עיוני משה

…"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' … אִם עוֹלָה קָרְבָּנוֹ … אֶל פֶּתַח אוֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אוֹתוֹ לִרְצוֹנוֹ לִפְנֵי ה'". (א' ב'-ג').

ההתעוררות להביא קרבן, באה דווקא מלמטה, מן האדם – "אָדָם כִּי יַקְרִיב" – והתורה כביכול מדריכה אותו היאך ובאיזה אופן עליו להביא את קרבנו. וכאשר יעשה איש-ישראל כהדרכת התורה, הרי מיד ניתנת לו האפשרות – נמסר לו מַפתֵחַ – להתקרב אל ה', שהרי זוהי תכליתו האמיתית של מעשה הקרבן, להתקרב לַשכינה!

התורה מדגישה שעיקר הקרבן תלוי בכוונתו של המביא אותו – "אֶל פֶּתַח אוֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אוֹתוֹ לִרְצוֹנוֹ לִפְנֵי ה'". רצון זה, הרצון להתקרב לה', חייב להיות פנימי ועמוק – ואז תהא ההקרבה עצמה עדות נאמנה לאותו הרצון, ותהא ראויה להֵעָנותו של הקב"ה, אשר ישעֶה ממרומיו לקרבן האדם.

ואולם, ישנם גם מקרים שרצונו של המקריב זקוק לסיוע ולבירור. רש"י כותב זאת כאן בעקבות חז"ל, ואנו נצטט את סוגיית הגמרא במסכת ראש השנה, דף ו' עמוד א', שם נדרש הכתוב כלהלן: "'יַקְרִיב אוֹתוֹ' – מלמד שכופין אותו [להקריב, כאשר הוא חייב]; יכול בעל כורחו? תלמוד לומר: 'לִרְצוֹנוֹ'. הא כיצד? – כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". עם כל הקושי והתמיהה – היאך ייתכן הדבר שקרבן הנִכפֶּה על בעליו ייחשב כמובא 'לרצון' הבעלים – עלינו לומר שהנחת התורה היא שבתוך תוכו רוצה היהודי לעשות את הישר והטוב; סירובו הוא עניין חיצוני גרידא, וכאשר כופין אותו הריהו מתרצה באמת – לבסוף – תוך גילוי הרצון שנִתכסה.

*

"כָל שְׂאוֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'. … וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח … עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח". (ב' י"א-י"ג). הנה מצוּוים אנו כאן במִצוַת לא תעשה – מה אסור לנו להקריב לה' – ואחר-כך במִצוַת עשה, מה חייבים אנו להוסיף לַקרבן.

מצוות הלא-תעשה מובנת היטב על פי מה שכתב הרמב"ם בהלכות דעות, שראוי לו לָאדם לבחור בדרך הממוצעת, ולהרחיק מן הקיצוניות הבאה תמיד על חשבונן של מידות אחרות. בַּשׂאור המתסיס והמתפיח ישנה מידת קיצוניות ופעילות יתֵרה, וכך גם בַּמתיקות המרוכזת של הדבש. על כן ראוי שלא יבואו אלה לקרבן, כי המקריב אותם – המחמיר למעלה מן הדרוש במידה אחת – יֵצֵא מגדר האיזון, ויחמיץ את מעשיו בכל המידות האחרות.

ואילו מִצוַת העשה – להוסיף מלח לכל קרבן – באה לחזקנו שיהא מפעלנו בר-קיימא, כי המלח הוא 'מעמיד', משַמֵר, ומעניק קיום לזמן ארוך. חייב אדם לדקדק במעשיו הטובים שיהיו בני קיימא לטווח רחוק, ושלא יהיו כפרץ ביטוי של טובה 'חד פעמית'. קל יחסית להיות צדיק וחסיד במאמץ 'חד פעמי', לשעה; אך התורה מחייבת אותנו "בַּמֶּלַח תִּמְלָח" – שֶיכוון אדם את אורחותיו ומעשיו הטובים שיהיו בני קיימא, שיהיו תמידיים ויציבים.

*

"אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם, וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַה' לְחַטָּאת". (ד' ג').

"אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְווֹת ה' אֱ-לֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ, וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים". (ד' כ"ב-כ"ג).

"וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ … אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה, עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא". (ד' כ"ז-כ"ח).

ובכן, שלושה הם אשר התורה מדריכה אותם בהבאת קרבנם לאחר שחטאו בשגגה – הכוהן המשיח, הנשיא, וכל אדם מישראל.

בעניינו של הכוהן המשיח מציין הכתוב כי חטאו הוא "לְאַשְׁמַת הָעָם" – כי ראוי לבדוק האם, אולי, הגורם לחטאו הוא נטייתו ללכת בדרך העם, לשמוע בקול העם ולא בקול ה' – ולוּ-גם באופן תת-הכרתי – כדי למצוא חן בעיני העם. זהו כמובן חטא חמור, והתורה מזהירה על כך.

בעניינו של הנשיא יש להדגיש שאין איש חסין מנפילה בבור חטא – גדול ונישא ככל שיהא. כוחו וגדולתו של נשיא אינם בחסינות מפני חטא, אלא ביכולתו להתעשת, להכיר בחטאו, לתקן ולשוב בתשובה שלֵמה. אשרי הדור אשר נשיאו שחטא יכיר בחטאו ויתאמץ להיטהר מחדש, כדָוִד המלך המפיל תפילתו לאחר כשלונו – "בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע: חָנֵּנִי אֱ-לֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי. הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲווֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי. כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע, וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד". (תהלים נ"א ב'-ה').

וכך גם כל אדם, שהרי כולנו מועדים ליפול בחטא, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז' כ'). עיקר העיקרים הוא שלא לכסות על החטא, להיות מודעים לו – "אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ" – ולא לטשטש את הדבר בליבנו. זוהי גַדלוּת נפש הנדרשת מכל אדם בישראל, וזהו הפתח לתיקון, לווידוי ולתשובה שלֵמה – כלשון הזהב של הרמב"ם בהלכות תשובה (ב' ב'): "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו, ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד … ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לְזה החטא לעולם".