כינור לדוד

תדע, שמשה רבינו מת בארץ ישראל –

ארץ בני גד וראובן, וכן מרים (עי' משך חכמה ריש פרשת ראה, ופרשת חקת ד"ה וימת אהרן).

"דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי" (סוטה יד, א).

הקשה המשך חכמה –

והלה משה רבינו היה עומד בעבר הירדן, שהיא חלק מארץ ישראל?

ולולא שאיני כדאי הייתי אומר,

שמשה נתאוה להביא ביכורים,

ואפשר דס"ל למשה רבינו דעבר הירדן איננה זבת חלב ודבש,

ואין מביאים ממנה ביכורים.

ועוד, דצריכים להביא ביכורים לירושלים, ההר הטוב הזה,

ורק בירושלים ניתן להודות לה' על ארץ ישראל בצורה מושלמת.

ואכן, ביכורים היא מצוה גדולה חתימת השטר וקיומו,

ואילו היה משה נכנס ומביא ביכורים היינו יושבים בארץ ישראל לנצח –

בלי חורבנות ובלי גלויות.

ועוד קשה לי – הרי משה לוי היה, או כהן, ללא ירושה.

האם רק רצה לקבל מעשרות?

אכן, גם לשרת בבית עולמים ולקבל את הביכורים מהישראלים, כשלוחא דרחמנא, זה ענין גדול, שאליו התגעגע משה רבינו.

כבר אמרתי מזמן שמשה צריך היה להישאר במדבר,

להפגין סולידריות עם העם שהוציא ממצרים,

ולהביא אותם ארצה אתו בזמן התחיה.

ומצאתי אחר כך רעיון זה בתנחומא (חקת לב. ואתחנן ו), ושמחתי.

כבר לא נשאר לנו שום מקום להתגדר בו…

"שמע ישראל… ה' אחד" (דברים ו, ד),

אחד – מוחלט.

וכן, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (שמו"ב יז, כג).

והאהבה היא אחת – מוחלטת – "בכל"!

אין אהבה לחצאין:

בכל לבבך – במובן הרוחני, הרגשי.

בכל נפשך – במובן הפיסי, מסירות נפש.

בכל מאודך – במובן החומרי.

אהבת ה' צריכה להיות טוטאלית, ללא שיור, בכל המובנים.

כמו הלב, שכאשר עורק אחד שלו נסתם,

הוא אינו יכול למלא את תפקידו.