כתוב:

"ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דה"א יז, כא).

איך יהודי יכול להדגים את המושג הזה?

והתשובה –

"ואהבת… בכל לבבך", אהבה טוטאלית, אבסולוטית.

ואמנם, פירשו חז"ל בכל מאדך – בכל ממונך (ברכות נד, א),

ומה יעשה מי שאין לו כסף?

אלא הפירוש הוא – בכל המאוד שלך,

במירב ההתלהבות שלך! (ושוב מצאתי כן בחזקוני שם).